חוק-יסוד: כבוד האדם ובדידותו

א. כשהייתי בכיתה ו', נסעתי עם אמי וכמה מאחיי לבקר את בת-דודתי, שלמדה בפנימייה ליד רחובות, עיר-מולדתי. היום היה יום שישי והשעה שעת-צהריים מנומנמת, וכשבאנו מצאנו את בת-דודתי וחברותיה לחדר כשהן במהלך שטיפת החדר לשבת. ומראה בנות-החמש עשרה עושות ספונג'ה לבדן הקסים אותי, ומיד אמרתי לעצמי: גם אני רוצה לגור בפנימייה, גם אני רוצה חדר משלי שאוכל לעשות בו ספונג'ה! ומיד חיפשתי מוסד לימודים שיש לו פנימייה כבר בכיתה ז', ונמצא שיש רק אחד כזה. כיוון שהייתי נעוּל על המטרה – הספונג'ה – לא הואילו לא מחאות הוריי ולא עצות מורותיי – אני החלטתי, ולא היה דבר שיניא אותי מכך. הרפתקת הספונג'ה הסתיימה פחות מ-24 שעות מיום תחילת שנת הלימודים, כשאבא שלי בא לאסוף אותי מהפנימייה שאליה מעולם לא שבתי. למי מהעוקבות/ים הקבועות/ים שהדברים נשמעים להן/ם מוכרים, הרחבתי בדוגמא זו (בהקשר אחר) ברשומה "ליום ההולדת של אבא", ואני ממחזר אותה לא מטעמים אקולוגיים, אלא על מנת להגיע לסיפור הבא:

ב. כיוון שבמהותי אני חי"רניק – הו, כמה שזה שקר; הייתי החייל הקרבי הכי צ'יקמוק בתולדות צה"ל – כמו כל חי"רניק פנתר הפגנתי דבקות במשימה, וגם בכיתה ט' התחלתי ללמוד בפנימייה אחרת. והימים הראשונים היו קשים. מאוד. אבל המדריך של השכבה שלי היה אדם מקסים שקצת עזר לי לבלוע את הגלולה. ואני זוכר שביום הראשון שבו התחלנו ללמוד בפועל (היו לפני כן יומיים של היערכות), גיליתי שהמדריך שלי לא נמצא ולמעשה זה היה הסידור הקבוע שלו – הוא הלך ללימודים במהלך היום וחזר בערב. אבל כשגיליתי זאת לראשונה, נתקפתי חרדה. בגלל שאותו מדריך עזר לי מאוד בימים הראשונים, נקשרה נפשי בנפשו, והעובדה שהוא לא נמצא (אפילו שיש בכך היגיון רב כי במשך היום אני נמצא בלימודים) – הכאיבה לי מאוד.

ג. ונזכרתי בזה השבוע כי חשבתי שאני אדם שנקשר מהר לאנשים. וכשאני נקשר, אני נקשר חזק, כמו קשר הגמלים וקשר הספנים, ולא כמו שקושרת אשה מפתח חלוקה, או שקושר אדם רצועות מנעל וסנדל. וזה נכון לקשרים רומנטיים, אבל זה נכון גם לקשרים חבריים. ולעומת זאת, "הפרידה" – כאמור, גם שמדובר בחברים – היא קשה. נכון, גם לי יש קשרים רופפים וארעיים. אבל אלו סוגים של אנשים: יש אנשים שהקשרים שהם קושרים קשירתם ארעי – כמו לסגור את השקית של פח הזבל, ולכן ההתרה של אותם קשרים היא קלה, כמו להוציא שערה מכוס חלב. ואילו אצלי הקשרים הם קבע, והתרתם קשה, כמו להוציא צמר גפן מקוצים.

ד. ואז הגעתי לתובנה הבאה: בגלל שכל פרידה כזו היא מבחינתי קשה וכואבת, אני ממעט ליצור קשרים כאלו. כלומר, יש כאן פרדוקס שאותי הוא הדהים: אני חפץ מאוד בקשר (חברי או זוגי), אבל מפחד לאבד אותו, ולכן אני ממעט להיקשר. וכשהקשרים לא יכולים להיכנס בדלת בגלל עוביים – נכנסת מהחלון הבדידות.

ה. ושאלתי את עצמי: נו באמת; זה הסיפור שלך? התובנה הזו אולי "עושה שכל", היא הגיונית ויש לה יסוד מופלא של התגלות, של דברים שמסתדרים על דרך הפרדוקס; אבל האם זו האמת? וחשבתי על הקשר הגורדי שבין חירות לבדידות. אני אדם שחרד לחירותו. וכתבתי כבר על כך במספר הקשרים, למשל על החירות שיש בהחזקת רכב, שמאפשר לך לנוע בכל זמן ולכל מקום וכיצד שלילת החירות קשה עליי ביותר בשירות מילואים וגורמת לי להעריך יותר את החירות (ראו למשל "חירות, אי-ודאות ומקצועיות: שלוש הערות על המילואים").

אדם חופשי, אדם חירותי, הוא אדם בודד. אינני מספיק מבין בתחום, ולכן יכול להיות שהדברים הם היינו הך, אך לעניות דעתי, יש מתאם מובהק בין שחרור האדם מכבלי עבדות שונים לבין הבדידות. רבות דובר ונכתב על כך שתהליכי המודרנה השונים הולכים יד ביד עם עליית האינדיבידואליזם, אבל פחות דובר על הקשר שבין החירות לאינדיבידואליזם. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו? חוק-יסוד: כבוד האדם ובדידותו.

ו. נכון, אין הכרח: אדם בעל חירות יכול להיות אדם קהילתי. אבל יש קורלציה בין חירות לבדידות. ואני חושב שבני האדם לוקחים את הסיפור של החירות יותר מדי ברצינות. אולי כתגובה ראקציונרית לאלפי שנות עבדות, העולם התאהב בחירות. התמכרנו לחירות. הסנפנו את החירות לגופינו בכמויות מוגזמות. והתמכרות, כל התמכרות, היא תמיד מסוכנת. ולדעתי המצב לא-מאוזן. אולי בגלל שמדובר בראקציה, ואולי בגלל שטרם השתחררנו מכל כבלי העבדות, המצב הוא כזה, ומתישהו בעתיד יבוא האיזון.

ז. לאחר שסיימתי את הלימודים בישיבה התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב. והמעבר מעולם הישיבה לקפיטריה של גילמן היה לי, לפרקים, קיצוני מדי, חד מדי. ואני זוכר שבאותו זמן הייתי מזמזם לעצמי את הפסוק "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (תהלים כ"ג). כל הפרק הזה בתהלים הוא פרק נפלא, אבל הפסוק הזה הוא לדעתי ממש עוצמתי. וגם כיום, שהתרחקתי מעט, שאני לא יודע אם נמען הפסוק שומע אותי או שאני מאמין בו או האם הוא קיים בכלל – הפסוק הזה מהלך עליי קסם. תנסו בעצמכן/ם. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי". אוי, כמה נחמה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s