לא תעמוד על דם רעך: חוק, מוסר וסיינפלד

אחת המצוות בפרשת "קדושים", פרשת השבוע שקראנו השבת בבית הכנסת (לצד פרשת "אחרי מות") – היא המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט 16). מצווה זו היא המצווה היחידה שזכתה שיהיה חוק מיוחד על שמה: חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, אחד החוקים המוזרים שחוקקה כנסת ישראל (להלן גם: "חוק לא תעמוד" או "החוק"). סעיף 1 לחוק זה מורה:

חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו

כלומר, לפי חוק זה ישנה חובה חוקית לכל אדם לעזור לאדם אחר הנמצא בסכנה: אם ראובן מטביע את שמעון בנהר, ואדם שלישי, לוי, עובר ליד ולא עושה דבר – הוא עבר על החוק, הוא עבריין. סעיף 4 לחוק קובע כי "העובר על הוראות סעיף 1 לחוק זה, דינו – קנס".

חוק לא תעמוד על דם רעך הוא מוזר מכמה וכמה בחינות: ראשית, הוא מוזר בגלל שהוא חיוב שבמחדל, הוא מטיל אות קין פלילי על אדם שלא עשה כלום, בגלל שלא עשה כלום. בכך יש כבר מספר בעיות: ראשית, ישנה פגיעה בחירות. מעשה אסור הוא "צו לא תעשה" שמגביל את האדם שלא לעשות מעשה מסוים, מעשה אחד; מחדל הוא "צו עשה" שכופה לעשות מעשה אחד ומגביל 99.9% מהמעשים; שנית, עקרון העל במשפט הפלילי הוא עיקרון החוקיות: "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו" (סעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), כלומר אין מענישים אדם אם אין המעשה שעשה קבוע בחוק. בצו לא-תעשה, כמו רוב מוחלט של העבירות, אדם יודע בדיוק מה לעשות; בצו-עשה יש להפעיל שיקול-דעת מה ואיך לעשות – כאשר פעולה לא נכונה מטילה כאמור סנקציה פלילית; בעיה נוספת היא מתחום המוסר והמשפט: חובת הצלה, כמו זו העומדת בבסיס חוק לא תעמוד, היא חובה מוסרית – אך לא ברור שעל המשפט לאכוף מוסר.

אך מעבר לבעיות הרגילות שיש בחיוב על דרך המחדל, וגם אם נניח שעל המשפט לאכוף את המוסר – דבר הנתון במחלוקת בין גדולי התאורטיקנים של המשפט – בחוק זה יש בעיה אחרת: הוא חוק הצהרתי בלבד. כמו שאומר חבר-הכנסת חנן פורת, שיזם את הצעת החוק, בהעלאת הצעת החוק בקריאה ראשונה במליאת הכנסת [פרוטוקול ישיבה מס' 334, הכנסת ה-15 (5.4.1995)]: "החוק הזה אומנם קובע סנקציה משפטית לא גבוהה כלפי מי שלא יגיש עזרה ולא יושיט אותה. אבל, עיקרו, לטעמי, בעצם קביעה נורמטיבית חוקית של החובה להושטת עזרה". דברים דומים אומרת השופטת וסרקורג בע"א (מחוזי חי') 1404/05 ברונקש נ' קרן (פורסם בנבו, 5.9.2006).

הפן ההצהרתי של החוק מתבטא בשניים: ראשית, וככל הנראה בשל הבעייתיות לעיל של קביעת עבירה במחדל – לחוק אין שיניים: הוא לא קובע סנקציה של מאסר (או חלופותיו), כנהוג בעולם הפלילי, אלא קנס בלבד. שנית, יש הרבה חוקים אחרים שמחייבים אדם להושיט עזרה לאדם אחר שבצרה. סעיף 262 לחוק העונשין קובע עונש מאסר על "אי מניעת פשע" (פשע – עבירה שעונשה שלוש שנים ומעלה). אך מעבר לכך, סעיף 18 לחוק העונשין קובע כי כל עבירה בחוק העונשין היא בין אם העבירה נעשתה במעשה ובין אם היא נעשתה במחדל. בנוסף, ישנו סעיף מיוחד לתאונות "פגע וברח" בפקודת התעבורה – סעיף 64א לפקודה – אם כי זה נחקק לאחר חוק לא תעמוד על דם רעך. כלל הבעיות האלו מולידות שלל של שאלות ובעיות משפטיות, ואלו באות לידי ביטוי בפסיקות בתי המשפט.

