דור אשר לא ידע את קסטל-בלום: על "רומאן מצרי" של אורלי קסטל-בלום

יש לנו במשרד מזכירה שדומה שתי טיפות ערק איילים לאורלי קסטל-בלום. בהן צדק – הופרדו בלידתן. ועשיתי משאל קצר בקרב חברותיי וחבריי הצעירים למשרד: "תגידו, את מי היא מזכירה לכם?" ואף אחד לא ידע להשיב. וכשתהיתי "מה, היא לא דומה קופי לאורלי קסטל-בלום?" הם השיבו "אורלי מי?" ואני בליבי חשבתי – מה אני כל כך זקן? האם קסטל-בלום נעלמה מהתודעה הקולקטיבית של הצעירים בגלל שכתיבתה לא-רלוונטית? האם, כלשונו של אדם ברוך, סוכני תרבות פעלו בשם "תופעת המחיקון", קרי מחיקה של אישיות מסוימת מן התודעה הציבורית? כך או כך, צמח כאן דור אשר לא ידע את אורלי קסטל-בלום.

"רומאן מצרי" הוא למעשה קובץ סיפורים שנושק, במידה זו או אחרת, לאוטוביוגרפיה האמתית והמומצאת של אורלי קסטל-בלום, אוטוביוגרפיה הקשורה בעבותות בנופיה ועריה של מצרים וששורשיה מגיעים עד לגירוש ספרד במאה החמש העשרה. הכריכה האחורית, לצד כמובן שמו של הספר, מלמדים אותנו בינה כך שמדובר ברומאן ש"מאתגר את הקונבנציות", ה"בלתי-שייך לכאורה" ודברים שהם "כביכול אינם מן המניין", אך תיאור זה עושה חסד עם הסופרת. אל לנו לטעות: מדובר באוסף סיפורים, אשר רובם המוחלט אינם מחזיקים את עצמם כסיפורים קצרים מחד, ומאידך הקשר שלהם זה לזה הוא לעתים די קלוש – לבד מנגיעה כזו או אחרת לחייה של הסופרת.

אסור אמנם להשוות בין ילדים או בין הורים – אני מעדיף את אימא, אגב, אך אין לכחד בתרומתו של אבא לחיי, כמו גם לעצם קיומי – אך כיוון שאורלי קסטל-בלום ואתגר קרת הגיחו לתודעה הציבורית כמעט באותו זמן בשנות התשעים, ושניהם משתייכים לכאורה לאותו ז'אנר כתיבה – הפוסטמודרניזם הקרנבלי, כפי שלימדונו מורותינו ורבותינו בחוג לספרות – אך מתבקש להשוות בין כתיבתם, ובתפנית שהיא קיבלה לאורך השנים. נראה לי לומר שבעוד כתיבתו של קרת עברה תהליך של טיוב ושכלול, הלכה ונעשתה בשלה ונעימה יותר, נראה שהשנים גרמו לכתיבתה של קסטל-בלום לריסון, לקמילה.

כשקראתי את "רומאן מצרי" נזכרתי בסרט "נפלאות התבונה" של רון הווארד, שמספר על המתמטיקאי זוכה פרס נובל, ג'ון נאש, שסבל ממחלת סכיזופרניה, ונאלץ לקחת תרופות שסירסו את יכולתו לחשוב בחדות ולפתח את תורותיו. כמי שקרא את ספריה הראשונים, כך לעתים נדמתה לי כתיבתה של קסטל-בלום: כמו כתיבתה של גאונה – וקסטל-בלום היא בהחלט גאונה, לדעתי – שנס ליחה וכהתה עינה, כמו מי שניטל העוקץ מכתיבתה, כמי שמספרת בדיחה אך שוכחת את הפאנץ' בסופה. גאונות כתיבתה של קסטל-בלום מפציעה לעתים רחוקות מדי, והיא יותר בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

הליך הקריאה הוא הליך אקטיבי, שבו הסופר משתף את הקורא בכתיבה/ קריאה, שבו הקורא כותב סיפור משלו לצד הסיפור של הסופר. אני מניח כי כתיבתה של קסטל-בלום על משפחתה שלה, לאחר שניסתה להתרחק מעברה במהלך השנים – כך לדבריה – מהווה עבור הסופרת סוג של סגירת מעגל, השלמה, ואולי היא אפילו בעלת ערך תרפויטי. כך לעתים חשתי במהלך קריאת הספר: כמו בטיפול פסיכולוגי, שבו המטופל שופך את מר לבו בפני המטפל-קורא, וזה נאלץ להקשיב לכל צרותיו, באופן פאסיבי לחלוטין.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s