לא בשמים היא: על יחסי בית המשפט-מחוקק בעקבות תנורו של עכנאי

במסגרת תפקידי כחוטב עצים ושואב מים – רוצה לומר: מתמחה במשפטים – נתבקשתי לקרוא את פסק הדין בעניין חוק החרם [בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת (פורסם בנבו, 15.4.2015)], על כל 226 (מאתיים עשרים וששה) עמודיו, כמו שאומרים – Cover to Cover. ולצד העובדה שמדובר במשימה סיזיפית, שנאלצתי לעשותה באין-זמן, זו גם הייתה פריבילגיה לא קטנה לקרוא פסק דין מתחילתו ועד סופו, כאשר לרוב אתה לא מספיק לסיים מטלה אחת וכבר נוחתת על שולחנך מטלה נוספת, בבחינת "עוד זה מדבר וזה בא" – ולא סתם בחרתי בציטוט מספר איוב; פתאום אתה שוקע לכמה שעות בקריאת פסק דין. כמו בשנה א' בלימודי משפטים.

ומדובר בפסק דין מרתק. כל שופט במותב של תשעת השופטים, מעמיד פסק דין יפה ומנומק, מי יותר ומי פחות. ובין שאר הדברים צדה את עיני מטאפורה שמשתמש בה השופט דנציגר לתיאור יחסי בית המשפט והמחוקק. אביא אותה כלשונה (פסקה 42 לפסק דינו):

בסופו של יום הגעתי למסקנה כי אין לבחור בדרך זו [של פסילת החוק – א' נ']. הטעם לכך הוא כי, לטעמי, ניתן להשיג מטרה דומה בדרך של פרשנות, וזאת מבלי שנורה על ביטול הוראה מהוראות החוק. לטעמי הפתרון הפרשני הינו פתרון מידתי המצמצם את מידת ההתערבות השיפוטית בדבר חקיקה של הכנסת, ונותן משקל ראוי לעקרון חלוקת הסמכויות שבין הרשויות. הכנסת היא הרשות המחוקקת. אולם, בית המשפט הוא הפרשן המוסמך של כל דבר חקיקה. […] גישה זו באה לידי ביטוי בסיפור התלמודי הנודע אודות "תנורו של עכנאי" [..] שם, על פי אחת הפרשנויות, "הודה" האל-המחוקק, באומרו "נצחוני בני, נצחוני", כי הגם שהוא סבור שפרשנות מסוימת – זו של רבי אליעזר – היא הנכונה, אין ההכרעה נתונה בידיו אלא מסורה לחכמים. כך, לאחר יצירת הנורמה מאבד יוצרה את הכוח לפרשה. הפרשן המוסמך אף רשאי להכריז כי אין הוא כבול לפרשנות מאוחרת שהציג המחוקק – "לא בשמים היא"

לדעתי מדובר במטאפורה מרתקת. המטאפורה הזו מופיעה אמנם בעוד מספר פסקי דין, וגם השופטים זילברג, אלון ואנגלרד כתבו עליה מאמרים וספרים שונים – ואגע בחלקם בהמשך – אך אין הדבר מפחית מגאוניותה. המטאפורה הזו עושה אנלוגיה, שאינה מובנית מאליה, מעולם תיאוקרטי – שנשלט לפי חוקי התורה האלוהיים – לעולם דמוקרטי. ומכיוון שהאנלוגיה אינה חלקה – תיאוקרטיה אינה דמוקרטיה, והמדינה המודרנית, כמדינה, אינה מכירה בסמכותו של אלוהים, ובכלל האם השופטים הם הבנים של המחוקקים? אני חושב שהראשונים היו מתחלחלים רק מהמחשבה הזו – ראוי להתעכב עליה: המטאפורה מעניקה למחוקקים מעמד של אלוהים. אני חושב שאפילו הם עצמם לא רואים את עצמם ככאלו, אבל האנלוגיה, וכמובן מוען המטאפורה – חושב כך.

