כוחה ההרסני של הסליחה

רב היה לו דבר (סכסוך) עם אותו טבח.

לא בא לפניו.

בערב יום הכיפורים, אמר הוא (רב): אלך אני לפייסו.

פגש אותו רב הונא, שאל אותו: להיכן הולך אדוני?

אמר לו: לפייס את פלוני.

אמר רב הונא: הולך אבא (השם הפרטי של רב) להרוג אדם.

הלך רב ועמד ליד הטבח, והיה הוא מבקע גולגולת.

נשא הטבח עיניו וראה את רב. אמר לו: אבא אתה, לך, אין לי דבר עמך.

באותו רגע נשמטה עצם, פגעה בגרוגרתו של הטבח, והרגה אותו.

(בבלי, יומא פ"ז, ע"א)

את הסיפור המובא למעלה, למדנו ביחד בארוחת מתמחים החודשית, אצלנו במשרד. מכיוון שכולנו חכמים, כולנו נבונים וכולי – אנחנו משתדלים להוסיף נופך אינטלקטואלי למפגשים אלו, ומאחר שהמחלקה שלי היא זו שארגנה את הארוחה הפעם, חיפשתי סיפור שמתאים לימים ההו-כה-נוראים שאנו מצויים בעיצומם, ונתקלתי בסיפור הזה, סיפור שלא הכרתי קודם.

אני אוהב את הסיפור הזה, ראשית, בגלל שהוא קצרצר ותמציתי, כמו רוב הסיפורים התלמודיים (הרחבתי מעט על אלמנט זה ברשומה "מבחן בוזגלו"), והוא מלא בפערים שרק מחכים שימלאו אותם; ושנית, בגלל שהוא נושא בחובו שני מסרים סותרים לחלוטין, שני מסרים שדרים בכפיפה אחת. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. למסר הכפול אגיע בהמשך.

הסיפור הנ"ל לקוח כאמור מסופה של מסכת יומא, והבאתי אותו כאן בתרגום חופשי מארמית. הוא משובץ לאחר המשנה שאומרת "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה, יומא ח, ז), והוא מובא בתוך רצף של סיפורים על רבנים שביקשו להתפייס. למשל לפניו מסופר שר' זירא היה ממציא עצמו לפני בעלי-הפלוגתא שלו, בכדי שלאחרונים תהיה הזדמנות לבקש ממנו סליחה.

גם לרב היה סכסוך, סכסוך עם טבח. בגרסה אחרת שראיתי, כתוב שהסכסוך הוא בן שנים עשר חודשים. כבר שני המשפטים הראשונים של הסיפור רומזים לנו – בקריאה לאחור, קרי לאחר שאנחנו כבר יודעים את סוף הסיפור ואנחנו מבינים את הרמזים שנשתלו לכל אורכו – שלסיפור הזה לא יהיה סוף טוב: ראשית, יש לנו סכסוך. כל בר בי רב שמבין מעט בפסיכולוגיה, יודע שכשם שצריך שניים לטנגו צריך שניים לסכסוך (או להבדיל, לגירושין): כמעט ואין סכסוך שיש לו רק אשם אחד – זה נכון לרוב עובדתית וזה נכון תמיד פסיכולוגית, כלומר מבחינה זו שעל מנת לסיים את הסכסוך כל אחד מברי-הפלוגתא צריך להבין שיש לו חלק בכך; אם כל אחד יתבצר בצדקתו, הסכסוך לעולם לא ייפתר (כמאמר מורנו ורבנו יהודה עמיחי, "מִן הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים/ לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם/ פְּרָחִים בָּאָבִיב"). המשפט השני אף הוא רומז לכך: "לא בא לפניו" – מי צריך לבוא בפני מי? מהמשך הסיפור מובן כנראה שזה מתפקידו של הטבח לבוא לפני רב (שכן רב אומר "אלך אני") – אבל בשלב זה של הקריאה, כלל לא ברור האם זה הטבח שצריך לבוא לפני רב, או רב שצריך לבוא לפני הטבח.

