ריקליימינג של מחלת הנפש

במסגרת יום המודעות לחולי נפש שנערך ב-20 לאוגוסט, יום מותו של הזמר גבריאל בלחסן (שסבל ממחלת נפש ונסיבות מותו אינן ברורות), החליט חיים גרבר, אדם דתי, נשוי ואב לשניים, "לצאת מארון התרופות" כהגדרתו, והכריז בגאון בדף הפייסבוק שלו כי הוא "חולה נפש. רשמית. מוכר כבר כמעט ארבע שנים. תרופות, טיפול, אשפוז במחלקה סגורה" (אפשר לקרוא את הדברים באריכות בראיון שערכו הוא ואשתו לעיתון "מקור ראשון").

ראשית לכל ולפני הכל, אין ספק שמדובר בצעד אמיץ, ולא פחות חשוב מדובר בצעד משחרר אחרי תקופה ממושכת של הסתרה ושתיקה, ואני אכן מקווה שהוא יביא הקלה לגרבר.

מעניין לשים לב לדימוי שחיים משתמש בו וחוזר על עצמו לכל אורך הראיון, "לצאת מהארון", מטפורה ששולחת את הקורא והקוראת לשדה הסמנטי של הקהילה הלהט"בית, וממילא מחדדת את הדומה והשונה שבין שני העולמות: ראשית, חשוב להיזהר פן "יציאה מן הארון" תהפוך ל"הוצאה מן הארון", ל-outing (אִחְצוּן), קרי לצעד כוחני שמשדל או מכריח אנשים אחרים לנקוט ב"יציאה מן הארון", צעד שגם בעולם הלהט"בי מצוי במחלוקת, הן בנוגע ליעילותו וכמובן בנוגע לעצם השימוש בו, הגם שהמטרה היא חיובית – נתינת השראה וסימון הדרך לאנשים אחרים לצאת מן הארון.

מעניין עוד יותר הוא התיאור שחיים נוקט בו כ"חולה נפש", שגם הוא מתחדד על רקע הטרמינולוגיה הלהט"בית. ישנו מונח מוכר בלימודי תרבות ובספרות הסוציולוגית הביקורתית בשם reclamation או reappropriation, כלומר "ניכוס" (מלשון "נכס"), ובתרגום לעברית נקרא גם "ריקליימינג". מונח זה מתאר תהליך חברתי שבו קבוצה חברתית לוקחת מונחים שנועדו להדיר, להשפיל ולתייג אותה, ומנכסת אותם לעצמה, משתמשת בהם כמונחים להעצמה והאדרה, לחגיגת שונותה. השימוש העיקרי בניכוס נעשה בהקשרים להט"ביים ומגדריים, כמו המונחים "גיי", "הומו", "קוויר" או "שרמוטה". קרי אותן קבוצות אומרות שהן אינן מכחישות את התיוג אלא חוגגות אותו, מאדירות אותו, מתוך בוז וצפצוף על הכוונה המקורית של הקבוצה ההגמונית.

האם הצעד של גרבר הוא צעד של ניכוס? זו שאלה מעניינת, שאני לא בטוח שגם גרבר עצמו יכול להשיב עליה בחיוב. מצד אחד, השוני בין שני המקרים הוא ברור: בעוד הקבוצות המודרות כמו גייז ונשים טוענות שהן קבוצות נורמטיביות לחלוטין, שתהליך ההדרה והתיוג שלהן הוא פרי תפישות תרבותיות וחברתיות שגויות ותו לא, המקרה של גרבר הוא שונה: אליבא דגרבר המצב "חולה נפש" אינו מצב נורמטיבי, בריא. גם הוא טוען וממריץ את כל חבריו לקבוצה שהמצב דורש טיפול. אלא שככל הנראה גרבר מבקש למתן את המתח הסמנטי והתרבותי שכרוך במילים "חולה נפש". מה זה חולה נפש? כמו שיש חולה בגוף – מצב נורמטיבי לחלוטין – יש חולה בנפש. כלומר הוא רוצה לבוא ולומר: חולה נפש זה לא מה שחשבתם. המצב דורש טיפול אך אין בכך פסול – לא במצב וכמובן לא בפניה לטיפול.

נראה לי לומר שגרבר יאמר כי מדובר ב"ניכוס חלקי". ניכוס מלא, היה כמדומני שימוש במילה "משוגע" וגרורותיה לתיאור מצבו, כלומר האדרה של מונח שהוא כולו תיוג חברתי. בנקיטה במונח "חולה נפש", גרבר לא מבקש לחגוג את התיוג אלא לרוקן או למתן את המשמעות החברתית הטמונה בו; הוא לא רוצה להפוך מונח שלילי למונח חיובי, אלא להפוך מונח חיובי למונח נייטרלי. לאור זאת, קצת מהניכוס עדיין יש כאן, שכן גם המונח "חולה נפש" נושא עמו מטען חברתי ותרבותי, מטען אותו גרבר מבקש לנטרל. כמו כן, מקצת מהחגיגה כן אני מוצא כאן, שכן ברור שגם אם גרבר נכנס לגדרי המונח, עדיין, וכפי שאומרת בראיון אשתו אפרת, הוא נחשב לחולה נפש קל יחסית.

כך או כך, גם הנקיטה במונח "חולה נפש" היא צעד יוצא דופן, שקשה לראות את התועלת שבצדה. גם חנוך דאום, דמות מפורסמת ומשפיעה בהחלט, מפלרטט את עצמו לדעת בכל הנוגע למחלותיו הנפשיות, לטיפולים הנפשיים והתרופתיים שהוא עבר ועובר ואף למחשבות האובדניות שהיו לו במהלך שירותו הצבאי. אולם, ככל שאני זוכר – ואני מעריץ ועוקב – הוא לא נוקט במונח "חולה נפש", כי גם הוא מבין שהמשמעות של המונח חריפה בהרבה מסך כל תסמונותיו. בין אם דאום אכן מכנה את עצמו "חולה נפש" ובין אם לאו, לדעתי הצעד שגרבר נקט קיצוני מדי.

כאמור, ברור לי שמדובר בצעד אמיץ, ולא פחות חשוב מדובר בצעד משחרר אחרי תקופה ממושכת של הסתרה ושתיקה. יחד עם זאת, אני מטיל ספק ביכולת ההשפעה שלו על חולי נפש אחרים שחיים בארון, וזאת משתי סיבות שמחזקות אחת את השנייה: הסיבה הראשונה היא שגרבר כאמור נמצא על קצה סקאלת החולי, קרוב יותר לצדה ה"בריא" מאשר מחלות נפש חמורות יותר כמו סכיזופרניה וכולי.

הסיבה השנייה היא נתוניו האישיים של גרבר, כלומר היותו אדם מוכר ומקובל יחסית בקהילה שלו, ובעיקר היותו אדם נשוי, שתי עובדות שמעניקות לו תמיכה וקרקע יציבה. לו היה גרבר אדם רווק ופחות מקובל בקהילתו, אני מתקשה להאמין שהוא היה נוקט בצעד ראשוני ומהפכני שכזה שמסמן אותו באות קין חברתי ומחסל את סיכוייו להתחתן, להקים משפחה ולהשתלב בחיים הקהילתיים. אינני אומר שהצעד של גרבר הוא "אומץ בערבון מוגבל", אלא שהוא פשוט לא מסייע לאנשים אחרים שחיים בארון ואינם נשואים, כי אם להפך: הוא רק מעצים את מצוקתם של אלו שעדיין חיים בארון ויודעים שלעולם לא יוכלו לצאת ממנו, מחשש פן יבולע להם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s