כולנו מכירים את הבדיחה על אותו צדיק שמתעקש לעזור לזקנה לחצות את הכביש למרות שמסלול הליכתה אינו כולל חציית כביש ואין היא צריכה ורוצה לעבור את הכביש. בבית-דין למשמעת שוטרים התעוררה השאלה האם חוק לא תעמוד כולל חובת הצלה על אדם שכלל לא רוצה שיצילו אותו. (תיק מס' 92/10, פורסם בנבו, 17.5.2011). בתאריך 2.12.2009 הגיעו הנאשמים, שוטרים בקבוצת סיור במשטרה, לדירתו של המתלונן לאחר שהתקבל דיווח על כוונתו לשים קץ לחייו. הנאשם 1 שאל את המתלונן אם בכוונתו להתאבד והמתלונן השיב בחיוב. לאור תשובה זו הודיע לו הנאשם 1 כי הוא מעוכב לתחנה מחשש שיפגע בעצמו. דרישותיו החוזרות ונשנות של המתלונן לנעול נעליים וליטול תרופות בטרם ייצאו נענו בשלילה, ואז הנאשם 1 הודיע למתלונן כי הוא עצור, וביחד עם נאשמים 2 ו-3 התנפלו עליו שלא לצורך, תפסו את ידיו, דחפו אותו והפילו אותו לרצפה. כתוצאה ממעשי הנאשמים גובסה ידו הימנית של המתלונן בשל חשד לשבר במרפק. כן נגרמו למתלונן חבלות ובהן דימום בשפה העליונה ודימום בזרוע שמאל. הנאשמים טענו בין השאר שפעולותיהם נעשו לאור חוק לא תעמוד.

השופטת רחל אדלסברג קובעת כי על פי ההלכה היהודית חלה חובת ההצלה גם כאשר הניצול מתנגד. ההלכה קובעת במפורש כי החיוב חל גם אם הניצול רוצה לאבד עצמו לדעת. מאידך, חוק "לא תעמוד על דם רעך" לא מתייחס למצב זה. מאחר והחוק אינו שולל את חובת ההצלה במצב בו קיימת התנגדות לקבלת הסיוע, אדלסברג קובעת כי אין להעלות על הדעת מצב בו השוטרים יעמדו מנגד ולא ימלאו חובתם לסייע ולהציל חיים, בין אם הניצול מתנגד לכך ובין אם לאו. לאור זאת, בית הדין למשמעת שוטרים קובע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, השימוש בכוח שהפעילו הנאשמים כלפי המתלונן היה כדין.

שאלה נוספת שעולה היא האם ניתן להאשים את המדינה בעבירה לפי חוק לא תעמוד בשל מחדלים שהיא עושה. בעניין ציסין [ת"א (מחוזי י-ם) 5380/03 עזבון רחלין נ' ציסין (פורסם בנבו, 22.2.2009)], הנתבע ירה במנוח מנשק שקיבל ממעבידתו, חברת שמירה. הדיון נסב, בין היתר, באחריותה של חברת השמירה והמדינה משלא נקבע חובת אפסון הנשק כאשר העובד אינו נמצא בעבודתו. השופט משה דרורי קובע כי גם אם נקבל את העיקרון הרחב, כפי שעולה מחוק לא תעמד על דם רעך, לענין אחריות המדינה, אין מוטלת על המדינה (בחוק, בתקנות או בפסיקה) כל חובה להתקין תקנות או לקבוע בנוהל את החובה לאחסן את הנשק של מאבטחים בחברת שמירה, לאחר שעות העבודה.

