הדינמיקה של המוות

על יותם, חברי האהוב, שהתאבד לפני למעלה משבע שנים, כתבתי בעבר בשתי הזדמנויות שונות ("למה אנחנו לא אוהבים התאבדויות"; "משנכנס אדם אני מתחיל להתגעגע ליותם"). אני נזכר ביותם כמעט מדי שבוע, אך היום אני נדרש לכך בכתב, בשלישית. היום (תשעה באב, 25.7) שודר סרטו של אסף בנית "על כרחך" שמספר על שני הוריו של יותם, שלצד יותם שכלו גם את אחיו הבכור עמית, שאף הוא התאבד במהלך שירותו הצבאי.

מהסרט הזה אני נעדר. עם כל הכבוד לי, אין אני – או החברים האחרים של יותם – עומדים במרכז הסרט, אך למרות שזו איננה הנקודה העיקרית של הסרט, היא כואבת וחשובה לי באופן אישי והיא גם נקודה משמעותית באופן כללי בכך שהיא מלמדת משהו על תיעוד, אל-זמניות ומה שאני מכנה הדינמיקה של המוות. אני מקווה שהדברים לא יפגעו בהוריו של יותם, ואשתדל לומר את הדברים ברגישות.

באחד הקטעים בסרט מובאת שיחה שערך הבמאי עם החברים הקרובים של יותם בישיבה שבה למדנו כולנו. לשיחה הזו אני לא נקראתי. אינני יודע מדוע.

באופן סכמטי, אפשר להתבונן בעולם או על קורות חיינו בשני אופנים עיקריים (אני מתנצל מראש על הדוגמאות הפשטניות, שנועדו לבאר ולהבהיר את דבריי). האופן הראשון אומר כי כל המתרחש הוא תוצאה של סיבתיות, של סיבה ומסובב, סיבה ותוצאה – חליתי בסרטן ריאות כי עישנתי יותר מדי סיגריות. האופן השני אומר שהכל מקרי – גם אדם ששומר על אורח חיים בריא לחלוטין יכול לחטוף סרטן בגיל ארבעים. האמונה בהשגחה אלוהית חוצבת אולי נתיב שלישי: כמכווינת התנהגות, היא מנסה אמנם לפסוע בנתיב הראשון, ואף מרחיבה מאוד את הקשר שבין סיבה ותוצאה – חלית בסרטן כי נאפת עם אשת איש – אך היא חשה ב(אי) נחת גם בנתיב השני – למה צדיק ורע לו? ככה, כך נגזר מלמעלה. "קבל את הדין זה נופל מלמעלה". כלומר, יש מסובב (אלוהים) אך לא בהכרח יש סיבה (או בכל מקרה זו סיבה שבני האדם לא מבינים). לדעתי, בני האדם, המאמינים ושאינם, מעדיפים את אופן ההתבוננות הראשון – כי הוא מכווין התנהגות, כי הוא רציונלי – גם אם הקשר בין סיבה ותוצאה הוא לפי החוקים האלוהיים – כי הוא "עושה שכל".

זו גם דרך ההתבוננות המועדפת עליי, וזו גם הדרך שאני מעדיף להפעיל – אם כי, כפי שאפרט להלן, אינני פוסל את האפשרות השנייה – בסוגיה דנן: מדוע אינני מופיע בסרט? ככל הנראה כיוון שמישהו לא רצה שאופיע בסרט. כאמור אינני יודע מדוע. ומדוע אינני מופיע בחוברת הזיכרון של יותם, שנערכה כמה שנים לפני? אינני יודע. מה שמוביל אותי לאפשרות השנייה.

זה מקרי. אינני מופיע בסרט כתוצאה מטעות אנוש, משכחה – גם העובדה שאינני מופיע בחוברת הזיכרון של יותם היא תוצאה של מקריות, טעות. אמת, אני מניח שיש לי אשם תורם שאולי לא הייתי מספיק קואופרטיבי, ואגע בכך בהמשך. כאמור הדרך המועדפת – עליי, ולדעתי גם על שאר בני האדם – היא להתבונן בחיים דרך הפריזמה של סיבתיות, אבל מכיוון שיש חורים רבים בסיפור שאני מספר, אינני שולל את האפשרות שמדובר במקריות. אלא שהבחנה בין שתי הפרשנויות איננה משנה את התוצאה.