אבל המטאפורה אינה נעצרת בכך שהמחוקק הוא אלוהים, אלא היא מספקת לבנים שלו – לשופטים – מעמד מכריע: השופטים הם הפרשנים המוסמכים של דברי האלוהים. לאלוהים, כמו בסיפור תנורו של עכנאי – אין מעמד בפרשנות החוק, הוא כפוף להכרעתם של בניו, ואפילו בניגוד לדעתו, לכאורה – בדיוק כמו בסיפור. זה לא אלוהים הכל-יכול, זה אלוהים נכה, אלוהים אילם, אלוהים ללא פה – אנחנו נגיד לך למה התכוונת. אגב, במודלים חוקתיים אנושיים אין הדבר הכרחי: חוק זכויות האדם הבריטי [Human Right Act 1998], מאפשר לבית המשפט להכריז על אי-התיישבות (Incompatibility) בין דבר חקיקה לבין זכויות האדם, וכך מניע את המחוקק לפעול (אך לא מכריח אותו).

אבל לא סיימנו את תנועת המטולטלת: בעוד התנועה הראשונה מעצימה את המחוקק (מחוקק כאלוהים), והתנועה השנייה מסרסת אותו (אלוהים אילם) – התנועה השלישית מסרסת את בית המשפט: לא יעלה על הדעת, שהבנים, בני האדם, יבטלו את חוקי האלוהים, כמו שמרשה לעצמו בית המשפט המודרני – גם אם הוא עושה זאת במשורה. גם החכמים בסיפור "תנורו של עכנאי" וגם חכמי ההלכה לדורותיהם אינם מעלים על דעתם לבטל חוק שיצר אלוהים – הם לכל היותר יכולים לפרש אותו, אולי אפילו פרשנות שעולה כדי איון – אך בכל מקרה לא לאיין אותו לחלוטין, לא לבטל אותו. וזה בדיוק המהלך שעושה השופט דנציגר בפסק הדין: השופט הוא בסך הכל הפרשן המוסמך של החוק – כך עולה מהמטאפורה לתנורו של עכנאי – ועל כך, כמדומני, אין מי שיחלוק – גם המחוקקים, שכפופים לשלטון החוק ולפיכך לפרשנות בית המשפט לחוק.

כל החורים שמצאנו בהשוואה שערכנו בין סיפור תנורו של עכנאי למציאות המדינה המודרנית דורשים שימלאו אותם – כמו שניסיתי לעשות לעיל – אך הם גם עלולים להוביל למסקנה שהמטאפורה שגויה, עלולים להביא לנטישת המטאפורה. במסקנה מעין זו תומך יצחק אנגלרד, במאמר שהוא מקדיש לפרשנויות השונות לסיפור תנורו של עכנאי [יצחק אנגלרד "תנור של עכנאי – פירושיה של אגדה" שנתון המשפט העברי א 45, 46-45 (התשל"ד)]:

"לא באנו חלילה לחלוק על דרך זו הנראית בעינינו טובה וכשרה כל עוד מוסכם שההסתמכות על המקור האגדתי היא בעיקרה עניין של הדגמת רעיון […] אם עניין הציטטה הוא רעיון אקטואלי, מוטב להתמודד אתו במקום להרבות מלים על מידת ההצלחה שבשימוש המקור כדוגמה לרעיון. לכן, אין לנו דין ודברים עם אותם משפטנים בני תקופתנו (רובם ככולם מבני-ברית), המביאים את אגדת תנור של עכנאי כמקור לאישוש דעותיהם העכשוויות בתחום תורת המשפט"

אני מקבל את הניתוח של אנגלרד, אבל לא את המסקנה שלו. מעבר לעובדה שמטאפורות צובעות את פסקי הדין – יש בכוחן להבהיר רעיונות. נכון שכל מטאפורה משוקעת בפרשנות של הפרשן – המטאפורה היא תבנית-נוף הפרשן – אך זו בדיוק היופי שלה, הקסם שלה: היכולת להבהיר את כוונתו של מוען המטאפורה, ויחד עם זאת – בשל הפירושים הרבים שניתנים לה – לפזר עמימות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s