על פולקלור והחוויה הדתית

א. "אז מה אתה בעצם?" שאל אותי העוזר החדש של השרה. עמדנו בפתח חדר הישיבות במשרד ראש הממשלה, לאחר עוד ועדת שרים לענייני חקיקה. "איך אתה מגדיר את עצמך – דתי או חילוני?" הרכש החדש בלשכת השרה ניסה לתהות על קנקני הזהותי.

ואמרתי לו את מה שכתבתי כאן כבר בעבר ("לשאלת הזהות העצמית ומציאת אהבה"), ולכן לא אלאה אתכן בשנית, רק אומר שבגדול אעשה מה שאשתי תגיד לי – זאת הדת שלי – בהנחה כמובן שהכול נעשה מתוך פרגון וכבוד הדדי ולא מתוך ניצול. "נניח, אתה מתפלל?" התעקש העוזר לרדת לפרטים. והשבתי לו שלא. "אבל מה", שאל העוזר, "לא תלך לתפילה ככה רק בשביל הפולקלור?"

ב. פעם אחת, בזמן שלמדתי לפסיכומטרי ועבדתי במקביל באוניברסיטת תל אביב, בשעות המתות של העבודה הייתי מתרגל שיעורי בית. יום אחד, אחד מעמיתיי לעבודה ביקש ממני שאביא לו את אחת החוברות שלי. שאלתיו מדוע, והרי הוא אינו נזקק לפסיכומטרי, והוא ענה: סתם, לפתור קצת תרגילים, לשעשוע. ואני השבתי לו בלאו רבתי – "אני לא מוכן שתרגילים שאני יורק בגללם דם, שהם שעתידים לקבוע את עתידי המקצועי – אתה תעשה בפאן שלך."

ג. ועוד פעם אחת הייתי באחד מאירועי "הקהל באפעל" בחול המועד סוכות, במן הרצאה שהעבירו ביחד חיים באר ודב אלבוים, שני סופרים שחזרו בשאלה. וברצועה של שאלות מהקהל, שאל אחד המשתתפים את כל אחד מן המרצים ליחסם לדת. באר השיב בנינוחות, בפייסנות – אצלי הדת זה כמו בגד קל, כזה שאתה מרגיש אתו – ללכת עם ולהרגיש בלי, וגרר גל צחוק מהקהל. ואילו אלבוים השיב: בשבילי מדובר בשאלה מציצנית, זה כמו שתשאל אותי להרגליי בחדר המיטות.

ד. אני פולקלוריסט, ולכן אני אוהב ללכת לחתונות בשביל הפולקלור, כחוויה סוציולוגית, ולעתים אני מעלה על הכתב את רשמיי מן האיוונט (ראו למשל את הפוסט "מהרהר על חתונה – פרק ג") – וזאת למרות שלצד ההנאה הסוציולוגית שאני מפיק – אני סובל לא מעט בשל העובדה הפשוטה שאני רווק מזדקן, וחתונה היא כמו זקירת אצבע בעיניהם של הרווקים.

אבל תפילה היא שונה, השבתי לעוזר של השרה. ללכת לבית כנסת רק בשביל הפולקלור נראה לי כמו להיכנס לחדר המיטות של קהילת המתפללים, זה להפיק שעשוע ממעשה שאנשים מתייחסים אליו במלוא הרצינות. מעבר לבעיה המוסרית שאני מוצא בכך (הרחבתי על כך ברשומה "חנוך דאום – נוסע חופשי"), לבוא בתפילה רק בשביל סיפוק הצורך הסוציולוגי שלי נראה לי כמו חילול הקודש. אני יכול ליטול חלק בטקס דתי כמו חתונה שבו נדרשת נוכחותי הפסיבית, וממילא להיות גם מתבונן מהצד. אך שונה הדבר כאשר מדובר בחוויה רליגיוזית-טרנסצנדנטלית, שבה אני או נדרש לזייף השתתפות או להיות צופה מהצד.

ה. והיום, בשבת בבוקר, בזמן שישבתי לי בדירתי וקראתי להנאתי, בית הכנסת שמעבר לכביש המה מתפילה. וכיוון שהייתה זו "שבת מברכין", המתפללים האריכו בניגונים. ובזמן שכל הרחוב רקד "הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ יָהּ" במנגינה כנסייתית – הלב שלי התכווץ. הו מיי לורד, לחלוטין.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s