התוצאה היא שיותם מת, וגם אני אמות ברבות הימים וכולנו נמות מתישהו. ואחרי שנמות יישאר התיעוד. חשבו על המילה היפה הזו "הנצחה" – הנצחה נועדה להעניק למתים חיי-נצח. סרט או ספר הנצחה הם אלו שיספרו את הסיפור שלנו לאחר שנמות. ובסיפור של יותם – כפי שסופר בחוברת ובסרט – אין לי מקום. נכון שיש חשיבות למציאות, למה שקרה באמת, אך במובן מסוים לסיפור יש תפקיד חשוב יותר מהמציאות, כי הגולם קם על יוצרו: זה לא משנה מה התרחש במציאות, זה משנה מה הסיפור שאנחנו מספרים על המציאות. מכיוון שחיינו זמניים והסיפור הוא נצחי, הסיפור חשוב יותר מהמציאות – בוודאי לאחר שנמות, ואני מעז לחשוב שאף במהלך חיינו: הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו חשוב יותר ממה שקרה לנו באמת.

הסרט גם ממחיש את מה שאני מכנה הדינמיקה של המוות. כל עוד האדם חי, הוא זה שמארגן לעצמו את חייו: הוא מתעדף את רצונותיו, הוא בוחר את חבריו. המוות לא מקפיא את החיים של אותו אדם, כיוון שאין וואקום בעולם – תמיד יהיה משהו או מישהו שימלאו את החלל, לפעמים, אולי לרוב, באופן כוחני. ולכן העובדה שהייתי אולי פסיבי מדי, שלא דחפתי את עצמי לתוך הסרט או הספר – הייתה בעוכריי. המוות הוא דינמי.

מפעל ההנצחה של יותם אינו בבואה של חייו אלא הוא תוצאה של בקרה, בחירה, תעדוף וסינון. החברים של יותם בחייו אינם בהכרח החברים של יותם במותו. אם אתם שואלים אותי – ואני בהחלט מביא בחשבון את האפשרות שאני טועה ויש דברים שאינני יודע – במידה ויותם היה מתכנן את חייו-לאחר-מותו, התוצאה של הסרט הייתה שונה. אבל יותם מת. החיים לא עוצרים מלכת, וגם המוות. גם המוות לא עוצר מלכת.

מודעות פרסומת

פוסקת ההלכה בעליית הגג: על הספר "מהלכת בדרכה" של מלכה פיוטרקובסקי

כשקראתי בספר "מהלכת בדרכה" של מלכה פיוטרקובסקי, ספר שמביא מספר סוגיות הלכתיות וערכיות שהמחברת עסקה ופסקה בהן – נזכרתי ב"מחלוקת" חוקרי הספרות בין הרולד בלום ובין סנדרה גילברט וסוזאן גובאר. בספרו "The Anxiety of Influence" מ-1973 (תורגם לעברית כ"חרדת ההשפעה"), מעמיד בלום את ההיסטוריה של הספרות והשירה כהיסטוריה של מאבקים אדיפליים. לתפישתו של בלום, חרדתו הגדולה ביותר של המשורר היא היותו נתון להשפעתו של משורר גדול אחר, דבר שמהווה מחסום לביטוי העצמי שלו, ומסרס אותו. כאשר גבר בא לכתוב שיר, הוא מגלה לחרדתו שהמקום אליו הוא שואף תפוש כבר על ידי האב השירי, ועליו להתמודד עם אותה חרדת סירוס, חרדת השפעה.

מנגד, גילברט וגובאר טוענות בספרן "The Madwoman in the Attic" ("המשוגעת בעליית הגג") שמודל חרדת ההשפעה של בלום לא רלוונטי לנשים. לנשים יש חרדה הפוכה – "חרדת כתיבה", משום שהן מרגישות שמרחב הכתיבה מדיר אותן, הן מרגישות זרות בתוך מרחב זה. מנגנוני ההדרה יצרו אצל הנשים חרדה. בניגוד לגבר הצעיר שדוחה את השפעת המשורר הקודם, האישה צריכה לאמץ אֵם, כותבת קודמת, שתחנוך אותה אל תוך הכתיבה.