ואכן רב מחליט להתגבר על הצדקנות וללכת לפייס את הטבח. אפשר לומר שהוא עושה זאת מלארג'יות – למרות שהוא לא אשם – ואפשר לומר שגם רב חש שיש לו חלק בסכסוך, ומכיוון שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו – הוא רוצה להיכנס ליום הקדוש עם "שולחן נקי", להשאיר את כל הסכסוכים מאחוריו.

ורב כל כך נחוש לפתוח דף חדש, שהוא לא רואה את נורות האזהרה שנדלקות לו בדרך. למרות שרב הונא מתריע בפניו שהמפגש הזה לא יסתיים בטוב – הוא אומר לרב שהוא הולך להרוג אדם – רב נחוש בדעתו להתפייס, והוא לא שועה לאמירת האזהרה של רב הונא. ואכן הטבח אינו מתרצה, מתרחשת תאונת עבודה, והטבח מת.

מעניין לשים לב לכך שהן הטבח והן רב הונא קוראים לרב בשמו הפרטי, ודבר זה מתרחש פעמיים בלבד. לאורך כל הסיפור, המספר-הכל-יודע מכנה את רב בשמו הרשמי והמוכר. כשרב הונא פוגש את רב, הוא מכנה אותו בהתחלה בשם "אדוני" ("מר"), אבל בהמשך הוא אומר "הולך אבא להרוג אדם", למרות שרב הוא רבו, רב הונא תלמידו קורא לו בשמו הפרטי. וכן כאשר הטבח פוגש אותו הוא קורא לו "אבא אתה, לך, אין לי דבר עמך". כלומר אפשר לומר שיש כאן מן תסמונת ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, "דוקטור רב ומיסטר אבא". רב חובש שני כובעים: בכובעו הראשון, הרשמי, הוא אדם סמכותי שנושא באחריות, ובכובעו זה הוא הולך להתפייס; ולעומת זאת, בכובעו השני הוא אדם פרטי, הוא אדם מסוכסך – רק לאחר שרב מספר לרב הונא שהוא הולך להתפייס עם פלוני, האחרון מכנה אותו "אבא" – וזה הכובע שגם הטבח מכיר, ולכן הוא קורא לו "אבא".

לסיפור הזה יש כאמור שני מסרים סותרים: המסר הראשון והפשוט הוא "כוחה של סליחה", כלומר החשיבות הרבה שיש בבקשת סליחה מאנשים שפגענו בהם, והראיה שלמרות הרצון הטוב של רב, עצם העובדה שהטבח לא הסכים להתפייס – חרצה את גורלו למוות. גם המסר הזה, חשוב להדגיש, הוא "מסר על דרך השלילה", הוא מזכיר אגדות עם גרמניות, כמו ספר הילדים "יהושע הפרוע" של היינריך הופמן שמנסים לחנך באמצעות כך שהן אומרות מה אחריתו של מי שלא נוהג כשורה, מה סופו של מי שלא מסתפר, מי שמשחקת בגפרורים וכו'. אין לנו סיפור עם סוף טוב, כמו "גד וראובן" של פרפר נחמד, של שני אנשים שהתפייסו לאחר סכסוך ארוך, אין לנו מסר שמדבר על הטובין שצומחים מהסליחה; הסיפור שלנו מדגיש את חשיבותה של הסליחה באמצעות המחשה של מה קורה למי שאיננו מבקש סליחה.

גם בקריאה הזו של הסיפור, הסוף הוא טרגי – האנושות חסרה את אחד החלקים של הפאזל שעד עתה הרכיבו אותה, את אותה "רקמה אנושית אחת". גם אם נאמר שאין לרב גרם אחד של אשמה במותו של הטבח, הוא זה שהביא למותו. שימו לב שהתלמוד משתמש במונח "עמד לידו" ("קם עילויה" בארמית), כלומר רב ממש "עומד עליו", ואפשר רק לדמיין את קילוח הדם שניתז מראשו של הטבח ומכתים את בגדיו של רב.

