כי מצלאח א-דין תצא תורה

 (תגובה למאמרו של דניאל בץ היימן "קפה ששותים שם", "הארץ", 14.10.15)

כל בר בי רב בשדה המשפטי וכל פרח-משפטים שצלחה את השבוע הראשון ללימודים, יודעים כי אחד מעקרונות היסוד של החשיבה המשפטית היא ההבנה שבכל סיפור יש פנים לכאן ולכאן ויש שני צדדים למטבע, דבר שהופך את התמונה הכוללת למורכבת.

מהשיעור הזה נעדר כנראה דניאל בץ היימן, שמתאר את ביקורו במקום העבודה שלנו בבניין משרד המשפטים ברחוב צלאח א-דין בגוונים שחורים משחור, על סמך ביקור אחד ("קפה ששותים שם", 14.10.2015). גם בשיעור שעוסק בסוציולוגיה של המזרח-התיכון בץ היימן כנראה לא נכח, או לְמִצְעָר את התיאוריה של אדוארד סעיד מעולם לא למד, שכן מאמרו רווי באוריינטליזם העולה מן השורות ובהתנשאות הנוטפת מבין השיטין.

כך, בץ היימן מתאר את עצמו "כתל אביבי שמכבד את עצמו", שבא ללמד את עובדי משרד המשפטים נימוסין והליכות ("אמי חינכה אותי שצריך להקדים לפגישות"), ולא שוכח להביא עמו את הרגליו הבורגניים לשתות אספרסו ראוי בליבה של מזרח העיר. אין זה כי אם תיאור של בן המערב שבא לבקר את הילידים שבמזרח.

הסגרגציה הגיאוגרפית שבץ היימן מתאר אינה כה הרמטית. האוטובוסים של "אגד" עוברים גם במזרח העיר; משרד המשפטים משתמש בשירותיו של מגרש חניה הסמוך למשרד ונמצא בבעלות תושבי מזרח העיר; וכן, לו היה בץ היימן מתמחה במשרד הוא היה זוכה להכיר שתי חומוסיות מעולות השוכנות במזרח העיר (ואל תחמיצו גם את הפלאפל), שיציאת המתמחים אליהן ביום חמישי הפכה כבר למוסד חברתי מוכר שאינו רשמי. עד לאירועי השבוע שעבר, מעולם לא חששנו לצאת לעיר ולאכול. החומוס, אני מבקש להדגיש, הוא לא מטאפורה לשלום – כמו הקלישאה "לנגב חומוס באבו-גוש" –  החומוס פשוט מצוין.

המציאות היא שונה מנקודת מבטי כעובד "המבצר" – כלשונו של בץ היימן – ברחוב צלאח א-דין. כאמור לעיל, אין בכוונתי לצבוע את המציאות בצבעים וורודים, שכן המציאות, בכך אני מודה, היא מורכבת ומסוכסכת. איני יודע מהי עמדתו של משרד המשפטים בכל הנוגע ליחסי יהודים וערבים, לעתיד שטחי יהודה ושומרון או לשלום בין העמים, וניתן להבין את אלו הטוענות – גם אם לא להסכים עמן – כי מיקום המשרד במזרח העיר מהווה צעד של נישול וזקירת אצבע בעיני תושבי ותושבות השכונה.

את מיקומו של משרד המשפטים במזרח העיר ניתן לאהוב או לא לאהוב – אלא שזה בדיוק לוז העניין: כמשפטנים בשירות הציבורי, שחונכו להיות עובדי ציבור, נאמני ציבור, אנו משהים את דעותינו האישיות. איננו שואלים את עצמנו האם אנחנו בעד מיקומו של המשרד ברחוב צלאח א-דין או נגד, האם מדובר בצעד של נישול מבחינה היסטורית או מה ראוי שיהיה בעתיד.

לאחר שנטענו אוהלנו במשרד המשפטים, לאחר שהחלטנו שייעודינו לשרת את המדינה, ש"הלקוחה" שלנו כמתמחים ועורכות-דין היא המדינה על כל אזרחיה ותושביה, השאלה המרכזית שאנו שואלים את עצמנו היא כיצד אנו, כפרטים, כבני אדם, יכולים להפיק את המרב מן המצב הקיים. לדעתי מיקומו של המשרד במזרח העיר מהווה אפשרות לדו-קיום, מפתח חינוכי להבנה כי עתידם של יהודים וערבים אזרחי מדינת ישראל, שלוב זה בזה.

אין כאן שאלה של תפישה פוליטית (במובנה הצר), ולא של תפישה נורמטיבית כיצד ראוי שיהיה בעתיד – לא לגבי עתידה של מזרח העיר ולא לגבי ההסדר המדיני שיתגבש בנוגע לשטחים המוחזקים ביהודה ושומרון; ירושלים המאוחדת או ירושלים המחולקת אלו סיסמאות חלולות שמבטאות בעיקר את משאלת הלב של מועניהן. התיאור שלי לעיל הינו תיאור עובדתי: חייהם של הערבים והיהודים במדינה ארוגים זה בזה, ולכן מיקומו של משרד המשפטים במזרח ירושלים מהווה מיקרוקוסמוס להבנה עמוקה של המציאות במדינת ישראל.

את מיקומו של משרד המשפטים במזרח העיר אינני רואה כנישול אלא כהזדמנות למפגש עם תושבי העיר המזרחית, כפתח לדו-קיום, דו קיום שהוא הכרחי לקיומנו במדינה. את השימוש שאנו עושים ברחוב צלאח א-דין, על שלל החנויות שהוא מציע, איננו תופשים מתוך עמדה של עליונות, כאדונים הצורכים את שירותם הנדיב של משרתים חוטבי עצים ושואבי מים; אנו משתמשים בחניון או הולכים לחומוס כאזרחי ותושבי המדינה השותפים לחיי המסחר והכלכלה של אזרחים ותושבים אחרים.

לכן הישועה לדו קיום בין ערבים ליהודים לא תבוא מתושבי בועת תל אביב הנאורים, שמטיפים נגד הכיבוש אך כמעט ולא רואים ערבים בחיי היום-יום, או כתוצאה ממפגשים יזומים בין ערבים ליהודים שמתקיימים מחוץ לחיים עצמם. התקווה לדו קיום תצא דווקא מירושלים.

הנביא ישעיהו, נביא הנחמה של ישראל, מתאר באחת מנבואותיו הראשונות את חזון אחרית הימים: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם […] וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". קריאה פשוטה של הפסוקים מתוך הקשרם מראה כי החזון הגדול של "לא יישא גוי אל גוי חרב" לא יצמח יש מאין, אלא מקורו בתורה שתצא מציון ובאופן ספציפי יותר מדבר ה' שייצא מירושלים.

אירועי השבועות האחרונים אכן מעיבים על דבריי ולצערי שיבשו את מהלך חיינו הרגיל. אולם, כמדומני שאין ימים אלו משקפים את חוויית העבודה הרציפה שלנו במשרד המשפטים. דווקא בימים אלו יש צורך בבשורה. מה הוא אותו דבר ה' שייצא מירושלים, מהי אותה בשורה שתביא לקץ כל המלחמות? להבנתי התשובה היא ברורה: מפתח לדו-קיום.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s