בלום, גילברט וגובאר מתמקדות אמנם בשירה ובספרות, אך כמדומני שהדברים יפים לכל עולם הכתיבה והיצירה – בשינויים המתבקשים – עולם שהוא המרחב של פוסקי ופוסקות ההלכה. במהלך הספר פיוטרקובסקי יותר מרומזת על החסך הגדול של נשים ביד מדריכה שתחנוך אותן אל הכתיבה ואל היותן "דוברות הלכה", כפי שהיא מכנה זאת. הפרק המכונן של הספר מבחינה זו הוא הפרק השני שבו פיוטרקובסקי דנה בהיתכנות היותן של נשים פוסקות הלכה. בכדי לשמש פוסק או פוסקת הלכה, על הגבר או האישה לשמש או להתמחות אצל פוסק או פוסקת הלכה קודמים, שידריכו אותם הן בפן התיאורטי והן בפן המעשי.

לימוד דרכי פסיקת ההלכה יכול להיעשות באמצעות מכוני הכשרה למיניהם, אך כיצד אישה יכולה לשמש פוסקת הלכה אם אין אישה פוסקת הלכה שקדמה לה? "הייתכן לדרוש מאישה להילוות לתלמיד חכם וכשצריך, גם לעזור לו פיזית בכל דבר שהוא זקוק לו?!" שואלת פיוטרקובסקי. כיצד נשים יבטאו את אותה "חשיבה נשית" או "לימוד נשי", שפיוטרקובסקי מדברת עליהן – גם אם היא מתקשה להגדיר זאת – כאשר הן לא תוכלנה ללמוד זאת מקודמותיהן?!

זו החשיבות העצומה של "מהלכת בדרכה": הוא חונך את הנשים שתבואנה אחרי פיוטרקובסקי ובעקבותיה אל תוך הכתיבה, אל תוך פסיקת ההלכה.

ומכאן שקיומו של הספר הוא הבשורה הגדולה. בדיני ראיות ישנה הבחנה בין ראיה לעצם קיומו של אירוע לבין ראיה לתוכנו של האירוע. באנלוגיה לספר – ישנה כמובן חשיבות לתוכנו, אך החשיבות הגדולה יותר היא לעצם קיומו. לכן את מעט הביקורת שיש לי על הספר יש לקרוא לאור חשיבותו הגדולה.

רוב פרקי הספר פותחים בסיפור אישי של אחד מהפונים או הפונות אל פיוטרקובסקי, ובשאלה ההלכתית העולה ממנו. פתיחה זו הזכירה לי ביותר ממובן אחד את ז'אנר הסיפורים מכורסת הפסיכולוג של ארווין יאלום האמריקני ויורם יובל הישראלי, אך אתמקד בנקודת הדמיון העיקרית.

בז'אנר הסיפורים מן הכורסא מובאים לרוב רק סיפורי הצלחה, כלומר מטופלים שבאמצעות הפגישות עם הפסיכולוג התגברו על הבעיה שלהם. וגם פיוטרקובסקי מביאה רק "סיפורי הצלחה"; ברובן המוחלט של הסוגיות שהספר עוסק בהן, התשובה לשאלה – הגם שהיא מורכבת – היא חיובית: האם נשים יכולות להיות פוסקות הלכה, להניח תפילין או לומר קדיש יתום? האם במקרים מסוימים אפשר לבקש רחמים על החולה שימות או לתכנן את הילודה? בכל המקרים הקורא אינו מתאכזב למקרא התשובה. כמובן שמדובר בדילמות מורכבות, אולם אין שאלה אחת בספר שהתשובה אליה – לאחר פריסת כל השיקולים והצגת הקונפליקטים החבויים בה – היא פשוט לא, פשוט אסור. וכל שומר מצוות יודע שיש שאלות הלכתיות שהתשובות שלהן היא שאסור.