הבעיה העיקרית בחוק זה היא כאמור העובדה שהוא מיותר, ולרוב, על אותו מעשה, ניתן יהיה להעניש את האדם בחוק שבצדו סנקציה חמורה פי הרבה, ולכן אין טעם לנקוט בו ולעתים אסור לנקוט בו. כך למשל בעניין ג'אבר [ת"פ (שלום ת"א) 21558-08-09 מדינת ישראל נ' ג'אבר (פורסם בנבו, 23.3.2011)], השופט מרדכי פלד אומר (פס' 26 לפסק דינו): "משהורשעו הנאשמים בעבירה ספציפית של אי מניעת פשע […] אין אני רואה מקום לבחינת השתכללותה של העבירה הנוספת, כפי שיוחסה לנאשמים, על פי חוק "לא תעמוד על דם רעך", הכל כשמדובר באותה מסכת עובדתית". וכן בעניין זוהר [ת"פ (מחוזי ת"א) 40224/03 מדינת ישראל נ' זוהר (פורסם בנבו, 27.9.2004)] אומר השופט אורי שהם, אז עוד שופט מחוזי, שכיוון שהרשיע את הנאשם בעבירה שהעונש הקבוע בצדה הוא 20 שנות מאסר, אין זה ראוי להרשיעו בעבירה לפי חוק לא תעמוד, ומציין כי אפשר שעומדת לנאשם גם הגנת "זוטי דברים", לפי סעיף 34 יז' לחוק העונשין ביחס לעבירה זו, שדינה קנס – הרשעה בעבירה שבצדה קנס היא בבחינת "זוטי דברים" לאור הרשעה בעבירה שעונשה עשרים שנות מאסר.

*

חוק לא תעמוד על דם רעך הוא אמנם מוזר וייחודי, אך הוא קיים במספר מדינות אחרות בעולם [ראו סקירה ממצה אצל ניל הנדל "חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998: השראה ומציאות" מחקרי משפט טז 229 (2001)]. ברחבי העולם, חוק זה מכונה "חוק השומרוני הטוב", שכן לפי המסופר בבשורה על פי לוקס שבברית החדשה [פרק י, פס' 36-30], איש אחד ירד מירושלים ליריחו, נפל בידי שודדים והיה מוטל בין המוות לחיים. כהן ולוי שעברו בדרך, בזה אחר זה, התעלמו ממנו, ורק שומרוני אחד ניגש אליו, יצק שמן ויין על פצעיו, חבש אותם, ואחר כך הביא אותו לפונדק דרכים ומימן את שהותו שם.

חוק לא תעמוד על דם רעך, או בשמו הנוצרי – חוק השומרוני הטוב – מצא את דרכו גם אל הסדרה "סיינפלד". בפרק האחרון בסדרה, כל החבורה – ג'רי, ג'ורג', קרמר ואיליין – עדה לשוד בעיירה במסצ'וסטס, ובמקום לעזור לאותו מסכן, החבורה עומדת בצד וצוחקת וקרמר אפילו מצלם את השוד. שוטר שמגיע למקום כעבור דקות עוצר את ארבעתם בשם "חוק השומרוני הטוב", המטיל אחריות על עוברי אורח לעזור לאדם בשעת סכנה. הארבעה מועמדים למשפט, אלא שהמשפט מרחיק מעבר למקרה הספציפי הזה, ודמויות שונות מכל תשע עונות הסדרה מעידות על האופי האנוכי של בני החבורה, עד שהשופט קובע שעליהם לשבת שנה בכלא.

*

נחזור לישראל. במאגר המשפטי "נבו" ישנם כ-150 פסקי דין בהם מופיע חוק לא תעמוד על דם רעך. חלקם מציינים זאת באוביטר, כאגב אורחא, וברובם, כאמור, הנאשמים מורשעים בעבירות לפי חוק אחר. בכל 150 פסקי הדין בהם מופיע חוק לא תעמוד על דם רעך, ישנו רק פסק דין אחד שבו הנאשם מורשע לפי חוק לא תעמוד על דם רעך ולא לפי חוק אחר, ובפסק דין זה הסיטואציה דומה להפליא לזו שב"סיינפלד".

