האם יש מגמת כתיבה במגזר הדתי?

אריק גלסנר, מבקר הספרות של ידיעות אחרונות, כתב בִּקֹּרֶטֶרְפְּרֶטַצְיָה – שילוב לא מוצלח של ביקורת ואינטרפרטציה – על ארבעה (למעשה חמישה) ספרים עכשוויים של בני הציונות הדתית שמבטאים לדעתו שתי מגמות סותרות ("כיפת ברזל" ידיעות אחרונות – 7 לילות 10.5.2015; אפשר גם לקרוא כאן בבלוג האישי של גלסנר). מכיוון ששלושה ספרים מתוך הארבעה (חמישה) קראתי ואף ביקרתי ("הדברים עצמם" של יאיר אסולין; "אם אשמע קול אחר" של חיותה דויטש; ו"חמש נפשות" של יותם טולוב; לא קראתי את "עוד חמש דקות" של יונתן ברג, וכן את "נסיעה", ספר הביכורים של אסולין, שגלסנר מתייחס אליו באגביות), אני מבקש להתייחס למספר כשלים ופגמים שנפלו בביקורת של גלסנר.

בקליפת האגוז, גלסנר מבכר את מגמת הספרים שמובילים ברג ואסולין, שכן לדבריו מגמה זו "ממקמת את הכותבים יוצאי הציונות הדתית או בניה בחוד החנית של האופציה המיותמת ביותר כרגע באקלים הדעות הישראלי: האופציה הליברלית-אינדיבידואליסטית". לעומת זאת, הספרים של דויטש וטולוב מסמנים את המגמה השניה, מגמה ש"פוסעת בשביל וותיק של הציונות הדתית (ובמובן מסוים ראוי להערכה, בעיניי, כאידיאולוגיה; אך לא כמצע לספרות טובה), שביל 'איחוי הקרעים בעם' ו'קירוב הלבבות'".

ראשית, אני חושב שלא היה מזיק אם גלסנר היה פותח את ביקורתו בגילוי נאות, ולפיו הוא בן למשפחה ציונית-דתית שחדל להיות דתי (כפי שמעיד העמוד שלו בויקיפדיה, שנראה מפורט מדי בכדי שמישהו אחר זולת גלסנר יכתוב אותו). זה אינו פרט רכילותי גרידא, שכן לדעתי יש בכך בכדי לנמק את הבחירה שלו בספרים של ברג ואסולין, שנמצאים באותו מצב נפשי כמוהו (אסולין אמנם אינו חוזר בשאלה, אך ברור שמבחינה סוציולוגית ותודעתית הוא אינו רואה את עצמו כדתי-לאומי – אלא כ"שומר מצוות" או "ירא שמיים"). גם אם גלסנר משתדל להדגיש, חזור ומרקר, כי ההעדפה שלו מעוגנת ספרותית, עדיין נראה לומר כי ההעדפות הספרותיות שלו מקורן בזהותו האישית.

אין בכך גם בכדי להקהות את הביקורת של גלסנר; אך טבעי כי גלסנר יתחבר לכותבים שמביעים את מצבו הנפשי. גם מבקר הספרות המהולל של "הארץ", פרופ' ברוך קורצוייל (1972-1907), היה מעריץ של הסופר ש"י עגנון בשל העובדה שהאחרון היה בן דמותו: יהודי אורתודוקסי שהיה בקיא בתרבות היהודית ובתרבות המערבית כאחד, וקורצוייל קרא ביצירתו של עגנון קונפליקט מתמיד בין אמונה, כפירה, אשמה לכפירה והרהורי תשובה. בשל הרקע האישי שלי, גם אני מעדיף יוצרים שיושבים על הגדר, רגל פה רגל שם (כמו אדם ברוך למשל, אם כי לא בפרוזה תהילתו של אדם ברוך). נראה לי שהרקע האישי של גלסנר מעמיד את הדברים שכתב באור אחר.