הפרק הראשון והפרק האחרון, שני הפרקים היחידים בספר שאינם מתחילים בסיפור אישי ושאלה בעקבותיו – הם לדעתי מיותרים ומזיקים. הפרק האחרון, שעוסק במידות והכישורים הנדרשים בכדי להיות תלמיד חכם גדול בתורה – יותר ממרמז לרבנים שעמדו על המוקד של פורום "תקנה", פורום שפיוטרקובסקי חברה בו, כפי שמצוין בכריכה האחורית של הספר. ככזה, הפרק מושך אש שלא לצורך, ומסית את תשומת הלב משאר חלקי הספר.

הפרק הראשון, העוסק בלימוד תורה לנשים, מיותר בדיוק מהכיוון ההפוך: השאלה האם בשנת 2015 נשים מותרות או יכולות – שלא לומר מוכרחות – ללמוד תורה, היא שאלה שלא ראוי כלל להעלותה לדיון. נכון שבעבר התקיים בהלכה שיח בנושא, אך לעניות דעתי, במאה העשרים ואחת זו שאלה מיותרת ומזיקה – זו אקסיומה ערכית ותרבותית שלא ניתן לערער עליה.

כשם שלא נעלה לדיון את השאלה, להבדיל, האם מותר להחזיק נשים וגברים כעבדים ושפחות – נושא שמעוגן בתורה ויש ספרות שנכתבה בעקבות כך – כך בימינו אסור לעלות את השאלה של לימוד תורה לנשים. פיוטרקובסקי, אני מניח, ביקשה בפרק זה לתת הכרה ולגיטימציה ללימוד תורה לנשים, אך במקום שהיא תניח את האדנים לתשובה לשאלתה, היא רק מערערת את הארמון היפה שהיא בונה. האם בשנת 2015 צריך לשאול האם מותר לנשים ללמוד תורה?! הבעיה טמונה בגוף השאלה.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

חדוות הכתיבה, חדוות הקריאה: על "שלוש קומות" לאשכול נבו

בספר "שלוש קומות" אשכול נבו מתגלה במיטבו. לאחר שניסה פעמיים לכתוב ספרים על נושאים חשובים שכותבים סופרים חשובים – "אלטנוילד", שנגע בשאלת הציונות, ו"מקוה אחרון בסיביר", שהתעסק בחברה השסועה בישראל – ולדעתי כשל קולוסאלית – נבו חוזר למקורות, ליצירותיו הראשונות והמצוינות, "ארבעה בתים וגעגוע" ו"משאלה אחת ימינה". "שלוש קומות" הוא ספר שעוסק בנפש האדם – לא בחברה ולא במדינה – וממוען לבני האדם, לעם, לאדם הסביר, ל-The Reasonable Person, כמו שנקרא הספר באנגלית.

נבו הוא Common author שכותב ל-Common man, סופר המונים שכותב להמון, לאדם הממוצע. הוא מבין שייעודו אינו לכתוב ספרים חשובים, והוא משלים עם זה. יש אנשים ששנים על גבי שנים מחפשים את הייעוד שלהם או כל החיים עוסקים במקצוע שהם לא אוהבים, ומסתובבים עם תחושה של תסכול והחמצה, אי נוחות וחוסר שביעות רצון, ואילו נראה כי נבו מצא את ייעודו, ושמח בכך.

והתוצאה מורגשת: נבו משכלל בספר את כישרונו ללוש את השפה, באופן כמעט דויד-גרוסמני ולעשות בה כבשלו. "שלוש קומות" הוא ספר קליל, מצחיק, מרתק לפרקים, חס וחלילה לא מעיק מדי ולא מכביד מדי. ובעיקר "שלוש קומות" הוא ספר כיפי – חדוות הכתיבה של הסופר, חדוות הכתיבה של אדם שמצא את ייעודו ומבין שזו המשבצת בה הוא הכי מצטיין – עוברת ישירות לקורא: כיף לסופר לכתוב וכיף לקורא לקרוא. ולכתוב ספר שפשוט כיף לקרוא – גם אם בסופו הקורא לא חש שלמד או החכים במיוחד – זו אמנות.