בעניין קוגן [ת"פ (שלום רח') 1500/01 מדינת ישראל נ' קוגן (פורסם בנבו, 7.7.2003)], הנאשם, ביחד עם חבריו, הלכו לחגוג את יום הולדתו ה-18 של אחד החברים. במהלך חגיגת יום ההולדת, שתו הנאשם וחבריו כמויות גדולות של וודקה, בירה ויין. בצאתם מהמסעדה, בעודם הולכים יחדיו וצועקים, בשיכרותם, נקרה על דרכם עובר האורח אליהו קואז (להלן: "אליהו"). אליהו פנה אל הנאשם ואל חבריו ושאל אותם למה הם צועקים ואז, בתגובה לשאלה, תקף אותו אחד מבני החבורה במכת אגרוף חזקה בפניו וזה נפל על הארץ כתוצאה מהמכה. מיד לאחר מכן התקרב חבר אחר אל אליהו, שהיה שרוע על הארץ ובעט בחוזקה עם רגלו בראשו. במשך אותו זמן שהנאשם וחבריו שהו במסעדה ובעת הליכתם ברחוב, לרבות בזמן התקיפה הנ"ל, צילם חבר נוסף את המתרחש במצלמת וידאו השייכת לו. מיד לאחר אירוע התקיפה הנ"ל, נמלטו הנאשם וחבריו מהמקום בהותירם את אליהו אחריהם כשהוא מדמם ומחוסר הכרה.

השופט ברק גדעון קובע כי במעשה זה הפר הנאשם – שלא היה "שותף פעיל בתקיפה" – את חובתו לפי חוק לא תעמוד על דם רעך. בין אם הנאשם היה שיכור ובין אם לאו, הרי בין כך ובין כך הכניס הנאשם את עצמו מרצון ומדעת למצב שנמצא, ולכן גם נטל על עצמו את הסיכון של תוצאת השתייה. השופט גדעון קובע כי נראה שהנאשם ידע מה שהוא עושה, שכן, כפי שנראה מקלטת הוידאו, כולם שרו מול המצלמה ושמחו כטוב ליבם ביין – אך כיוון שמדובר בבחור צעיר אשר נגרר לאחר החבורה שהיה עימה גם קודם לכן, הוא מחליט שלא למצות עם הנאשם את הדין, וגוזר עליו קנס כספי בסך 2,000 ₪ או חודש מאסר תמורתו.

*

ברשומה קודמת ("עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו") ציינתי שהמשפט שנערך לגיבורי סיינפלד, בעצם העובדה שהוא בנוי על ראיות מופרכות – בעוד יש דוגמאות מצוינות לאנוכיות של בני החבורה – מבסס את טענתי כי בעולם המציאות שהסדרה בונה, עולם שבו אין בני החבורה יכולים להתבגר – אך טבעי שהם יכשלו, שהם ימצאו אשמים במשפט.

כמדומני שההשוואה בין עניין קוגן לבין סיינפלד מחדדת את טיב החובה הקיימת על האדם לפי חוק לא תעמוד על דם רעך: בעבירות מחדל אחרות, צריך להתקיים מקור חובה בין החודל לבין האדם הנזקק לעזרה – חובה על פי דין או חוזה (כמו חובת דיווח על התעללות בקטין לפי סעיף 368ד לחוק העונשין), או חובה מבוססת זיקה, למשל כאשר החודל גרם למצוקתו של הנזקק (כמו בתאונות "פגע וברח"). בעניין קוגן, העובדה שהנאשם היה שייך לחבורה שהתעללה באליהו היא שיצרה את הזיקה האמורה, וקשה לי להאמין שבית המשפט היה מרשיע עובר אורח שהיה חולף על פני החבורה הזו וממשיך בדרכו.

זו בדיוק הסיטואציה ב"סיינפלד": אמנם בני החבורה "שרו מול המצלמה" "כולם שמחו והיה טוב ליבם ביין" – כמו שכתב השופט בעניין קוגן, אך לא הייתה שום זיקה בינם לבין האדם הנשדד – עובדה שממחישה את הטענה כי בני החבורה נאשמו על לא עוול בכפם, כיוון שלפי חוקי הסדרה – אין להם אפשרות אחרת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s