גלסנר אמנם מקדים ואומר כי יקדיש "את מרב הטקסט לתיאור המגמה הראשונה, המפתיעה יותר וגם המעניינת הרבה יותר, כאמור, ספרותית" (משפט שנשאר על רצפת חדר העריכה ולכן מופיע בבלוג ולא בעיתון), אך אין בכך, לדעתי, בכדי לרפא את הפגם שנפל בביקורתו: מתוך כ-1,500 מילה, כ-100 מילים בלבד מוקדשות לספריהם של דויטש וטולוב והשאר מתארים את ספריהם של ברג ואסולין. זו הגדרה מחדש של המילה "מרב". זה לא רציני, זה לא עומד בשום פרמטר של הגינות. זה לא רק זלזול מופגן בדויטש וטולוב, זה זלזול באינטליגנציה של הקוראים, שלא יכולים לשפוט את הדברים שכותב גלסנר.

והחלוקה של גלסנר לשתי המגמות אכן לא מדויקת. אני מסכים שהטון של אסולין הוא ביקורתי מאוד (את ברג כאמור אל קראתי), בעוד טולוב ודויטש מציגים את הציונות הדתית באופן חיובי הרבה יותר – אך יחד עם זאת יש הבדלים ניכרים בין טולוב לדויטש. יש לשים לב לפער הבין-דורי שבין טולוב, אסולין וברג לבין דויטש: הראשונים הינם בשנות השלושים לחייהם (אסולין נולד ב-1986, ברג ב-1981 וטולוב ב-1978), ואילו דויטש הינה בשנות החמישים לחייה. לנתון זה יש משמעות, שכן כאשר דויטש מציגה את הציונות הדתית היא עושה זאת, לדעתי, מתוך איזה "פטפוט יתר" (גם אם היא ביקורתית כלפי עמדה זו), בעוד טולוב לדעתי מציג את הציבור הדתי ללא התייפיפות, ללא כחל ושרק. זה כשעלצמו מצביע על בחינה מפוקחת יותר של המגזר, גם אם הוא מציג אותו כשוחר טוב.

מעבר לכך, אני חושב שהחלוקה שלך גלסנר נכונה אולי מבחינה סוציולוגית, אך לא מבחינה מהותית: "הדברים עצמם" של אסולין הוא ספר מעין-פילוסופי, שסובל מחוסר-עומק ספרותי ודמויות פלקטיות; "אם אשמע קול אחר" הוא אמנם לא ספר טוב, אך לא בגלל שדמויותיו הן "שוחרות טוב" ו"מאחות קרעים", אלא בגלל שהוא רצוף קלישאות תבניתיות וספרותיות; ואילו ספרו של טולוב, ומטעמי ספוילריות איני יכול לפרט יותר – אמנם מציג את הציבור הדתי כשוחר טוב, אך יוצר פרובלמטיקה של המונחים "טוב" ו"רע", מה שהופך אותו לדעתי לספר המוצלח יותר מבין השלושה.

בחינת מגמות כמו שעושה גלסנר היא לדעתי מוקדמת מדי ורזה מדי, בהיותה מתבססת על ארבעה סופרים (וחמישה ספרים), והיא תמיד נדרשת פרספקטיבה ומרחק של זמן. החלוקה הנכונה היא לדעתי בין ספרות טובה לספרות לא טובה, ללא הבדל דת, גזע ומין.

מודעות פרסומת

צדיק ורע לו? על "חמש נפשות" ליותם טולוב

הספר "חמש נפשות" של יותם טולוב מביא את סיפורם של חמישה אנשים שמתאחדים סביב קהילה צעירה בשם "כל הנפש": יוחאי, רב בישיבה תיכונית; דרור, תלמיד שלו בישיבה; סטֶלְמָך, נהג מונית שמלווה את המשפחה של דרור; ליזה, עולה מרוסיה שנמצאת בתהליכי גיור; ויקירה, שחיה את מותם של יקיריה. חמישה גיבורים בודדים, שכל אחד מהם מבקש חיי קהילה מסיבותיו שלו.

"חמש נפשות" הוא רומאן פוליפוני, במובן זה שהמחבר מפליא לצלול לנבכי נפשותיהם של חמשת גיבוריו: הוא מתאר בנאמנות את ייסורי העקרוּת של אשה לא צעירה לצד התמודדותו של נער מתבגר עם מחלה נדירה, קשיי הקליטה של מהגרת בארץ חדשה יחד עם חיבוטי הלב של רב צעיר – וכל זאת תוך תיאור עדין ורגיש של כל אחת מדמויותיו, ומבלי לשלול מכל אחת מהן את קולה הייחודי.

