מכתב פתוח לשליח עיתון "הארץ" שלי

המכתב להלן כרוך מבחינתי בחשיפה לא-פשוטה. החשיפה איננה בעובדה שאני קורא "הארץ" – בכך לדעתי אין כל פסול, ואולי להפך, אם כי בוודאי יהיו אנשים שיראו זאת כך; החשיפה האמתית והכואבת שכרוכה במכתב זה היא שעולה ממנו כי הכותב הוא אדם נרגן, כפי שיעידו הדברים שאכתוב להלן, שסופם מי ישורנו, ולא יירחק היום ואעשה את הצעד שזוכה למקום של כבוד במסדר הנרגנות – כתיבת מכתב למדור "מכתבים למערכת".

הבעיה היא שלנמען של המכתב שלי אין כתובת וגם אין לו שֵׁם. בניגוד לכל אותם פובליציסטים שכותבים לפלוני אלמוני מכתב על גבי דפי העיתון, כשהם יכולים פשוט לדוור את המכתב לנמענם – היי, בשביל מה יש אימייל?! – אלא שהם בוחרים להשוויץ בדעותיהם קבל עם ועדה – נמען המכתב שלי הוא שליח העיתון שלי, ואין לי מושג מי הוא אותו שליח – גם אם במערכת העיתון יודעים מי אחראי על החלוקה בכתובת שלי, קרוב לוודאי שהם לא ימסרו לי את שמו. כי שליח העיתון שלי, כמו הגמדים מהאגדות – מגיע באישון לילה ומניח לי את העיתון על מפתן הדלת, וכשאני קם בבוקר העיתון ממתין לי על השטיח בכניסה.

אז זהו שלא. כשם שאני איני מכיר את השליח שלי, הוא אינו מכיר אותי, ואין לו שום מניעה בדמות רגש בושה כאשר הוא לא עושה את מלאכתו נאמנה. כאשר ביקשתי שהעיתון אכן יונח על אסקופת דירתי ולא בתוך תיבת הדואר, נאמר לי בשירות הלקוחות שמכיוון שאין אור בחדר המדרגות, השליח, שמגיע לפנות בוקר, אינו יכול לעלות עשרים מדרגות עד לביתי. נו מילא, באמת אין לנו אור בחדר המדרגות – מה אעשה שהדבר האחרון שמעניין את בעל הבית זה תחזוקת הבניין?! – אבל גם כשביקשתי בחורף שהעיתון יגולגל בשקית, בכדי שלא יירטב ויתלכלך מהבוץ – בקשתי מולאה יום-כן-יום-לא-היום-לא. וכך, כמו בפיוט "כי הנה כחומר", הנאמר בתפילת יום הכיפורים, גם השליח שלי: ברצותו מגלגל (בתוך שקית) וברצותו מקפל (בתיבת הדואר). ובין כך ובין כך – בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג, כמו שאומר הפיוט.

אני לא רוצה להרוג את השליח, כמאמר הפתגם, כיוון שבאמת חלק ניכר מן האשמה איננה בו. הבעיה העיקרית היא בכך שעיתון "הארץ" הוא מונופול. "הארץ" הוא לא "מונופול על האמת" – אני חושב שעמודי הדעות שלו, שמנסים לתת במה גם לקולות שאינם מהווים את הקו המרכזי של העיתון, מהווים דוגמא יפה לכך שגם ראשי העיתון אינם חושבים שהמונופול על האמת נמצא בידיהם. הבעיה היא ש"הארץ" מהווה מונופול על "עיתונות טובה" – גם אם לא מאוזנת, ואין צורך לדעתי שתהיה מאוזנת – ובקטגוריה של "עיתונות טובה" ל"הארץ" אין מתחרים. וכיוון שאין לו מתחרים – שליח העיתון שלי יכול לעשות כמעט ככל העולה על רוחו, ואני עדיין לא אבטל את המינוי שלי על העיתון.

אני יכול להתקשר לשירות הלקוחות של העיתון ולאיים "עוד פעם אחת ו…" – עוד פעם אחת ואני עובר ל"ידיעות" – אבל מכיוון שאני יודע שמדובר באיום סרק – אני לעולם לא אשתמש בו כאמצעי מיקוח. בכל זאת, אנחנו, קוראי  ״הארץ״, אמנם נרגנים ורוטנים – אבל אנחנו לא ישראלים-ברברים – כמו הקוראים של המתחרים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s