לא רומאן למשרתים: על סיפור הווה על פני האֶרץ/ סמי בֶּרדוגו

את הספר "סיפור הווה על פני האֶרץ" של סמי בֶּרדוגו הבאתי איתי אל שירות מילואים אליו נקראתי, בעל כורחי, על מנת שאוכל להתנחם בין דפיו בכל עת – הספר היה מצוי תמידית בכיס הדגמ"ח הצבאי שלי – וביחד עם מרסל בן-חָמו, גיבורו הראשי, אברח מן המציאות הכה-אמתית וכה-אכזרית שבה הייתי שרוי ומצוי.

וקראתי אותו בעמידה, וקראתי בו בישיבה ובשכיבה; וחזרתי אליו בשמירה, ולפני מסדר פלוגתי וגם במהלך התרגיל הגדודי; ועיינתי בו שחרית, מנחה וערבית – הבאתי במיוחד פנס-ראש לקיים בו דברי הכתוב "והגית בו יומם ולילה" – ואף על פי כן, נחמה לא מצאתי בו, ולא בגלל שהמציאות שבספר לא נותנת מנוח.

בעבר היה מקובל לכנות ז'אנר "נחוּת" של רומאנים רומנטיים קלילים כ"רומאן למשרתות", כלומר כמיועדים לאנשים נחשלים, לבנות המעמדות הנמוכים. באנלוגיה לכך אפשר לומר ש"סיפור הווה על פני האֶרץ" הוא לא "רומאן למשרתים", למשרתי מילואים, לאנשים שעוסקים באזרחות במגוון מקצועות, ורק רוצים לברוח מהמציאות וליהנות מספר טוב. "סיפור הווה על פני האֶרץ" הוא רומאן לחוקרים. יכול להיות שברדוגו שמח בסיווג הגבוה הזה, אבל אני, שרק ביקשתי ליהנות מספר טוב – שמחתי פחות.

"סיפור הווה על פני האֶרץ" מספר כאמור על מרסל בן חמו, אשר חוזר לתחנות שונות ומשמעותיות בחייו, ומביא את התרשמויותיו, בעבר ובהווה, מאותם המקומות. אני מניח, כפי ששם הספר מעיד, שהספר בא ליצור תחכום – או שמא נאמר סוֹפִיסְטִיקַצְיָה או אולי אף פרובלמטיזציה – בין מונחים כמו זמן/מקום, הווה/ מרחב וכן הלאה – מן זרם התודעה שנתקל בחומותיהם של הזמן והמקום – אך תחכום זה נעלם כאמור מעיני הקורא, והוא נותר ביד עם ספר די משעמם.

תחנות חייו השונות של בן-חמו, כמו מגדל העמק, בית דגן או אחוזם – מהוות אמנם נקודת פתיחה מצוינת בהיותם מקומות שאינם מוכרים לציבור הישראלי מחד, אך מאידך גם אינם מקומות סטראוטיפים, כמו ירוחם (סטראוטיפ למקום שכוח-אל) או בית שמש (סטראוטיפ למלחמות חרדים-חילוניים). נקודות ציון בכבישי ישראל שברגיל היינו חולפים על פניהם – ושהספרות העברית לרוב התעלמה מהם – זוכים מצד ברדוגו ליחס הולם.

הספר מתכתב עם "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז – כפי שגם נרמז בכריכה האחורית – וגם בפנים הספר יש מחווה לעוז הסופר. אלא שבהבדל ניכר מהספר של עוז או מסיפורים אחרים שמביאים "קולות מהשטח" – "סיפור הווה על פני האֶרץ", המסופר מפיו גיבורו הראשי, נעדר כמעט לחלוטין דיאלוגים עם אנשי המקום. כל המתואר בספר מתווך דרך התודעה או נקודת התצפית של בן-חמו – והגם שמדובר בדמות מיוחדת, התגלמות ה"אַחֵר" הישראלי – עדיין חסר כל ייחוד. אותן התרחשויות שקרו באותם מקומות בעברו של בן-חמו אמנם הכרחיות, אולם השיבה אליהם בהווה – בכך שאינה מתכתבת עם הסביבה, עם אנשי המקום – היא מיותרת, שלא לומר סתמית. היא הזכירה לי את אותם כתבי עיתון או חוקרים שמספרים על הקולות, ריחות וצבעים של מקום מסוים, כאשר כל אותה העת הם יושבים על הכורסא בביתם.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר מגפון – כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s