"שלוש קומות" מביא שלושה סיפורים של שלוש משפחות בבניין אחד שלא כמו בספרים הקודמים, בספרו הנוכחי נבו נגמל מהצורך הכפייתי, מהתכונה הכמעט OCD שלו, לסגור מעגלים ולהתיר קשרים: נבו יודע להעליל עלילות, עלילות ראשיות ועלילות-משנה, מבלי הצורך להביאן אל סיומן. שלוש הקומות בבניין מרמזות לשלוש הקומות במודל הנפש הפרוידיאני – איד, אגו וסופר-אגו, ובכך משחק נבו באופן אינטליגנטי עם תבניות החשיבה של הקורא, שמצפה לדבר מסוים, ומתאכזב – ושמח להתאכזב כשציפיותיו לא הוגשמו.

כמו תבשיל מצוין שמקדיח מעט בשוליו, גם "שלוש קומות" סובל מפגמים מעטים. ראשית, לפעמים בורח לנבו הצורך לומר איזו אמירה חשובה על הציונות או החברה, ולא זו בלבד שכאמור אין זה תחום ההצטיינות של נבו, אמירות אלו קצת מנותקות מהסיפור הראשי. הדבר גם קשור לכך שיש בספר פרפרזה על האמירה הנדושה לפיה "הבן של הסנדלר שהולך יחף", באופן שקצת מעיב על הקריאה.

ולמרות ש"שלוש קומות" מעיד על תהליך התבגרות, למידה והפנמה של נבו, הוא לעתים קצת כושל באותם אזורים בהם הוא מצטיין. כך למשל, כסופר-המונים, לנבו יש דחף בלתי-נשלט לְרָצות את הקוראים, וזה ניכר בגסויות שמפוזרות במהלך הספר, כמו אותו אדם שמספר בדיחות גסות בכדי להתחבב על חבריו. הצורך לְרָצות גם ניכר בחלקים בספר בהם הסופר ממש מדבר עם הקוראים, והקורא מרגיש שהסופר מנסה להתחנף אליו, מתאמץ להתחנף אליו. ספר אמנם צריך להיות קומוניקטיבי, אך עדיין צריך לשמור על פאסון.

פורסם ראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

לא בשמים היא: על יחסי בית המשפט-מחוקק בעקבות תנורו של עכנאי

במסגרת תפקידי כחוטב עצים ושואב מים – רוצה לומר: מתמחה במשפטים – נתבקשתי לקרוא את פסק הדין בעניין חוק החרם [בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת (פורסם בנבו, 15.4.2015)], על כל 226 (מאתיים עשרים וששה) עמודיו, כמו שאומרים – Cover to Cover. ולצד העובדה שמדובר במשימה סיזיפית, שנאלצתי לעשותה באין-זמן, זו גם הייתה פריבילגיה לא קטנה לקרוא פסק דין מתחילתו ועד סופו, כאשר לרוב אתה לא מספיק לסיים מטלה אחת וכבר נוחתת על שולחנך מטלה נוספת, בבחינת "עוד זה מדבר וזה בא" – ולא סתם בחרתי בציטוט מספר איוב; פתאום אתה שוקע לכמה שעות בקריאת פסק דין. כמו בשנה א' בלימודי משפטים.

ומדובר בפסק דין מרתק. כל שופט במותב של תשעת השופטים, מעמיד פסק דין יפה ומנומק, מי יותר ומי פחות. ובין שאר הדברים צדה את עיני מטאפורה שמשתמש בה השופט דנציגר לתיאור יחסי בית המשפט והמחוקק. אביא אותה כלשונה (פסקה 42 לפסק דינו):

