על פולקלור והחוויה הדתית

א. "אז מה אתה בעצם?" שאל אותי העוזר החדש של השרה. עמדנו בפתח חדר הישיבות במשרד ראש הממשלה, לאחר עוד ועדת שרים לענייני חקיקה. "איך אתה מגדיר את עצמך – דתי או חילוני?" הרכש החדש בלשכת השרה ניסה לתהות על קנקני הזהותי.

ואמרתי לו את מה שכתבתי כאן כבר בעבר ("לשאלת הזהות העצמית ומציאת אהבה"), ולכן לא אלאה אתכן בשנית, רק אומר שבגדול אעשה מה שאשתי תגיד לי – זאת הדת שלי – בהנחה כמובן שהכול נעשה מתוך פרגון וכבוד הדדי ולא מתוך ניצול. "נניח, אתה מתפלל?" התעקש העוזר לרדת לפרטים. והשבתי לו שלא. "אבל מה", שאל העוזר, "לא תלך לתפילה ככה רק בשביל הפולקלור?"

ב. פעם אחת, בזמן שלמדתי לפסיכומטרי ועבדתי במקביל באוניברסיטת תל אביב, בשעות המתות של העבודה הייתי מתרגל שיעורי בית. יום אחד, אחד מעמיתיי לעבודה ביקש ממני שאביא לו את אחת החוברות שלי. שאלתיו מדוע, והרי הוא אינו נזקק לפסיכומטרי, והוא ענה: סתם, לפתור קצת תרגילים, לשעשוע. ואני השבתי לו בלאו רבתי – "אני לא מוכן שתרגילים שאני יורק בגללם דם, שהם שעתידים לקבוע את עתידי המקצועי – אתה תעשה בפאן שלך."

ג. ועוד פעם אחת הייתי באחד מאירועי "הקהל באפעל" בחול המועד סוכות, במן הרצאה שהעבירו ביחד חיים באר ודב אלבוים, שני סופרים שחזרו בשאלה. וברצועה של שאלות מהקהל, שאל אחד המשתתפים את כל אחד מן המרצים ליחסם לדת. באר השיב בנינוחות, בפייסנות – אצלי הדת זה כמו בגד קל, כזה שאתה מרגיש אתו – ללכת עם ולהרגיש בלי, וגרר גל צחוק מהקהל. ואילו אלבוים השיב: בשבילי מדובר בשאלה מציצנית, זה כמו שתשאל אותי להרגליי בחדר המיטות.

ד. אני פולקלוריסט, ולכן אני אוהב ללכת לחתונות בשביל הפולקלור, כחוויה סוציולוגית, ולעתים אני מעלה על הכתב את רשמיי מן האיוונט (ראו למשל את הפוסט "מהרהר על חתונה – פרק ג") – וזאת למרות שלצד ההנאה הסוציולוגית שאני מפיק – אני סובל לא מעט בשל העובדה הפשוטה שאני רווק מזדקן, וחתונה היא כמו זקירת אצבע בעיניהם של הרווקים.

אבל תפילה היא שונה, השבתי לעוזר של השרה. ללכת לבית כנסת רק בשביל הפולקלור נראה לי כמו להיכנס לחדר המיטות של קהילת המתפללים, זה להפיק שעשוע ממעשה שאנשים מתייחסים אליו במלוא הרצינות. מעבר לבעיה המוסרית שאני מוצא בכך (הרחבתי על כך ברשומה "חנוך דאום – נוסע חופשי"), לבוא בתפילה רק בשביל סיפוק הצורך הסוציולוגי שלי נראה לי כמו חילול הקודש. אני יכול ליטול חלק בטקס דתי כמו חתונה שבו נדרשת נוכחותי הפסיבית, וממילא להיות גם מתבונן מהצד. אך שונה הדבר כאשר מדובר בחוויה רליגיוזית-טרנסצנדנטלית, שבה אני או נדרש לזייף השתתפות או להיות צופה מהצד.

ה. והיום, בשבת בבוקר, בזמן שישבתי לי בדירתי וקראתי להנאתי, בית הכנסת שמעבר לכביש המה מתפילה. וכיוון שהייתה זו "שבת מברכין", המתפללים האריכו בניגונים. ובזמן שכל הרחוב רקד "הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ יָהּ" במנגינה כנסייתית – הלב שלי התכווץ. הו מיי לורד, לחלוטין.

פגישה עם האמת

שבוע שעבר יצאתי לדייט הכי גרוע שהיה לי בכל שנות רווקותי הארוכות (הו, כמה שהן ארוכות).