הקריאה השנייה של הסיפור ממחישה את "כוחה ההרסני של הסליחה". כפי שהראיתי למעלה, מתחילת הסיפור נראה שהסיפור לא הולך להסתיים באופן חיובי. אבל בקריאה השנייה, הפגישה של רב עם רב הונא היא רגע מכריע, רגע מכונן. רב הונא אומר לרב שהסיפור הזה הולך להסתיים במוות. אבל את רב זה לא מרתיע, הוא נחוש בדעתו לסיים את הסכסוך – מהלך שמחזק את דעתי שגם לו יש חלק בסכסוך – ולא אכפת לו מ"קורבנות השלום" שייפלו בדרך; הוא רוצה להיכנס ליום הכיפורים אדם חדש. רב, שרצה להיכנס ליום כיפור כשהקיטל שלו לבן, נכנס ליום הקדוש כשהקיטל שלו מוכתם בדם* (כאמור, גם אם איננו אשם).

כל אדם אחר, לדעתי, היה מפרסס, עושה "אחורה פנה", לאחר הנורית האדומה שרב הונא הדליק לרב. כי יותר גרוע מהסוף של הסיפור לא יכול להיות. אין עונש מוות על סכסוך, חריף ככל שיהיה. אלא אם כן נאמר שרב רצה להיכנס ליום כיפור שהוא לא מסוכסך, ויהי מה. המסר של הקריאה השנייה הוא כדלהלן: אין כזה דבר "התפייסות בכל מחיר". לפעמים צריך לדעת להרפות.

שתי הקריאות לדעתי יכולות לדור בכפיפה אחת, ולכן אינני חושב שהקריאה השנייה היא "קריאה חתרנית"; אלו פשוט שתי קריאות סותרות, כאשר כל קורא יכול לבחור את הקריאה שהוא יותר מתחבר אליה. כפי שפירטתי ברשימה קודמת ("קריאה חתרנית ב"שיר לשלום""), לטקסטים יש מעמד מכונן, והקריאה שלהם צריכה להיות כזו שמשרתת את מערכת האמונות והדעות של הקורא. ברור שעלינו להיזהר מ"לאנוס את הכתוב", וגם קריאה חתרנית, כפי שהסברתי שם, צריכה להיות מעוגנת בטקסט. אלא שכאמור, לדעתי כאן שתי הקריאות יכולות להיקרא זו לצד זו.

אני, ניחשתן נכון (טוב, זה היה קל, לא?), אוהב יותר את הקריאה השנייה. את ערכה וחשיבותה של הסליחה אנחנו כמדומני מכירים, והקושי לרוב הוא ביישום. ואני משתדל מאוד ליישם. אלא שבובע-מעיישס, סיפורי צדיקים שמאדירים את חז"לנו – לא מדברים אליי, לא משרתים אותי, האדם הפשוט – לפחות לא בנקודת הזמן הנוכחית. המסר של הקריאה השנייה הוא לדעתי יותר מעניין ומורכב, ובתור אחד שלא סולח בקלות, שהוא נטרן לא קטן (נטרן מלשון לנטור, לשמור-שנאה) – אני מתחבר יותר לקריאה הזו. כולנו יודעים על החשיבות של הסליחה ושאין יום הכיפורים מכפר וגומר; אבל לא תמיד אנחנו מודעים לכך שכשם שיש "עת לסלוח" יש "עת להרפות". חשוב לדעת לבקש סליחה, אבל לא פחות חשוב לדעת להרפות. אין דבר כזה "פיוס בכל מחיר". לפעמים צריך לדעת להרפות.

* אני מודע לכך שהקיטל הוא מנהג מאוחר יותר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s