בסופו של יום הגעתי למסקנה כי אין לבחור בדרך זו [של פסילת החוק – א' נ']. הטעם לכך הוא כי, לטעמי, ניתן להשיג מטרה דומה בדרך של פרשנות, וזאת מבלי שנורה על ביטול הוראה מהוראות החוק. לטעמי הפתרון הפרשני הינו פתרון מידתי המצמצם את מידת ההתערבות השיפוטית בדבר חקיקה של הכנסת, ונותן משקל ראוי לעקרון חלוקת הסמכויות שבין הרשויות. הכנסת היא הרשות המחוקקת. אולם, בית המשפט הוא הפרשן המוסמך של כל דבר חקיקה. […] גישה זו באה לידי ביטוי בסיפור התלמודי הנודע אודות "תנורו של עכנאי" [..] שם, על פי אחת הפרשנויות, "הודה" האל-המחוקק, באומרו "נצחוני בני, נצחוני", כי הגם שהוא סבור שפרשנות מסוימת – זו של רבי אליעזר – היא הנכונה, אין ההכרעה נתונה בידיו אלא מסורה לחכמים. כך, לאחר יצירת הנורמה מאבד יוצרה את הכוח לפרשה. הפרשן המוסמך אף רשאי להכריז כי אין הוא כבול לפרשנות מאוחרת שהציג המחוקק – "לא בשמים היא"

לדעתי מדובר במטאפורה מרתקת. המטאפורה הזו מופיעה אמנם בעוד מספר פסקי דין, וגם השופטים זילברג, אלון ואנגלרד כתבו עליה מאמרים וספרים שונים – ואגע בחלקם בהמשך – אך אין הדבר מפחית מגאוניותה. המטאפורה הזו עושה אנלוגיה, שאינה מובנית מאליה, מעולם תיאוקרטי – שנשלט לפי חוקי התורה האלוהיים – לעולם דמוקרטי. ומכיוון שהאנלוגיה אינה חלקה – תיאוקרטיה אינה דמוקרטיה, והמדינה המודרנית, כמדינה, אינה מכירה בסמכותו של אלוהים, ובכלל האם השופטים הם הבנים של המחוקקים? אני חושב שהראשונים היו מתחלחלים רק מהמחשבה הזו – ראוי להתעכב עליה: המטאפורה מעניקה למחוקקים מעמד של אלוהים. אני חושב שאפילו הם עצמם לא רואים את עצמם ככאלו, אבל האנלוגיה, וכמובן מוען המטאפורה – חושב כך.

אבל המטאפורה אינה נעצרת בכך שהמחוקק הוא אלוהים, אלא היא מספקת לבנים שלו – לשופטים – מעמד מכריע: השופטים הם הפרשנים המוסמכים של דברי האלוהים. לאלוהים, כמו בסיפור תנורו של עכנאי – אין מעמד בפרשנות החוק, הוא כפוף להכרעתם של בניו, ואפילו בניגוד לדעתו, לכאורה – בדיוק כמו בסיפור. זה לא אלוהים הכל-יכול, זה אלוהים נכה, אלוהים אילם, אלוהים ללא פה – אנחנו נגיד לך למה התכוונת. אגב, במודלים חוקתיים אנושיים אין הדבר הכרחי: חוק זכויות האדם הבריטי [Human Right Act 1998], מאפשר לבית המשפט להכריז על אי-התיישבות (Incompatibility) בין דבר חקיקה לבין זכויות האדם, וכך מניע את המחוקק לפעול (אך לא מכריח אותו).

אבל לא סיימנו את תנועת המטולטלת: בעוד התנועה הראשונה מעצימה את המחוקק (מחוקק כאלוהים), והתנועה השנייה מסרסת אותו (אלוהים אילם) – התנועה השלישית מסרסת את בית המשפט: לא יעלה על הדעת, שהבנים, בני האדם, יבטלו את חוקי האלוהים, כמו שמרשה לעצמו בית המשפט המודרני – גם אם הוא עושה זאת במשורה. גם החכמים בסיפור "תנורו של עכנאי" וגם חכמי ההלכה לדורותיהם אינם מעלים על דעתם לבטל חוק שיצר אלוהים – הם לכל היותר יכולים לפרש אותו, אולי אפילו פרשנות שעולה כדי איון – אך בכל מקרה לא לאיין אותו לחלוטין, לא לבטל אותו. וזה בדיוק המהלך שעושה השופט דנציגר בפסק הדין: השופט הוא בסך הכל הפרשן המוסמך של החוק – כך עולה מהמטאפורה לתנורו של עכנאי – ועל כך, כמדומני, אין מי שיחלוק – גם המחוקקים, שכפופים לשלטון החוק ולפיכך לפרשנות בית המשפט לחוק.

כל החורים שמצאנו בהשוואה שערכנו בין סיפור תנורו של עכנאי למציאות המדינה המודרנית דורשים שימלאו אותם – כמו שניסיתי לעשות לעיל – אך הם גם עלולים להוביל למסקנה שהמטאפורה שגויה, עלולים להביא לנטישת המטאפורה. במסקנה מעין זו תומך יצחק אנגלרד, במאמר שהוא מקדיש לפרשנויות השונות לסיפור תנורו של עכנאי [יצחק אנגלרד "תנור של עכנאי – פירושיה של אגדה" שנתון המשפט העברי א 45, 46-45 (התשל"ד)]:

"לא באנו חלילה לחלוק על דרך זו הנראית בעינינו טובה וכשרה כל עוד מוסכם שההסתמכות על המקור האגדתי היא בעיקרה עניין של הדגמת רעיון […] אם עניין הציטטה הוא רעיון אקטואלי, מוטב להתמודד אתו במקום להרבות מלים על מידת ההצלחה שבשימוש המקור כדוגמה לרעיון. לכן, אין לנו דין ודברים עם אותם משפטנים בני תקופתנו (רובם ככולם מבני-ברית), המביאים את אגדת תנור של עכנאי כמקור לאישוש דעותיהם העכשוויות בתחום תורת המשפט"

אני מקבל את הניתוח של אנגלרד, אבל לא את המסקנה שלו. מעבר לעובדה שמטאפורות צובעות את פסקי הדין – יש בכוחן להבהיר רעיונות. נכון שכל מטאפורה משוקעת בפרשנות של הפרשן – המטאפורה היא תבנית-נוף הפרשן – אך זו בדיוק היופי שלה, הקסם שלה: היכולת להבהיר את כוונתו של מוען המטאפורה, ויחד עם זאת – בשל הפירושים הרבים שניתנים לה – לפזר עמימות.

אפשר אחרת: על הספר "עפיפונים" של רומן גארי

עַל גַּג בָּעִיר הָעַתִּיקָה

כְּבִיסָה מוּאֶרֶת בְּאוֹר אַחֲרוֹן שֶׁל יוֹם:

סָדִין לָבָן שֶׁל אוֹיֶבֶת,

מַגֶּבֶת שֶׁל אוֹיֵב

לְנַגֵּב בָּהּ אֶת זֵעַת אַפּוֹ.

/

וּבִשְׁמֵי הָעִיר הָעַתִּיקָה

עֲפִיפוֹן.

וּבִקְצֵה הַחוּט –

יֶלֶד.

שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ,

בִּגְלַל הַחוֹמָה.

/

הֶעֱלֵינוּ הַרְבֵּה דְּגָלִים,

הֶעֱלוּ הַרְבֵּה דְּגָלִים.

כְּדֵי שֶׁנַּחְשֹׁב שֶׁהֵם שְׂמֵחִים.

כְּדֵי שֶׁיְּחַשְּׁבוּ שֶׁאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים.

           (יְרוּשָׁלַיִם/ יהודה עמיחי)          

/                           

מה יש בו בעפיפון? מה יש בו שגורם לאנשים רבים, מבוגרים כילדים, לעמול על הכנתו ואז לצאת לפארק או מקום פתוח אחר ולהעיף אותו? מה העפיפון מסמל?

כשניגשים לעולם הדימויים, נדרשת לדעתי זהירות שלא לעבור את הקו המטושטש שחוצץ לעתים בין האמת לקלישאה. אך כמדומני שכאשר בעפיפון עסקינן, כמו שהספר "עפיפונים" של רומן גארי מדגיש – המציאות והדימוי נפגשים, החוויה של העפיפונאים משקפת, ולו במעט, את מה שהעפיפון מסמל.

עפיפון מסמל את השינוי, את התקווה שיכול להיות אחרת. בני האדם נולדו עם "שתי רגליים על הקרקע", הם נטועים – שלא לומר קבורים – במציאות המדממת.