מורי ורבי, פרופ' ידידיה שטרן, סיפר לנו לא אחת כיצד יום למחרת רצח יצחק רבין ז"ל ירד עם בנו במדרגות הפקולטה כשלפתע ניגש אליו אחד המרצים ושאל אותו: "מה עשיתם לנו?" ושטרן, שהזדעזע מהאשמה הקולקטיבית שבפי אותו מרצה, החליט להתמקד, בדרכו שלו, באיחוי הקרעים שבין דתיים לחילונים.

טולוב השכיל למקם את עלילת הספר בתחילת שנת 1996, שבעקבות רצח רבין הפכה לנקודת השבר בין הציבור הדתי לציבור החילוני, ומכאן גם לנקודת פתיחה למאמצי איחוי הקרעים. המחבר מציג את הציבור הדתי כמות שהוא ללא כחל וסרק: מחד, הוא לא עושה דמוניזציה למגזר זה ולא משחיר את דמותו, כמו שלעתים ציבור זה מוצג על ידי חילוניים או בני המגזר שקצצו בנטיעות; והוא גם לא מציג אותו באופן מחמיא ומתנשא, באופן שיוצר גלוריפיקציה של ציבור זה. לכן חשוב גם מיקומה הגיאוגרפי של העלילה בקהילה הדתית ברעננה: הציבור הדתי הוא לא (רק) קדומים ויצהר והוא גם לא זה שלחץ על ההדק של יגאל עמיר – יגאל עמיר הוא לבדו זה שרצח את רבין. בשל הדברים הללו, "חמש נפשות" הוא הרומאן הטוב ביותר שקראתי על הציבור הדתי בפתח המאה העשרים ואחת.

"חמש נפשות" הוא לא יצירת מופת, אבל הוא בהחלט ספר טוב, ספר טוב במובן "הטוב" של המילה ולא במובנה "הבינוני". ספר טוב הוא ספר שמערער לקורא את תבניות החשיבה המקובלות שלו. לצד כל יתרונותיו של הספר, טולוב מצליח להעמיד בסימן שאלה את מה שהקורא יודע על "טוב" ו"רע": "הנוכלים" בספר, אם אפשר לומר זאת כך, הם לא אנשים רעים אלא דווקא אנשים טובים עם כוונות טובות.

במהלך הליך הגיור של ליזה, היא משננת לעצמה חמישה תירוצים שונים לשאלת ה"צדיק ורע לו רשע וטוב לו", קרי מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים. יחד עם התשובה שאנו לא יודעים באמת מי הוא אדם טוב ומי הוא אדם רע, ומי שנחזה כשוחר-טוב הוא למעשה אדם רשע – הספר נותן תשובה שישית, שהיא המייסרת מכולן אך לדעתי גם האמיתית מכולן: אין תשובה.

הביקורת התפרסמה לראשונה במדור הספרות "חיה רעה", באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

מכתב פתוח לשליח עיתון "הארץ" שלי

המכתב להלן כרוך מבחינתי בחשיפה לא-פשוטה. החשיפה איננה בעובדה שאני קורא "הארץ" – בכך לדעתי אין כל פסול, ואולי להפך, אם כי בוודאי יהיו אנשים שיראו זאת כך; החשיפה האמתית והכואבת שכרוכה במכתב זה היא שעולה ממנו כי הכותב הוא אדם נרגן, כפי שיעידו הדברים שאכתוב להלן, שסופם מי ישורנו, ולא יירחק היום ואעשה את הצעד שזוכה למקום של כבוד במסדר הנרגנות – כתיבת מכתב למדור "מכתבים למערכת".

