פוסקת ההלכה בעליית הגג: על הספר "מהלכת בדרכה" של מלכה פיוטרקובסקי

כשקראתי בספר "מהלכת בדרכה" של מלכה פיוטרקובסקי, ספר שמביא מספר סוגיות הלכתיות וערכיות שהמחברת עסקה ופסקה בהן – נזכרתי ב"מחלוקת" חוקרי הספרות בין הרולד בלום ובין סנדרה גילברט וסוזאן גובאר. בספרו "The Anxiety of Influence" מ-1973 (תורגם לעברית כ"חרדת ההשפעה"), מעמיד בלום את ההיסטוריה של הספרות והשירה כהיסטוריה של מאבקים אדיפליים. לתפישתו של בלום, חרדתו הגדולה ביותר של המשורר היא היותו נתון להשפעתו של משורר גדול אחר, דבר שמהווה מחסום לביטוי העצמי שלו, ומסרס אותו. כאשר גבר בא לכתוב שיר, הוא מגלה לחרדתו שהמקום אליו הוא שואף תפוש כבר על ידי האב השירי, ועליו להתמודד עם אותה חרדת סירוס, חרדת השפעה.

מנגד, גילברט וגובאר טוענות בספרן "The Madwoman in the Attic" ("המשוגעת בעליית הגג") שמודל חרדת ההשפעה של בלום לא רלוונטי לנשים. לנשים יש חרדה הפוכה – "חרדת כתיבה", משום שהן מרגישות שמרחב הכתיבה מדיר אותן, הן מרגישות זרות בתוך מרחב זה. מנגנוני ההדרה יצרו אצל הנשים חרדה. בניגוד לגבר הצעיר שדוחה את השפעת המשורר הקודם, האישה צריכה לאמץ אֵם, כותבת קודמת, שתחנוך אותה אל תוך הכתיבה.

בלום, גילברט וגובאר מתמקדות אמנם בשירה ובספרות, אך כמדומני שהדברים יפים לכל עולם הכתיבה והיצירה – בשינויים המתבקשים – עולם שהוא המרחב של פוסקי ופוסקות ההלכה. במהלך הספר פיוטרקובסקי יותר מרומזת על החסך הגדול של נשים ביד מדריכה שתחנוך אותן אל הכתיבה ואל היותן "דוברות הלכה", כפי שהיא מכנה זאת. הפרק המכונן של הספר מבחינה זו הוא הפרק השני שבו פיוטרקובסקי דנה בהיתכנות היותן של נשים פוסקות הלכה. בכדי לשמש פוסק או פוסקת הלכה, על הגבר או האישה לשמש או להתמחות אצל פוסק או פוסקת הלכה קודמים, שידריכו אותם הן בפן התיאורטי והן בפן המעשי.

לימוד דרכי פסיקת ההלכה יכול להיעשות באמצעות מכוני הכשרה למיניהם, אך כיצד אישה יכולה לשמש פוסקת הלכה אם אין אישה פוסקת הלכה שקדמה לה? "הייתכן לדרוש מאישה להילוות לתלמיד חכם וכשצריך, גם לעזור לו פיזית בכל דבר שהוא זקוק לו?!" שואלת פיוטרקובסקי. כיצד נשים יבטאו את אותה "חשיבה נשית" או "לימוד נשי", שפיוטרקובסקי מדברת עליהן – גם אם היא מתקשה להגדיר זאת – כאשר הן לא תוכלנה ללמוד זאת מקודמותיהן?!

זו החשיבות העצומה של "מהלכת בדרכה": הוא חונך את הנשים שתבואנה אחרי פיוטרקובסקי ובעקבותיה אל תוך הכתיבה, אל תוך פסיקת ההלכה.

ומכאן שקיומו של הספר הוא הבשורה הגדולה. בדיני ראיות ישנה הבחנה בין ראיה לעצם קיומו של אירוע לבין ראיה לתוכנו של האירוע. באנלוגיה לספר – ישנה כמובן חשיבות לתוכנו, אך החשיבות הגדולה יותר היא לעצם קיומו. לכן את מעט הביקורת שיש לי על הספר יש לקרוא לאור חשיבותו הגדולה.

רוב פרקי הספר פותחים בסיפור אישי של אחד מהפונים או הפונות אל פיוטרקובסקי, ובשאלה ההלכתית העולה ממנו. פתיחה זו הזכירה לי ביותר ממובן אחד את ז'אנר הסיפורים מכורסת הפסיכולוג של ארווין יאלום האמריקני ויורם יובל הישראלי, אך אתמקד בנקודת הדמיון העיקרית.

בז'אנר הסיפורים מן הכורסא מובאים לרוב רק סיפורי הצלחה, כלומר מטופלים שבאמצעות הפגישות עם הפסיכולוג התגברו על הבעיה שלהם. וגם פיוטרקובסקי מביאה רק "סיפורי הצלחה"; ברובן המוחלט של הסוגיות שהספר עוסק בהן, התשובה לשאלה – הגם שהיא מורכבת – היא חיובית: האם נשים יכולות להיות פוסקות הלכה, להניח תפילין או לומר קדיש יתום? האם במקרים מסוימים אפשר לבקש רחמים על החולה שימות או לתכנן את הילודה? בכל המקרים הקורא אינו מתאכזב למקרא התשובה. כמובן שמדובר בדילמות מורכבות, אולם אין שאלה אחת בספר שהתשובה אליה – לאחר פריסת כל השיקולים והצגת הקונפליקטים החבויים בה – היא פשוט לא, פשוט אסור. וכל שומר מצוות יודע שיש שאלות הלכתיות שהתשובות שלהן היא שאסור.

הפרק הראשון והפרק האחרון, שני הפרקים היחידים בספר שאינם מתחילים בסיפור אישי ושאלה בעקבותיו – הם לדעתי מיותרים ומזיקים. הפרק האחרון, שעוסק במידות והכישורים הנדרשים בכדי להיות תלמיד חכם גדול בתורה – יותר ממרמז לרבנים שעמדו על המוקד של פורום "תקנה", פורום שפיוטרקובסקי חברה בו, כפי שמצוין בכריכה האחורית של הספר. ככזה, הפרק מושך אש שלא לצורך, ומסית את תשומת הלב משאר חלקי הספר.

הפרק הראשון, העוסק בלימוד תורה לנשים, מיותר בדיוק מהכיוון ההפוך: השאלה האם בשנת 2015 נשים מותרות או יכולות – שלא לומר מוכרחות – ללמוד תורה, היא שאלה שלא ראוי כלל להעלותה לדיון. נכון שבעבר התקיים בהלכה שיח בנושא, אך לעניות דעתי, במאה העשרים ואחת זו שאלה מיותרת ומזיקה – זו אקסיומה ערכית ותרבותית שלא ניתן לערער עליה.

כשם שלא נעלה לדיון את השאלה, להבדיל, האם מותר להחזיק נשים וגברים כעבדים ושפחות – נושא שמעוגן בתורה ויש ספרות שנכתבה בעקבות כך – כך בימינו אסור לעלות את השאלה של לימוד תורה לנשים. פיוטרקובסקי, אני מניח, ביקשה בפרק זה לתת הכרה ולגיטימציה ללימוד תורה לנשים, אך במקום שהיא תניח את האדנים לתשובה לשאלתה, היא רק מערערת את הארמון היפה שהיא בונה. האם בשנת 2015 צריך לשאול האם מותר לנשים ללמוד תורה?! הבעיה טמונה בגוף השאלה.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s