קודם להוריד את הכובע: על "הברית הישראלית" של יואב שורק

הבריתהספר "הברית הישראלית" של יואב שורק מבקש להציע "הצעה רוחנית וחברתית מטלטלת ומעוררת נוכח מבוכת הזהות שבה נתונה מדינת ישראל". לכן, ממשיכה לפרט הכריכה האחורית, "זהו חזון הולך בגדולות של השלב הבא ביהדות".

הספר מחולק לשני חלקים: החלק הראשון עוסק בתיאור היסטוריוסופי של תולדות העם היהודי. הנרטיב שהמחבר טווה בחלק זה, נרטיב שראשיתו בימי התנ"ך ואחריתו בימינו אנו, מוביל לשתי המסקנות אליהן המחבר מבקש להגיע: הראשונה היא שאת הברית הישראלית יש לממש כאן, בארץ ישראל; ואילו השנייה היא בצורך של ברית שעניינה התמקדות בעולם הארצי ובתיקונו – לעבור ממצב של שימוש למצב של מימוש.

בחלק השני שורק מתאר בפרוטרוט את הכלים שמאפשרים לעצב את הלבוש החדש, את אותה הברית, כלים הקיימים במסורת ישראל, וכיצד ניתן לממשם בהווה ולהוציאם מן הכוח אל הפועל.

כשסיימתי לקרוא את הספר המטפורה שעלתה לנגד עיניי ותיארה את התהליך שעברתי במהלך הקריאה, הייתה של מערכת בחירות. כיצד מערכת בחירות מתקשרת לספר "הברית הישראלית"? מה עניין שמיטה (הברית הישראלית) להר סיני (מערכת בחירות)?

האנלוגיה שחשבתי עליה היא זו: כששמעתי על הוצאת הספר של שורק, וכן כשקראתי את ההקדמה לספר ואת הכריכה האחורית שלו, חשתי כמו אזרח, שנבחריו-בכוח מפזרים הבטחות שונות ערב בחירות, הבטחות שמתארות כיצד המציאות הקלוקלת שבה הם, המבקשים להיבחר והאזרח, נמצאים – תשתנה לבלי היכר – אם רק ייתן האזרח את אמונו בהם. והאזרח, שמסכים שהחיים שלו יכולים להשתפר, מתפתה להאמין. לעומת זאת, בתום הקריאה חשתי כמו אותו אזרח בתום 100 הימים שלאחר הבחירות, כשהוא מגלה, לתדהמתו-לכאורה, שכל ההבטחות האלו היו לא יותר מאשר עורבא פרח, מגדלים פורחים באוויר.

הדמיון בין המשל לנמשל שהבאתי בתחילת הדברים הוא בשניים: מחד, תיאור קטסטרופלי של המצב הקיים, ומאידך ניסיון לתת מענה לאותם פגמים שקיימים במציאות. שורק אמנם אינו טוען שהמצב הוא כל-כך גרוע, ואולי אף מבקש לומר כי דווקא המציאות המעולה של שיבת עם ישראל לארצו היא שמחייבת את התיקון הנדרש, אך כן מצאתי אצלו הקצנה של הפגמים הקיימים במציאות.

כך למשל, את כל "החזון-הולך בגדולות" שלו מכמת שורק בסוף הספר לשינויים הנדרשים בהלכה היהודית, שינויים שדורשים הבנה אמתית כי החיים בארץ ישראל אינם כמו החיים בגולה, בחוץ לארץ. אמנם חלק מהשינויים אכן נדרשים, אלא שרובם כבר מתרחשים בפועל, וגם אם ההנהגה הרבנית טרם החליפה דיסקט, עדיין ישנם מספר רב של מהלכים שנעשים בשטח, בבחינת "פוק חזי מאי עמא דבר" – צא וראה מה העם נוהג.

הוא הדין בבתי המדרש המתחדשים. שורק טוען שהשינויים יתחוללו או באמצעות חידוש הסנהדרין ולחילופין מוסד הסמיכה, או דרך בתי המדרש המתחדשים שידונו בשינויים הנדרשים כשם שנעשה בימי המשנה והתלמוד. נוכח האימפוטנציה של הממסד הרבני, אין-אונות ששורק מתאר אותה בהרחבה – לא ברור כיצד מוסד הסמיכה יתחדש. כן לא מובן מדבריו של שורק מה יהיו סמכויות הסנהדרין (שבעבר שימשה ערכאה שיפוטית עליונה, כמן בית המשפט העליון, ולתקופה דנה בדיני נפשות), ומה יהיה הממשק בינה לבין מערכת המשפט של מדינת ישראל.

ואכן משתמע מדבריו של שורק שהוא מוותר על האפשרות הראשונה ומשליך יהבו על בתי המדרש המתחדשים. אלא שבמידה זו או אחרת, אלו כבר קיימים במציאות, והם נותנים מענה הלכתי וערכי הן לחידושים הטכנולוגיים והן לסוגיות הערכיות שהמודרנה מביאה בכנפיה. כך שבכל הנוגע לתיאור המציאות, כמדומני ששורק לוקה בראיית שחורות. משכך, אני תוהה האם השינוי ששורק מציע הוא הפתרון הנדרש.

*

הכשל המרכזי של שורק הוא לדעתי הוא בכך ששורק יוצא מנקודת-מוצא אורתו-צנטרית, קרי שמדובר בשיח פנים-אורתודוקסי, שיח של הציונות-הדתית, שיח שאינו מביא בחשבון, לפחות לא באופן רציני, לא את הזרמים האחרים ביהדות ובעיקר לא את הציבור החילוני. וכמובן ששורק לא מחשיב את יהודי הגולה, שכן לשיטתו מדובר במציאות אנורמלית (שלא לדבר על הערבים אזרחי ישראל, אותם שורק לא סופר ולא ברור כיצד הם משתלבים בחזון שלו).

המנגינה השוזרת את כל הספר היא זו שטוענת כי לדתיים ישנה "עגלה מלאה" בערכים, בעוד  עגלתם של החילונים היא ריקה. הערכים היחידים ששורק מייחס לחילונים הם "פרוצדורליים", שנוגעים לכינון המשטר החברתי. "החברה החילונית נהנית מכנות ומחופש, מנטילת אחריות להווה ומהתבוננות מפוכחת בו", כותב שורק. אולם לדעת שורק, אין החברה החילונית מביאה עמה ערכים משל עצמה.

שורק מתיימר להלך בגדולות. ביומרה כשלעצמה אין פסול, והיא מניע מרכזי בפיתוח ושיפור המציאות. שורק מתגאה בכך שהוא הסיר את הכיפה מעל ראשו, "מתוך הכרה בכך שעתידה של היהדות, כלומר מימושה השלם של הברית, נמצא בזירה הישראלית הרחבה, ולא בגבולות המגזר הדתי". אולם נוכח תפישתו את הציבור החילוני, נדמה שמדובר באקט חיצוני ריק מתוכן. רצוי שבטרם שורק מוריד את הכיפה, שיסיר בפני הציבור החילוני – שותפיו לברית – את הכובע.

פורסם לראשונה במדור חיה רעה באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s