הפגישה התחילה – כלומר, התחילה לאחר שהאשה דפקה איחור של חצי שעה, למרות ששתינו גרות באותה עיר – בהסבר מלומד של אותה אישה על גרעינים, קליפות ועבודת המידות לפי תורת הקבלה והחסידות, וכיצד העיסוק של האדם ("פלוני הוא עורך דין") אינו מעיד דבר על אופיו ומהותו. מהון לשם הדברים התגלגלו לכך שדיברנו על המקצוע שבו היא עובדת, עיסוק שאינו מצריך תואר אקדמאי, ושאלתי אותה מה דעתה על הסטיגמה שדבקה במקצוע זה. ענתה האשה מה שענתה, ואחר-כך שאלה אותי בחזרה: ומה אתה חושב על הסטיגמה שדבקה למקצוע שבו אני עובדת.

לא רציתי לענות. הפצירה בי אותה אשה שאענה. חשבתי כה וכה, ועדיין לא רציתי להשיב. זה השלב שבו כל אדם בר-דעת וכל אישה בת-בינה מבינה שצריכה לשחרר, מתוך נימוסין, מתוך כבוד האדם, האדם שמולך. אך אותה אישה סרהבה באותו האיש. מה עשה אותו האיש? השיב.

ואמרתי לה, שאני, כמו כל אדם, מושפע מהסטיגמות החברתיות ולכן כאשר אומרים לי על פלוני שהוא נהג משאית, אני מניח – כך עובדות תבניות החשיבה שלנו – שהוא לא דוקטור לכימיה אורגנית שלא התפנה לו תקן באוניברסיטה והוא משלים הכנסה כנהג משאית, וכן אני מניח, שוב כתוצאה מאותן תפישות מקובלות, שהוא גם לא האדם הכי רגיש עלי אדמות.

ויחד עם זאת, כך אמרתי לה, מפעל חיי הוא גילוי האמת. אם אני חושב על אותו נהג משאית שהוא עמהארץ, אני אשמח לגלות שהוא גאון הדור – אם הוא אכן גאון הדור – כיוון שזו היא האמת. "נהגי משאיות דבילים" זו אינה האמת, זו תבנית חשיבה שמושפעת מעולם הדימויים ותפישות חברתיות וכן מהניסיון האנושי המצטבר והממוצע – אך היא לא נכונה (בהכרח) כלפי מנשה. או יוגב. לכן אני יוצא מנקודת הנחה שנהג המשאית הוא לא גאון הדור, אך זו רק נקודת הפתיחה – אני לא נועל את עצמי על האפשרות הזו, כאדם שמטרת העל בחייו היא גילוי האמת, אני ממשיך לחפש את האמת, את מנשה האמיתי. אין שמחה כגילוי האמת. כל פגישה פנים אל פנים עם אדם היא פגישה עם האמת.

יתרה מזו: מעבר לשמחה שבגילוי האמת, ישנה שמחה יתרה בגילוי לפיו כל מה שידענו על פלמוני או על נושא פלוני הוא הפוך לאמת; כלומר, אם ננסה להיות צבעוניים (אם היה לי מעט ידע במתמטיקה הייתי יודע להצרין את זה לנוסחה כלשהי), אם המעבר מתבנית החשיבה למציאות הוא בבסיסו מעבר שבין "צהוב" ל"ירוק" ("לכל עורכי הדין יש נקסוס ולא אייפון") – מעבר בין תבנית-החשיבה לבין המציאות שכרוך בהיפוך המחשבה הוא מעבר בינארי, מעבר שבין "שחור" ל"לבן" ("כל עורכי הדין חכמים").

אבל כל הפלפול המלומד הזה לא הרשים את זו שזרקה אותי, שהסבירה לי שאני צריך לעבוד על המידות שלי וששוב אני מסתכל על הקליפות ולא על הגרעין – למרות שכאמור ניסיתי להסביר לה שכל הליך גילוי האמת מתחיל מפיצוח הקליפות ועד ההגעה לגרעין – נעלבה באופן מופגן, וחתכה כמה דקות אחר-כך, מותירה אותי עם תחושת חמיצות נוראה. וכמו שכתבתי בפוסט "הבריחה" (שנכתב אגב דייט זוועתי אחר) אני חשבתי, שאחת מעבודת המידות – אפרופו עבודת מידות – היא לדעת לסיים פגישה באופן נאות, ולא להחצין באופן מופגן את אי שביעות רצונך מהחברותא שלך (אלא אם כן הבחור או הבחורה מתחילים להכות את בן זוגם – זה דבר שעדיין לא קרה לי).