הבעיה היא שלנמען של המכתב שלי אין כתובת וגם אין לו שֵׁם. בניגוד לכל אותם פובליציסטים שכותבים לפלוני אלמוני מכתב על גבי דפי העיתון, כשהם יכולים פשוט לדוור את המכתב לנמענם – היי, בשביל מה יש אימייל?! – אלא שהם בוחרים להשוויץ בדעותיהם קבל עם ועדה – נמען המכתב שלי הוא שליח העיתון שלי, ואין לי מושג מי הוא אותו שליח – גם אם במערכת העיתון יודעים מי אחראי על החלוקה בכתובת שלי, קרוב לוודאי שהם לא ימסרו לי את שמו. כי שליח העיתון שלי, כמו הגמדים מהאגדות – מגיע באישון לילה ומניח לי את העיתון על מפתן הדלת, וכשאני קם בבוקר העיתון ממתין לי על השטיח בכניסה.

אז זהו שלא. כשם שאני איני מכיר את השליח שלי, הוא אינו מכיר אותי, ואין לו שום מניעה בדמות רגש בושה כאשר הוא לא עושה את מלאכתו נאמנה. כאשר ביקשתי שהעיתון אכן יונח על אסקופת דירתי ולא בתוך תיבת הדואר, נאמר לי בשירות הלקוחות שמכיוון שאין אור בחדר המדרגות, השליח, שמגיע לפנות בוקר, אינו יכול לעלות עשרים מדרגות עד לביתי. נו מילא, באמת אין לנו אור בחדר המדרגות – מה אעשה שהדבר האחרון שמעניין את בעל הבית זה תחזוקת הבניין?! – אבל גם כשביקשתי בחורף שהעיתון יגולגל בשקית, בכדי שלא יירטב ויתלכלך מהבוץ – בקשתי מולאה יום-כן-יום-לא-היום-לא. וכך, כמו בפיוט "כי הנה כחומר", הנאמר בתפילת יום הכיפורים, גם השליח שלי: ברצותו מגלגל (בתוך שקית) וברצותו מקפל (בתיבת הדואר). ובין כך ובין כך – בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג, כמו שאומר הפיוט.

אני לא רוצה להרוג את השליח, כמאמר הפתגם, כיוון שבאמת חלק ניכר מן האשמה איננה בו. הבעיה העיקרית היא בכך שעיתון "הארץ" הוא מונופול. "הארץ" הוא לא "מונופול על האמת" – אני חושב שעמודי הדעות שלו, שמנסים לתת במה גם לקולות שאינם מהווים את הקו המרכזי של העיתון, מהווים דוגמא יפה לכך שגם ראשי העיתון אינם חושבים שהמונופול על האמת נמצא בידיהם. הבעיה היא ש"הארץ" מהווה מונופול על "עיתונות טובה" – גם אם לא מאוזנת, ואין צורך לדעתי שתהיה מאוזנת – ובקטגוריה של "עיתונות טובה" ל"הארץ" אין מתחרים. וכיוון שאין לו מתחרים – שליח העיתון שלי יכול לעשות כמעט ככל העולה על רוחו, ואני עדיין לא אבטל את המינוי שלי על העיתון.

אני יכול להתקשר לשירות הלקוחות של העיתון ולאיים "עוד פעם אחת ו…" – עוד פעם אחת ואני עובר ל"ידיעות" – אבל מכיוון שאני יודע שמדובר באיום סרק – אני לעולם לא אשתמש בו כאמצעי מיקוח. בכל זאת, אנחנו, קוראי  ״הארץ״, אמנם נרגנים ורוטנים – אבל אנחנו לא ישראלים-ברברים – כמו הקוראים של המתחרים.

הסתר פנים

אֱלֹהִים מַסְתִּיר מִמֶּנִּי פָּנִים

דֶּרֶךְ בְּרִיּוֹתָיו בָּשָׂר וָדָם

שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנִטַּל מֵהֵן צֶלֶם

אֱלֹהִים, מִתְהַלְּכוֹת כְּצֵל

אָדָם – אֱנוֹשִׁיּוֹת אָנוֹכִיּוֹת נַקְמָנִיוֹת – לְלֹא

חוּט-שֶׁל-חֶסֶד שְׁמָשׁוּךְ לַהֵן עַל הַפָּנִים.

.

וֶאֱלֹהִים צוֹחֵק.

חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה מְשַׂחֵק

מַחְבּוֹאִים.

על הזריקה*

שבוע שעבר זרקה אותי (עוד) מישהי.

עכשיו, באמת שאין לי דבר בעדה או נגדה של אותה אישה; אני מאחל לה, מכל הלב, שתזכה לחיים ארוכים – לאחר שתדרוס אותה משאית והיא תגסוס בייסורים אטיים וכואבים – היא לא הנושא. האישה היא לא האישיו.

היא לא הסיפור. הסיפור הוא גם לא "הכבוד העצמי" שלי שנפגע, לכאורה. ממשלא. הסיפור הוא האפקט המצטבר, או כמו שאמר מורנו ורבנו אהרן ברק – הכמות עושה איכות – ולכן הדברים שאכתוב להלן אינם מתגמדים בשל העובדה שמדובר ב"דן יחיד" – כאמור, יש אפקט מצטבר: זו היא ואלו כל קודמותיה.

הסיפור הוא כזה: כל דייט הוא כמו התבוננות עמוקה במראה. לצד כל שלל חסרונותיי – אבל מי סופר? – אני חושב שיש לי מודעות עצמית יחסית גבוהה, אבל דווקא בגלל זה, אני חושב שאני, נראה לי כמו כל אדם, נוטה לשפוט את עצמי בחומרה יתרה או מאידך, במקרים אחרים, בסלחנות. בדייט – שהוא ארוך ומשמעותי, כמו שאני משתדל שיהיו, ולכן זה שונה ממקרה שבו עשרות שותפים-פוטנציאליים זרקו אותי לאחר חמש דקות של היכרות איתי פלוס היכרות שלי עם המטבח והשירותים – אני נחשף למי שאני ללא פילטרים מחד, וגם ללא שיפוט מחמיר או מקל, מצד שני.

אני חושב שהמשפחה שלי או החברים שלי, שגם מכירים אותי טוב – ייטו לשפוט אותי באופן מקל, ובכל מקרה לא יתנו פסק דין – הם יקבלו אותי כמו שאני. ובדייט כמובן אין גם את הפידבק החיובי או הנחה שאדם מקבל כאשר הוא הולך לפסיכולוג  (זה לא אתה, זה ההורים; זה בסדר, כולנו שמוקים) – שבנוסף לכל גם מקבל כסף על הפידבק החיובי. בדייט אני נחשף בפני מישהי ששופטת אותי באופן אובייקטיבי, וגוזרת את דיני לאחר דייט אחד או חודשיים.

לכן אני גם משתדל להימנע ממפגש עם אקסיות. כתבתי בעבר את הסיפור "גבר במנוסה", שמתאר את חוויותיי המצטברות מהפגישות השונות. ובדיעבד אני מבין את הלך הרוח של הגיבור הראשי – אני נמנע ממפגש עם האקסיות כי כי כל מפגש כזה הוא הד לפגישה שלי עם עצמי, הוא התבוננות עמוקה במראה שמשקפת לי את מי שאני.

חתיכת דרעק.

[*לעניין הביטוי "זריקה": יש אומרים שזו לא זריקה אם האישה לא סיבבה אותך הלוך ונסוב לפחות במשך מספר חודשים טובים, ואין הדבר דומה לאשה שמחליטה שאחרי דייט אחד או שניים שאתה והיא כבר לא. יחד עם זאת, לכל מי שהתרעם על השימוש שלי בביטוי הצעתי לתת לי מונח אחר – במילה אחת – שמתאר את אותה פעולה וטרם נמצאה מילה מדויקת. אני מזמין את הציבורה להציע הצעות.]

