האם יש מגמת כתיבה במגזר הדתי?

אריק גלסנר, מבקר הספרות של ידיעות אחרונות, כתב בִּקֹּרֶטֶרְפְּרֶטַצְיָה – שילוב לא מוצלח של ביקורת ואינטרפרטציה – על ארבעה (למעשה חמישה) ספרים עכשוויים של בני הציונות הדתית שמבטאים לדעתו שתי מגמות סותרות ("כיפת ברזל" ידיעות אחרונות – 7 לילות 10.5.2015; אפשר גם לקרוא כאן בבלוג האישי של גלסנר). מכיוון ששלושה ספרים מתוך הארבעה (חמישה) קראתי ואף ביקרתי ("הדברים עצמם" של יאיר אסולין; "אם אשמע קול אחר" של חיותה דויטש; ו"חמש נפשות" של יותם טולוב; לא קראתי את "עוד חמש דקות" של יונתן ברג, וכן את "נסיעה", ספר הביכורים של אסולין, שגלסנר מתייחס אליו באגביות), אני מבקש להתייחס למספר כשלים ופגמים שנפלו בביקורת של גלסנר.

בקליפת האגוז, גלסנר מבכר את מגמת הספרים שמובילים ברג ואסולין, שכן לדבריו מגמה זו "ממקמת את הכותבים יוצאי הציונות הדתית או בניה בחוד החנית של האופציה המיותמת ביותר כרגע באקלים הדעות הישראלי: האופציה הליברלית-אינדיבידואליסטית". לעומת זאת, הספרים של דויטש וטולוב מסמנים את המגמה השניה, מגמה ש"פוסעת בשביל וותיק של הציונות הדתית (ובמובן מסוים ראוי להערכה, בעיניי, כאידיאולוגיה; אך לא כמצע לספרות טובה), שביל 'איחוי הקרעים בעם' ו'קירוב הלבבות'".

ראשית, אני חושב שלא היה מזיק אם גלסנר היה פותח את ביקורתו בגילוי נאות, ולפיו הוא בן למשפחה ציונית-דתית שחדל להיות דתי (כפי שמעיד העמוד שלו בויקיפדיה, שנראה מפורט מדי בכדי שמישהו אחר זולת גלסנר יכתוב אותו). זה אינו פרט רכילותי גרידא, שכן לדעתי יש בכך בכדי לנמק את הבחירה שלו בספרים של ברג ואסולין, שנמצאים באותו מצב נפשי כמוהו (אסולין אמנם אינו חוזר בשאלה, אך ברור שמבחינה סוציולוגית ותודעתית הוא אינו רואה את עצמו כדתי-לאומי – אלא כ"שומר מצוות" או "ירא שמיים"). גם אם גלסנר משתדל להדגיש, חזור ומרקר, כי ההעדפה שלו מעוגנת ספרותית, עדיין נראה לומר כי ההעדפות הספרותיות שלו מקורן בזהותו האישית.

אין בכך גם בכדי להקהות את הביקורת של גלסנר; אך טבעי כי גלסנר יתחבר לכותבים שמביעים את מצבו הנפשי. גם מבקר הספרות המהולל של "הארץ", פרופ' ברוך קורצוייל (1972-1907), היה מעריץ של הסופר ש"י עגנון בשל העובדה שהאחרון היה בן דמותו: יהודי אורתודוקסי שהיה בקיא בתרבות היהודית ובתרבות המערבית כאחד, וקורצוייל קרא ביצירתו של עגנון קונפליקט מתמיד בין אמונה, כפירה, אשמה לכפירה והרהורי תשובה. בשל הרקע האישי שלי, גם אני מעדיף יוצרים שיושבים על הגדר, רגל פה רגל שם (כמו אדם ברוך למשל, אם כי לא בפרוזה תהילתו של אדם ברוך). נראה לי שהרקע האישי של גלסנר מעמיד את הדברים שכתב באור אחר.

גלסנר אמנם מקדים ואומר כי יקדיש "את מרב הטקסט לתיאור המגמה הראשונה, המפתיעה יותר וגם המעניינת הרבה יותר, כאמור, ספרותית" (משפט שנשאר על רצפת חדר העריכה ולכן מופיע בבלוג ולא בעיתון), אך אין בכך, לדעתי, בכדי לרפא את הפגם שנפל בביקורתו: מתוך כ-1,500 מילה, כ-100 מילים בלבד מוקדשות לספריהם של דויטש וטולוב והשאר מתארים את ספריהם של ברג ואסולין. זו הגדרה מחדש של המילה "מרב". זה לא רציני, זה לא עומד בשום פרמטר של הגינות. זה לא רק זלזול מופגן בדויטש וטולוב, זה זלזול באינטליגנציה של הקוראים, שלא יכולים לשפוט את הדברים שכותב גלסנר.

והחלוקה של גלסנר לשתי המגמות אכן לא מדויקת. אני מסכים שהטון של אסולין הוא ביקורתי מאוד (את ברג כאמור אל קראתי), בעוד טולוב ודויטש מציגים את הציונות הדתית באופן חיובי הרבה יותר – אך יחד עם זאת יש הבדלים ניכרים בין טולוב לדויטש. יש לשים לב לפער הבין-דורי שבין טולוב, אסולין וברג לבין דויטש: הראשונים הינם בשנות השלושים לחייהם (אסולין נולד ב-1986, ברג ב-1981 וטולוב ב-1978), ואילו דויטש הינה בשנות החמישים לחייה. לנתון זה יש משמעות, שכן כאשר דויטש מציגה את הציונות הדתית היא עושה זאת, לדעתי, מתוך איזה "פטפוט יתר" (גם אם היא ביקורתית כלפי עמדה זו), בעוד טולוב לדעתי מציג את הציבור הדתי ללא התייפיפות, ללא כחל ושרק. זה כשעלצמו מצביע על בחינה מפוקחת יותר של המגזר, גם אם הוא מציג אותו כשוחר טוב.

מעבר לכך, אני חושב שהחלוקה שלך גלסנר נכונה אולי מבחינה סוציולוגית, אך לא מבחינה מהותית: "הדברים עצמם" של אסולין הוא ספר מעין-פילוסופי, שסובל מחוסר-עומק ספרותי ודמויות פלקטיות; "אם אשמע קול אחר" הוא אמנם לא ספר טוב, אך לא בגלל שדמויותיו הן "שוחרות טוב" ו"מאחות קרעים", אלא בגלל שהוא רצוף קלישאות תבניתיות וספרותיות; ואילו ספרו של טולוב, ומטעמי ספוילריות איני יכול לפרט יותר – אמנם מציג את הציבור הדתי כשוחר טוב, אך יוצר פרובלמטיקה של המונחים "טוב" ו"רע", מה שהופך אותו לדעתי לספר המוצלח יותר מבין השלושה.

בחינת מגמות כמו שעושה גלסנר היא לדעתי מוקדמת מדי ורזה מדי, בהיותה מתבססת על ארבעה סופרים (וחמישה ספרים), והיא תמיד נדרשת פרספקטיבה ומרחק של זמן. החלוקה הנכונה היא לדעתי בין ספרות טובה לספרות לא טובה, ללא הבדל דת, גזע ומין.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s