אהבה היא הפרעת אכילה

אָהֲבָה הִיא הַפְרָעַת אֲכִילָה

פַּעַם הִיא בּוּלִימְיָה, פַּעַם הִיא אֲכִילָה כְּפִיָּתִית

כְּמוֹ דּוֹר שֵׁנִי לְשׁוֹאַת-חֹסֶר-הָאַהֲבָה

אֲנִי זוֹלֵל אוֹתָהּ כְּאִלּוּ מָחָר הִיא לֹא תָּשׁוּב

וְאַחַר אֲנִי נִגְעַל

וְכוֹעֵס עַל עַצְמִי

וּמֵקִיא.

.

מִישֶׁהִי בָּעֲבוֹדָה רָאֲתָה אֶת הֶרְגְּלֵי הָאֲכִילָה שֶׁלִּי

וְאָמְרָה לִי שֶׁאֲנִי אָנוֹרֶקְס.

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי: אֲנִי אָנוֹרֶקְס,

אָנוֹרֶקְס שֶׁל אַהֲבָה.

מודעות פרסומת

חוק-יסוד: כבוד האדם ובדידותו

א. כשהייתי בכיתה ו', נסעתי עם אמי וכמה מאחיי לבקר את בת-דודתי, שלמדה בפנימייה ליד רחובות, עיר-מולדתי. היום היה יום שישי והשעה שעת-צהריים מנומנמת, וכשבאנו מצאנו את בת-דודתי וחברותיה לחדר כשהן במהלך שטיפת החדר לשבת. ומראה בנות-החמש עשרה עושות ספונג'ה לבדן הקסים אותי, ומיד אמרתי לעצמי: גם אני רוצה לגור בפנימייה, גם אני רוצה חדר משלי שאוכל לעשות בו ספונג'ה! ומיד חיפשתי מוסד לימודים שיש לו פנימייה כבר בכיתה ז', ונמצא שיש רק אחד כזה. כיוון שהייתי נעוּל על המטרה – הספונג'ה – לא הואילו לא מחאות הוריי ולא עצות מורותיי – אני החלטתי, ולא היה דבר שיניא אותי מכך. הרפתקת הספונג'ה הסתיימה פחות מ-24 שעות מיום תחילת שנת הלימודים, כשאבא שלי בא לאסוף אותי מהפנימייה שאליה מעולם לא שבתי. למי מהעוקבות/ים הקבועות/ים שהדברים נשמעים להן/ם מוכרים, הרחבתי בדוגמא זו (בהקשר אחר) ברשומה "ליום ההולדת של אבא", ואני ממחזר אותה לא מטעמים אקולוגיים, אלא על מנת להגיע לסיפור הבא:

ב. כיוון שבמהותי אני חי"רניק – הו, כמה שזה שקר; הייתי החייל הקרבי הכי צ'יקמוק בתולדות צה"ל – כמו כל חי"רניק פנתר הפגנתי דבקות במשימה, וגם בכיתה ט' התחלתי ללמוד בפנימייה אחרת. והימים הראשונים היו קשים. מאוד. אבל המדריך של השכבה שלי היה אדם מקסים שקצת עזר לי לבלוע את הגלולה. ואני זוכר שביום הראשון שבו התחלנו ללמוד בפועל (היו לפני כן יומיים של היערכות), גיליתי שהמדריך שלי לא נמצא ולמעשה זה היה הסידור הקבוע שלו – הוא הלך ללימודים במהלך היום וחזר בערב. אבל כשגיליתי זאת לראשונה, נתקפתי חרדה. בגלל שאותו מדריך עזר לי מאוד בימים הראשונים, נקשרה נפשי בנפשו, והעובדה שהוא לא נמצא (אפילו שיש בכך היגיון רב כי במשך היום אני נמצא בלימודים) – הכאיבה לי מאוד.

ג. ונזכרתי בזה השבוע כי חשבתי שאני אדם שנקשר מהר לאנשים. וכשאני נקשר, אני נקשר חזק, כמו קשר הגמלים וקשר הספנים, ולא כמו שקושרת אשה מפתח חלוקה, או שקושר אדם רצועות מנעל וסנדל. וזה נכון לקשרים רומנטיים, אבל זה נכון גם לקשרים חבריים. ולעומת זאת, "הפרידה" – כאמור, גם שמדובר בחברים – היא קשה. נכון, גם לי יש קשרים רופפים וארעיים. אבל אלו סוגים של אנשים: יש אנשים שהקשרים שהם קושרים קשירתם ארעי – כמו לסגור את השקית של פח הזבל, ולכן ההתרה של אותם קשרים היא קלה, כמו להוציא שערה מכוס חלב. ואילו אצלי הקשרים הם קבע, והתרתם קשה, כמו להוציא צמר גפן מקוצים.

ד. ואז הגעתי לתובנה הבאה: בגלל שכל פרידה כזו היא מבחינתי קשה וכואבת, אני ממעט ליצור קשרים כאלו. כלומר, יש כאן פרדוקס שאותי הוא הדהים: אני חפץ מאוד בקשר (חברי או זוגי), אבל מפחד לאבד אותו, ולכן אני ממעט להיקשר. וכשהקשרים לא יכולים להיכנס בדלת בגלל עוביים – נכנסת מהחלון הבדידות.

ה. ושאלתי את עצמי: נו באמת; זה הסיפור שלך? התובנה הזו אולי "עושה שכל", היא הגיונית ויש לה יסוד מופלא של התגלות, של דברים שמסתדרים על דרך הפרדוקס; אבל האם זו האמת? וחשבתי על הקשר הגורדי שבין חירות לבדידות. אני אדם שחרד לחירותו. וכתבתי כבר על כך במספר הקשרים, למשל על החירות שיש בהחזקת רכב, שמאפשר לך לנוע בכל זמן ולכל מקום וכיצד שלילת החירות קשה עליי ביותר בשירות מילואים וגורמת לי להעריך יותר את החירות (ראו למשל "חירות, אי-ודאות ומקצועיות: שלוש הערות על המילואים").

אדם חופשי, אדם חירותי, הוא אדם בודד. אינני מספיק מבין בתחום, ולכן יכול להיות שהדברים הם היינו הך, אך לעניות דעתי, יש מתאם מובהק בין שחרור האדם מכבלי עבדות שונים לבין הבדידות. רבות דובר ונכתב על כך שתהליכי המודרנה השונים הולכים יד ביד עם עליית האינדיבידואליזם, אבל פחות דובר על הקשר שבין החירות לאינדיבידואליזם. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו? חוק-יסוד: כבוד האדם ובדידותו.

ו. נכון, אין הכרח: אדם בעל חירות יכול להיות אדם קהילתי. אבל יש קורלציה בין חירות לבדידות. ואני חושב שבני האדם לוקחים את הסיפור של החירות יותר מדי ברצינות. אולי כתגובה ראקציונרית לאלפי שנות עבדות, העולם התאהב בחירות. התמכרנו לחירות. הסנפנו את החירות לגופינו בכמויות מוגזמות. והתמכרות, כל התמכרות, היא תמיד מסוכנת. ולדעתי המצב לא-מאוזן. אולי בגלל שמדובר בראקציה, ואולי בגלל שטרם השתחררנו מכל כבלי העבדות, המצב הוא כזה, ומתישהו בעתיד יבוא האיזון.

ז. לאחר שסיימתי את הלימודים בישיבה התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב. והמעבר מעולם הישיבה לקפיטריה של גילמן היה לי, לפרקים, קיצוני מדי, חד מדי. ואני זוכר שבאותו זמן הייתי מזמזם לעצמי את הפסוק "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (תהלים כ"ג). כל הפרק הזה בתהלים הוא פרק נפלא, אבל הפסוק הזה הוא לדעתי ממש עוצמתי. וגם כיום, שהתרחקתי מעט, שאני לא יודע אם נמען הפסוק שומע אותי או שאני מאמין בו או האם הוא קיים בכלל – הפסוק הזה מהלך עליי קסם. תנסו בעצמכן/ם. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי". אוי, כמה נחמה.

ומה אם אנחנו בעצם ערבים? על הסרט "המילים הטובות" של שמי זרחין

מיליםהסרט "המילים הטובות" של שמי זרחין מספר על שלושה אחים, דורונה, שי ונתנאל (השחקנים רותם זיסמן-כהן, אסף בן שמעון ורועי אסף, בהתאמה), שסמוך למותה של אמם יונה (לבנה פינקלשטיין), מספר להם אביהם (ששון גבאי), אשר התגרש מאמם והתחתן בשנית, כי התברר לו שהוא עקר, משמע הוא לא אביהם הביולוגי. לאחר התבשלות פנימית במהלך ימי ה"שבעה", מחליטים שלושת האחים לגלות מי הוא אביהם האמיתי, וכחלק מאותו מסע-חיפושים הם טסים לצרפת, שם הם חושבים שאביהם נמצא (זהירות, הרשימה מכילה ספוילרים).

ברור שהתמה המרכזית של הסרט נוגעת להורים וילדים: לבד מן החיפוש אחר האבא, לכל אחד מבני המשפחה יש פרובלמטיקה שקשורה לאבהות: האם שהולידה ילדים מחוץ לנישואין (ונפטרה בעקבות גידול בבטן, שדורונה מציינת כי הוא נראה כאילו היא בהריון); האב העקר; נתנאל הבכור, שחזר בתשובה רק בכדי להתחתן עם אשתו; הבן שי, שהוא הומוסקסואל אך יש לו ילד שגדל עם אשה באמסטרדם; והבת דורונה שהיא ובעלה-בנפרד (צח הלוי) לא מצליחים להביא ילד ושוקלים את אפשרות האימוץ. וכמו שאומר נתנאל לשי, לאחר שהאחרון ממריץ את כולם למסע – המוטיבציה של שי נובעת מהרצון לגלות שיש סיבה שהוא "לא נורמלי": אם יתברר שהאם "לא נורמלית" (הביאה ילדים מחוץ לנישואין), זה מסביר מדוע הוא לא נורמלי (הומוסקסואל). גם אם אפשר לחלוק על הגישה הזו מבחינה נורמטיבית, וגם אם שי עצמו לא מסכים לה (למיטב זיכרוני, הוא לא מגיב לאחר שנתנאל מטיח בו את הדברים) – ברור שנתנאל מציף את התת-מודע המשפחתי, התת-מודע של שלושת האחים, שחושבים שהם לא הצליחו לייצר תא משפחתי נורמטיבי בשל התנהגותה החריגה של אימם.

רגע לפני שאני משלים מעגל באותה נקודה, ראוי להתעכב על "היסוד המאגי" שמופיע בסרט, וניכר גם בסרטיו הקודמים של זרחין כמו "הכוכבים של שלומי" ובעיקר "ליל סדה". הסגנון הזה הזכיר לי את הז'אנר הספרותי "ריאליזם מאגי", כלומר סגנון ספרותי שהולך על חבל דק בין שני הקטבים האלו, ריאליזם ומאגיה, ומנסה לתמרן בין שני עולמות אלו באופן ההתבוננות של הקורא בעולם, כפי שאפשר לראות בספריהם של גבריאל גרסיה-מארקס ומאיר שלו הישראלי: בכל אלו מהלך על העלילה איזה קסם, שמאפשר להסביר את העלילה הן בדרך הריאליה והן בדרך המאגיה, כאשר דווקא הדרך האחרונה יותר "עושה שכל".

למשל, ב"המילים הטובות", את התסביך המשפחתי שקשור להורות וילדים אפשר לתלות באופן ריאלי בעובדה שהילדים לא ראו מודל "רגיל" של תא משפחתי (ההורים גרושים). אבל זה לא מסביר בכלל את העקרות של הבת (העקרות של האב נובעת מחוסר זרע). אפשר כמובן לומר שמדובר בצירוף מקרים, אבל "הגיוני" יותר להסביר את הסבך הזה כ"קללה" שרובצת על המשפחה, בעקבות מעשיה של האם, או אולי קללה שרובצת על האם גם. את האווירה הקסומה והמסתורית זרחין דואג לתחזק ולעבות באמצעים שונים: למשל, העובדה שהאחים נתקלים במסעדה על שם יזהר כהן בצרפת, הזמר האהוב על אמם, מתפרשת אצלם כאות שאימם שולחת להם מעולם המתים. בהתחלה חשבתי שכל הנושא של יזהר כהן הוא מן קריצה קומית שרק גורמת לפיחות בערכו של הסרט, אך נראה נכון יותר לומר שמדובר בניסיון להשרות אווירת מסתורין על המסע.

נחזור לפרובלמטיקה ההורית: כאמור, התמה הזו נוכחת וזרחין דואג לפזר רמזים על כך לכל אורך הסרט. לעובדה שהמסע מסתיים בלי שניתנת תשובה חד-משמעית לשאלה מי הוא אבי הילדים – מעבר לכך שהיא מותירה בידי הקורא/ צופה את האפשרות להשתתף בהליך היצירה ולכתוב בעצמו את הסוף של הסרט – יש חשיבות עצומה, והיא זניחת "המסע החיצוני", והתמקדות ב"מסע הפנימי" שעובר כל אחד מן האחים, ובעיקר הגיבורה הראשית, דורונה. גם אם המסע החיצוני הסתיים ללא תוצאות-לכאורה, עדיין המסע הפנימי של גיבורי הסרט הגיע לסיומו. מדובר במסע כפול: ראשית, מסע-השלמה של האחים ובעיקר דורונה, שהיא ראש וראשונה למסוכסכים, עם אביהם הלא-אמיתי – כלומר אבא אחד הם כבר מצאו; ושנית, פיוס פנימי שעוברת דורונה, והוא אולי המפתח להורות עם בעלה בנפרד ריקי. הראשון בא לידי ביטוי בתמונת הסיום של דורונה והאב-המגדל; השני מתבטא בתמונת הסיום של דורונה עם ריקי. משניהם משתמע שנסגר מעגל, שהמסע הפנימי הושלם.

כאמור, תמת ההורות נראית לי היותר-טריביאלית והפחות משמעותית בסרט. לדעתי יש תמה שניה שמשמעותית הרבה יותר והיא נוגעת לשאלת הזהות. בשלב מסוים האחים חושבים שאדם מסוים הוא אולי אביהם, ואותו אדם הוא קרוב לוודאי – אם כי גם אפשרות זו נותרת פתוחה – ערבי. דבר זה מטיל אימה על נתנאל, הבן שחזר בתשובה: העובדה שהוא אולי צאצא לערבי מבעיתה אותו. אמנם נתנאל חושש גם מעצם העובדה שהוא ממזר (כינוי לילד שנולד לאישה נשואה מחוץ לנישואין), אך דווקא השוואה בין שני החששות מבליטה את המופרכות או הפריכות של החשש הראשון: ראשית, ממזר הוא תוצאה של יחסי מין בין שני יהודים, ולכן אם אביהם הוא ערבי, נתנאל אינו ממזר (ואולי בגלל זה האם דווקא העדיפה שאביהם יהיה לא יהודי); כמו כן, ביהדות "הזהות" הולכת אחרי האם, קרי בכל מקרה הוא יהודי.

מילים 2יתרה מכך: לאורך כל הסרט, כאשר החשש הזה עולה, ניכר שיותר מפחידה את נתנאל העובדה שהוא בן לערבי (למרות שהוא נחשב יהודי לפי אמו) מאשר שהוא ממזר. כלומר העובדה שמבחינת נתנאל שני החששות – ממזר ובן לערבי – זהים, ואולי אפילו החשש השני משמעותי יותר – למרות שלפי ההלכה היהודית המשמעות של ממזר חמורה עשרות מונים מהאפשרות שהוא בן לערבי – מעצימה את המופרכות של חשש זה. אולם כמו ששי הבן ההומוסקסואל, מציף את החשש ההורי-המשפחתי, נתנאל, הבן הדתי, מציף את החשש הזהותי-דתי החבוי בתת מודע הקולקטיבי-לאומי – קרי אומר בקול את מה שכולם – כל אחיו, כל המדינה – חושבים בתוך לבם. וכאן לדעתי טמונה האמירה המשמעותית יותר של הסרט (שאפשר כמובן לחלוק עליה).

התמה המרכזית והמשמעותית יותר של הסרט היא ההצפה של הפניקה הלאומית לפיה זהויות זה דבר נזיל. החשש המצמית הזה מושם בפיו של נתנאל בכדי ליצור אמינות, שכן הוא "דתי חשוך", אך הוא מייצג כאמור את התת-מודע הקולקטיבי: היהודים שבאו מארצות המזרח הם "ערבים" לא פחות מאשר הם יהודים; יזהר כהן, מייצג בדיוק את הפרדוקס הזה: בהתחלה האחים חושבים שהם הגיעו למסעדה בשם "איזהאר" כלומר למסעדה בבעלות ערבים, אך מסתבר שהכוונה היא ליזהר כהן היהודי. ההתעקשות של נתנאל לשים כיפה במסעדה ולא לאכול מהאוכל שלהם אינה נובעת מפחד מערבים או מדיני כשרות אלא מהחשש להידמות להם, מהרצון להיבדל מהם.

הסרט נושא עמו אמירה פוליטית משמעותית: אם יהודים הם כמו ערבים – אם יזהר הוא בעצם איזהאר – לדבר יש מספר משמעויות פוליטיות אפשריות: הוא אומר שהיהודים והערבים הם אחים, שישראל היא חלק מהמרחב הפן-ערבי, ששני העמים חולקים את אותה פיסת ארץ ושאין מניעה לעשות שלום. ואולי, אפילו, המחשבה שיהודים הם כמו ערבים היא מבעיתה, כי היא שומטת את ההצדקה להתיישבותינו בארץ ישראל.

פוסט-מורטם: לשאלת ההליכה להלווייתם של "גדוילים"

א. אני קורא עכשיו את הספר "שמונה דקות אור" של לירז טוויטו (פרומן), בתו של הרב מנחם פרומן, שמספר את סיפור חייו ומותו של הרב פרומן ז"ל ואשתו הדסה שתבדל"א, וסיפור הלווייתו מאוזכר בספר בפירוט. ונזכרתי שביום הלווייתו, כשהודיעו כשהוא נפטר באחת הקבוצות שאני חבר בהן, "התחרו" זה בזה חברי הקבוצה מי הראשון שיפרסם שהוא נוסע ללוויה: אלמוני אמר שהוא יוצא מקרית הממשלה, ופלמוני החרה-החזיק אחריו ואמר שהוא יוצא מצלאח א-דין (משרד המשפטים), ופלונים אמרו שהם יוצאים מאוניברסיטת בר-אילן – כל אחד ציין שהוא יוצא ללוויה ממקום עבודתו או לימודיו הנחשק (בר אילן, אלא מה). ואני זוכר שבאותו יום, כשכל כמה דקות הפלאפון מצפצף כאשר חבר אחר מודיע שהוא הולך ללוויה, שאלתי את עצמי מדוע אני איני נחפז לדלג עם חבריי בינות המצבות.

ב. ונזכרתי שלפני מספר חודשים, נסעתי עם אחי וגיסי לאזכרתה של סבתא לאה, שנפלה כמה ימים אחר הלווייתו של הרב אהרן ליכטנשטיין – בחיי, מרוב קברים לא רואים את הירושה – ולאחר שהן גיסי והן אחי ציינו שהם נכחו בלוויה, שאלתי אותם את אותה שאלה: למה? מדוע הם חשו צורך ללכת ללוויה של אדם שההיכרות שלהם איתו הייתה מועטה מאוד, מי יותר ומי פחות. ולפני שהם ענו לי סיפרתי להם מעשה.

ג. פעם אחת, כשלמדתי בישיבה, קבעתי פגישה עם עלמה צעירה בעיר הקודש. ולאחר שקבענו, נפטר הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), והלווייתו נקבעה ליום הפגישה. ואחרי שהבנתי שאותה מרה מעוניינת ללכת ללוויה, הצעתי לה שנדחה את פגישתנו ליום אחר. אבל הכַּלָּה התעקשה – הן תמיד מתעקשות לקצר מנהלות כאשר הן עומדות לזרוק אותך – בבחינת דברי קהלת, "טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך" – ונוצרה סיטואציה מוזרה שכול האופרציה הייתה מאוד לחוצה – שנינו למדנו ב"התנחלות מבודדת", היינו משוללי-מכונית והגענו באוטובוסים – ולא הבנתי למה. למה. וכמו שרמזתי, ההיכרות עם המיועדת הייתה קצרה מאוד והסתיימה בתום אותה פגישה, ויש רגליים לסברה שהדבר נובע מכך שלא נכחתי בלווייתו של גדול הדור, מכך שאין לי פֶטִישׁ ללוויות (אגב לאבי מורי יש ועוד איך, ואני בהחלט יכול להבין את תחושת הויטאליות של אנשים חיים שמתפרצת כאשר הם נוכחים בבתי עלמין).

ד. אחי הגדול אמר לי, באותה נסיעה, שהוא מאוד התרשם מכך שהרב ליכטנשטיין, על אף כל עיסוקיו הרבים, מצא זמן ללמוד תורה עם כל בניו, אחד-על-אחד, והוא קיבל על עצמו ללמוד תורה עם בנו הבכור. גיסי, כמדומני, אמר לי שהליכה לאירועים המוניים כאלו פועלת על הנפש, כשאתה רואה כמה מאות ואלפי אנשים מגיעים ללוויה אתה מבין כמה רבה הייתה השפעתו של אותו גְדוֹיְל.

ה. אני מסתייג (ותכף אסתייג מההסתייגות). אני חושב שחלק גדול מרודפי אלונקות של אותו גדול הדור עושים זאת מתוך איזה "כפייה חברתית", כי כך צריך ומקובל, או כיוון שהם רוצים לומר לעצמם אני הלכתי אחר מיטתו של רב פלוני, שיהיה להם מה לספר לנכדים. אבל האם באמת אותו רב השפיע על חייהם, אפילו במעט? ככל הנראה שלא. למעט מוריי ורבותיי שלמדוני ישירות, אני לא חושב שאני יכול להצביע על רב שהשפיע על דרכיי. ואני מסתייג מכל מקום שיש בו זיוף, מכל מקום שהאמת לא שוכנת בו, ולכן אני לא אלך ללוויה רק בכדי לסמן וי, רק בכדי לספר לנכדים. בלוויות כאלו אין למת כמובן חשיבות מי יגיע – הרי הוא מת – ואין, לדעתי, כבוד למשפחה שערב רב, שהיכרותו עם הרב היא שולית בואכה לא-קיימת – מלווה את המת בדרכו האחרונה. ולכן גם אותה השפעה על הנפש היא מזויפת כיוון שאותו המון עושה זאת מתוך אותו כורח חברתי.

ו. לעומת זאת, אם מורנו ורבנו אהרן ברק (או מישהו אחר בשיעור הקומה שלו) ימות – ככל הנראה אגיע להלווייתו, כי השפעתו על חיי היא עצומה – על אף שלא לימד אותי ישירות – ואני מעז לומר כי השפעתו מתפרסת ונגעת בחייו של כל אזרח ואזרחית ובכל פינה במרחב הישראלי.

ואולי פה קבור הכלב: העובדה שלווייתו של ברק – מסכן, כבר הרגתי אותו – אלך ואין שום רב אחר שאני יכול להגיד שהוא השפיע עליי ושאלך להלווייתו – מעידה עליי. אומרת דרשני.