דור אשר לא ידע את קסטל-בלום: על "רומאן מצרי" של אורלי קסטל-בלום

יש לנו במשרד מזכירה שדומה שתי טיפות ערק איילים לאורלי קסטל-בלום. בהן צדק – הופרדו בלידתן. ועשיתי משאל קצר בקרב חברותיי וחבריי הצעירים למשרד: "תגידו, את מי היא מזכירה לכם?" ואף אחד לא ידע להשיב. וכשתהיתי "מה, היא לא דומה קופי לאורלי קסטל-בלום?" הם השיבו "אורלי מי?" ואני בליבי חשבתי – מה אני כל כך זקן? האם קסטל-בלום נעלמה מהתודעה הקולקטיבית של הצעירים בגלל שכתיבתה לא-רלוונטית? האם, כלשונו של אדם ברוך, סוכני תרבות פעלו בשם "תופעת המחיקון", קרי מחיקה של אישיות מסוימת מן התודעה הציבורית? כך או כך, צמח כאן דור אשר לא ידע את אורלי קסטל-בלום.

"רומאן מצרי" הוא למעשה קובץ סיפורים שנושק, במידה זו או אחרת, לאוטוביוגרפיה האמתית והמומצאת של אורלי קסטל-בלום, אוטוביוגרפיה הקשורה בעבותות בנופיה ועריה של מצרים וששורשיה מגיעים עד לגירוש ספרד במאה החמש העשרה. הכריכה האחורית, לצד כמובן שמו של הספר, מלמדים אותנו בינה כך שמדובר ברומאן ש"מאתגר את הקונבנציות", ה"בלתי-שייך לכאורה" ודברים שהם "כביכול אינם מן המניין", אך תיאור זה עושה חסד עם הסופרת. אל לנו לטעות: מדובר באוסף סיפורים, אשר רובם המוחלט אינם מחזיקים את עצמם כסיפורים קצרים מחד, ומאידך הקשר שלהם זה לזה הוא לעתים די קלוש – לבד מנגיעה כזו או אחרת לחייה של הסופרת.

אסור אמנם להשוות בין ילדים או בין הורים – אני מעדיף את אימא, אגב, אך אין לכחד בתרומתו של אבא לחיי, כמו גם לעצם קיומי – אך כיוון שאורלי קסטל-בלום ואתגר קרת הגיחו לתודעה הציבורית כמעט באותו זמן בשנות התשעים, ושניהם משתייכים לכאורה לאותו ז'אנר כתיבה – הפוסטמודרניזם הקרנבלי, כפי שלימדונו מורותינו ורבותינו בחוג לספרות – אך מתבקש להשוות בין כתיבתם, ובתפנית שהיא קיבלה לאורך השנים. נראה לי לומר שבעוד כתיבתו של קרת עברה תהליך של טיוב ושכלול, הלכה ונעשתה בשלה ונעימה יותר, נראה שהשנים גרמו לכתיבתה של קסטל-בלום לריסון, לקמילה.

כשקראתי את "רומאן מצרי" נזכרתי בסרט "נפלאות התבונה" של רון הווארד, שמספר על המתמטיקאי זוכה פרס נובל, ג'ון נאש, שסבל ממחלת סכיזופרניה, ונאלץ לקחת תרופות שסירסו את יכולתו לחשוב בחדות ולפתח את תורותיו. כמי שקרא את ספריה הראשונים, כך לעתים נדמתה לי כתיבתה של קסטל-בלום: כמו כתיבתה של גאונה – וקסטל-בלום היא בהחלט גאונה, לדעתי – שנס ליחה וכהתה עינה, כמו מי שניטל העוקץ מכתיבתה, כמי שמספרת בדיחה אך שוכחת את הפאנץ' בסופה. גאונות כתיבתה של קסטל-בלום מפציעה לעתים רחוקות מדי, והיא יותר בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

הליך הקריאה הוא הליך אקטיבי, שבו הסופר משתף את הקורא בכתיבה/ קריאה, שבו הקורא כותב סיפור משלו לצד הסיפור של הסופר. אני מניח כי כתיבתה של קסטל-בלום על משפחתה שלה, לאחר שניסתה להתרחק מעברה במהלך השנים – כך לדבריה – מהווה עבור הסופרת סוג של סגירת מעגל, השלמה, ואולי היא אפילו בעלת ערך תרפויטי. כך לעתים חשתי במהלך קריאת הספר: כמו בטיפול פסיכולוגי, שבו המטופל שופך את מר לבו בפני המטפל-קורא, וזה נאלץ להקשיב לכל צרותיו, באופן פאסיבי לחלוטין.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן