חדוות הכתיבה, חדוות הקריאה: על "שלוש קומות" לאשכול נבו

בספר "שלוש קומות" אשכול נבו מתגלה במיטבו. לאחר שניסה פעמיים לכתוב ספרים על נושאים חשובים שכותבים סופרים חשובים – "אלטנוילד", שנגע בשאלת הציונות, ו"מקוה אחרון בסיביר", שהתעסק בחברה השסועה בישראל – ולדעתי כשל קולוסאלית – נבו חוזר למקורות, ליצירותיו הראשונות והמצוינות, "ארבעה בתים וגעגוע" ו"משאלה אחת ימינה". "שלוש קומות" הוא ספר שעוסק בנפש האדם – לא בחברה ולא במדינה – וממוען לבני האדם, לעם, לאדם הסביר, ל-The Reasonable Person, כמו שנקרא הספר באנגלית.

נבו הוא Common author שכותב ל-Common man, סופר המונים שכותב להמון, לאדם הממוצע. הוא מבין שייעודו אינו לכתוב ספרים חשובים, והוא משלים עם זה. יש אנשים ששנים על גבי שנים מחפשים את הייעוד שלהם או כל החיים עוסקים במקצוע שהם לא אוהבים, ומסתובבים עם תחושה של תסכול והחמצה, אי נוחות וחוסר שביעות רצון, ואילו נראה כי נבו מצא את ייעודו, ושמח בכך.

והתוצאה מורגשת: נבו משכלל בספר את כישרונו ללוש את השפה, באופן כמעט דויד-גרוסמני ולעשות בה כבשלו. "שלוש קומות" הוא ספר קליל, מצחיק, מרתק לפרקים, חס וחלילה לא מעיק מדי ולא מכביד מדי. ובעיקר "שלוש קומות" הוא ספר כיפי – חדוות הכתיבה של הסופר, חדוות הכתיבה של אדם שמצא את ייעודו ומבין שזו המשבצת בה הוא הכי מצטיין – עוברת ישירות לקורא: כיף לסופר לכתוב וכיף לקורא לקרוא. ולכתוב ספר שפשוט כיף לקרוא – גם אם בסופו הקורא לא חש שלמד או החכים במיוחד – זו אמנות.

"שלוש קומות" מביא שלושה סיפורים של שלוש משפחות בבניין אחד שלא כמו בספרים הקודמים, בספרו הנוכחי נבו נגמל מהצורך הכפייתי, מהתכונה הכמעט OCD שלו, לסגור מעגלים ולהתיר קשרים: נבו יודע להעליל עלילות, עלילות ראשיות ועלילות-משנה, מבלי הצורך להביאן אל סיומן. שלוש הקומות בבניין מרמזות לשלוש הקומות במודל הנפש הפרוידיאני – איד, אגו וסופר-אגו, ובכך משחק נבו באופן אינטליגנטי עם תבניות החשיבה של הקורא, שמצפה לדבר מסוים, ומתאכזב – ושמח להתאכזב כשציפיותיו לא הוגשמו.

כמו תבשיל מצוין שמקדיח מעט בשוליו, גם "שלוש קומות" סובל מפגמים מעטים. ראשית, לפעמים בורח לנבו הצורך לומר איזו אמירה חשובה על הציונות או החברה, ולא זו בלבד שכאמור אין זה תחום ההצטיינות של נבו, אמירות אלו קצת מנותקות מהסיפור הראשי. הדבר גם קשור לכך שיש בספר פרפרזה על האמירה הנדושה לפיה "הבן של הסנדלר שהולך יחף", באופן שקצת מעיב על הקריאה.

ולמרות ש"שלוש קומות" מעיד על תהליך התבגרות, למידה והפנמה של נבו, הוא לעתים קצת כושל באותם אזורים בהם הוא מצטיין. כך למשל, כסופר-המונים, לנבו יש דחף בלתי-נשלט לְרָצות את הקוראים, וזה ניכר בגסויות שמפוזרות במהלך הספר, כמו אותו אדם שמספר בדיחות גסות בכדי להתחבב על חבריו. הצורך לְרָצות גם ניכר בחלקים בספר בהם הסופר ממש מדבר עם הקוראים, והקורא מרגיש שהסופר מנסה להתחנף אליו, מתאמץ להתחנף אליו. ספר אמנם צריך להיות קומוניקטיבי, אך עדיין צריך לשמור על פאסון.

פורסם ראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s