ולעפיפון, ממרום גובהו, בקלילותו, יש זווית ראיה שונה, הוא רואה דברים שבני האדם לא יכולים לראות. כמו בשירו של יהודה עמיחי המובא למעלה, העפיפון רואה את האנשים שבין שני צדי החומה. לבני האדם החומה מסתירה, הדובר בשירו של עמיחי לא רואה את אותו ילד שמעיף את העפיפון – בגלל החומה. עברו חמישים שנה ויותר מאז שנכתב השיר, החומה המדוברת, המוּשרת, נופצה, אך עדיין את החומות האנושיות לא הצלחנו לנפץ. העפיפונאי, שמעיף את העפיפון, רוצה לסגל לעצמו את אותה זווית ראיה, כי הוא מכיר במוגבלותיו האנושיות.

בני משפחת  פלֶרי, לוּדוֹביק ודודו אַמבּרוּאַז, גיבורי הספר "עפיפונים" – ניחנים ביכולת זיכרון פנומנלית. הזיכרון יכול להיות דבר מעיק, מכביד, שכובל אותנו לאירועי העבר. זיכרון מקושר למילה שמירה, שהיא סינונימית לנטירה, כלומר "שמירה שלילית", שמירת-שנאה. כפי שהספר מוכיח, אפשר גם אחרת. בני משפחת פלרי, מצולקים ממלחמת העולם הראשונה, מבינים שזו לא הדרך, וההבנה הזו היא גם שמסייעת להם במלחמת העולם השנייה. מבלי לשפוט אף אחד, הדבר דומה למשפחות ששכלו את יקיריהן במלחמות ופיגועי טרור: לצד משפחות שכול שמקדישות את חייהן למלחמה בטרור, ישנן משפחות שמשתמשות בטראומה האישית שלהן בכדי ליצור דו-קיום. זיכרון הוא רק אמצעי, זיכרון יכול לשמש כלי להבנה שאפשר אחרת, שמוכרח להיות אחרת.

אַמבּרוּאַז, שלצד עיסוקו כדוור יש לו סדנה לבניית עפיפונים, מכונה שוטה הכפר. "אדם המקדיש את חייו לעפיפונים" הוא אומר ללוּדוֹ, "אי-אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול עניין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף', ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'. לעתים קשה להבחין בין השניים".

אני חושב שיש כאן תובנה עמוקה: רק האנשים שנמצאים בשוליים החברתיים – אַמבּרוּאַז שוטה הכפר, הילד בשיר של עמיחי – יכולים, כמו העפיפונים, לראות את המציאות אחרת, ומכאן להביא לשינוי. בתלמוד הבבלי נאמר כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". מהי נבואה? נבואה היא היכולת לראות אחרת, לצאת מן ההווה ולחזות את העתיד. השוטים והילדים מוחרגים מהגבולות המשפטיים ומהחברה כיוון שאין להם אחריות למעשיהם, אבל גם בגלל שיש להם אפשרות לראות אחרת. והסדר החברתי הקיים חרד מן האפשרות שיהיה אחרת.

בני משפחת פלרי הם בני כפר פשוטים, עניים. אם אתם רוצים לראות עוני, לכו בעקבות העפיפונים. שכן העפיפון מסמל עוני, פשטות, שלא כמו אחיו החורג הטיסן, שהוא מורכב ויקר יותר ושהוא כשלעצמו תעתיק של כלי זין – של המזל"ט (מטוס זעיר ללא טייס). גם מתוך העוני, מתוך אותם שוליים חברתיים, יש אפשרות לראות אחרת. וכמו שנאמר במשפט אחר במקורותינו "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה". ומהי אותה תורה אם לא "תיקון עולם"?

הוצאות ספרים מוצאות להן סיבות ומועדים שונים להוציא ספר ישן בהדפסה מחודשת: לפעמים זה כתבים של הסופר שלא נודעו בעת ההדפסה המקורית, לעתים אלו דברים שנפלו בעריכה ונמצא טעם חדש לפרסמם. הספר "עפיפונים" יוצא כעת בהדפסה חדשה לרגל יובל המאה להולדתו של רומן גארי. לדעתי, זו סיבה מצוינת להדפסה מחודשת, ולו בשל כך שהספר מזכיר לנו שאפשר אחרת. שמוכרח להיות אחרת.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן