פוסט-מורטם: לשאלת ההליכה להלווייתם של "גדוילים"

א. אני קורא עכשיו את הספר "שמונה דקות אור" של לירז טוויטו (פרומן), בתו של הרב מנחם פרומן, שמספר את סיפור חייו ומותו של הרב פרומן ז"ל ואשתו הדסה שתבדל"א, וסיפור הלווייתו מאוזכר בספר בפירוט. ונזכרתי שביום הלווייתו, כשהודיעו כשהוא נפטר באחת הקבוצות שאני חבר בהן, "התחרו" זה בזה חברי הקבוצה מי הראשון שיפרסם שהוא נוסע ללוויה: אלמוני אמר שהוא יוצא מקרית הממשלה, ופלמוני החרה-החזיק אחריו ואמר שהוא יוצא מצלאח א-דין (משרד המשפטים), ופלונים אמרו שהם יוצאים מאוניברסיטת בר-אילן – כל אחד ציין שהוא יוצא ללוויה ממקום עבודתו או לימודיו הנחשק (בר אילן, אלא מה). ואני זוכר שבאותו יום, כשכל כמה דקות הפלאפון מצפצף כאשר חבר אחר מודיע שהוא הולך ללוויה, שאלתי את עצמי מדוע אני איני נחפז לדלג עם חבריי בינות המצבות.

ב. ונזכרתי שלפני מספר חודשים, נסעתי עם אחי וגיסי לאזכרתה של סבתא לאה, שנפלה כמה ימים אחר הלווייתו של הרב אהרן ליכטנשטיין – בחיי, מרוב קברים לא רואים את הירושה – ולאחר שהן גיסי והן אחי ציינו שהם נכחו בלוויה, שאלתי אותם את אותה שאלה: למה? מדוע הם חשו צורך ללכת ללוויה של אדם שההיכרות שלהם איתו הייתה מועטה מאוד, מי יותר ומי פחות. ולפני שהם ענו לי סיפרתי להם מעשה.

ג. פעם אחת, כשלמדתי בישיבה, קבעתי פגישה עם עלמה צעירה בעיר הקודש. ולאחר שקבענו, נפטר הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), והלווייתו נקבעה ליום הפגישה. ואחרי שהבנתי שאותה מרה מעוניינת ללכת ללוויה, הצעתי לה שנדחה את פגישתנו ליום אחר. אבל הכַּלָּה התעקשה – הן תמיד מתעקשות לקצר מנהלות כאשר הן עומדות לזרוק אותך – בבחינת דברי קהלת, "טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך" – ונוצרה סיטואציה מוזרה שכול האופרציה הייתה מאוד לחוצה – שנינו למדנו ב"התנחלות מבודדת", היינו משוללי-מכונית והגענו באוטובוסים – ולא הבנתי למה. למה. וכמו שרמזתי, ההיכרות עם המיועדת הייתה קצרה מאוד והסתיימה בתום אותה פגישה, ויש רגליים לסברה שהדבר נובע מכך שלא נכחתי בלווייתו של גדול הדור, מכך שאין לי פֶטִישׁ ללוויות (אגב לאבי מורי יש ועוד איך, ואני בהחלט יכול להבין את תחושת הויטאליות של אנשים חיים שמתפרצת כאשר הם נוכחים בבתי עלמין).

ד. אחי הגדול אמר לי, באותה נסיעה, שהוא מאוד התרשם מכך שהרב ליכטנשטיין, על אף כל עיסוקיו הרבים, מצא זמן ללמוד תורה עם כל בניו, אחד-על-אחד, והוא קיבל על עצמו ללמוד תורה עם בנו הבכור. גיסי, כמדומני, אמר לי שהליכה לאירועים המוניים כאלו פועלת על הנפש, כשאתה רואה כמה מאות ואלפי אנשים מגיעים ללוויה אתה מבין כמה רבה הייתה השפעתו של אותו גְדוֹיְל.

ה. אני מסתייג (ותכף אסתייג מההסתייגות). אני חושב שחלק גדול מרודפי אלונקות של אותו גדול הדור עושים זאת מתוך איזה "כפייה חברתית", כי כך צריך ומקובל, או כיוון שהם רוצים לומר לעצמם אני הלכתי אחר מיטתו של רב פלוני, שיהיה להם מה לספר לנכדים. אבל האם באמת אותו רב השפיע על חייהם, אפילו במעט? ככל הנראה שלא. למעט מוריי ורבותיי שלמדוני ישירות, אני לא חושב שאני יכול להצביע על רב שהשפיע על דרכיי. ואני מסתייג מכל מקום שיש בו זיוף, מכל מקום שהאמת לא שוכנת בו, ולכן אני לא אלך ללוויה רק בכדי לסמן וי, רק בכדי לספר לנכדים. בלוויות כאלו אין למת כמובן חשיבות מי יגיע – הרי הוא מת – ואין, לדעתי, כבוד למשפחה שערב רב, שהיכרותו עם הרב היא שולית בואכה לא-קיימת – מלווה את המת בדרכו האחרונה. ולכן גם אותה השפעה על הנפש היא מזויפת כיוון שאותו המון עושה זאת מתוך אותו כורח חברתי.

ו. לעומת זאת, אם מורנו ורבנו אהרן ברק (או מישהו אחר בשיעור הקומה שלו) ימות – ככל הנראה אגיע להלווייתו, כי השפעתו על חיי היא עצומה – על אף שלא לימד אותי ישירות – ואני מעז לומר כי השפעתו מתפרסת ונגעת בחייו של כל אזרח ואזרחית ובכל פינה במרחב הישראלי.

ואולי פה קבור הכלב: העובדה שלווייתו של ברק – מסכן, כבר הרגתי אותו – אלך ואין שום רב אחר שאני יכול להגיד שהוא השפיע עליי ושאלך להלווייתו – מעידה עליי. אומרת דרשני.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s