חייבים לעשות שלום בית: על הספר "הארנק והחרב" של דניאל פרידמן

כשהתחלתי לקרוא את הספר של דניאל פרידמן "הארנק והחרב – המהפכה המשפטית ושִברה", חשבתי שפרידמן צודק, כשהעמקתי את הקריאה הבנתי מדוע הוא צודק, אך בתום הקריאה סברתי שהוא טועה.

פרידמן הוא פרופסור מוערך למשפטים. את תהילתו ועולמו הוא קנה בזכות מחקריו החשובים בתחום המשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט, ואם לא די בכך, הספר "הארנק והחרב" מוכיח שתחום ידיעותיו של פרידמן לא נעצר במשפט האזרחי, והוא נפרס גם על תחומי המשפט הפלילי והמשפט הציבורי.

לכן כשפרידמן כיהן כשר המשפטים במהלך השנים 2009-2007 וביקש לבצע רפורמות משמעותיות במערכת בתי המשפט וביחסים שבין שלוש הרשויות – הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת – סברתי שהוא עושה זאת מתוך תפישה משפטית מגובשת ולא בשל ניסיון לצבור אהדה בקרב הציבור, כפי שנבחרי הציבור שלנו עושים לא אחת. כאמור, תחושה זו התחזקה אצלי במהלך הקריאה בספר "הארנק והחרב": פרידמן מתאר בידענות מרשימה את תחלואיה של מערכת המשפט ואת נקודות החולשה של המהפכה החוקתית, תוך פירוט רב של סוגיות משפטיות וציבוריות במהלך התקופות השונות.

אך דווקא לקראת השליש האחרון של הספר, החל מהחלק "בלימה" שנפתח עם כניסתו של פרידמן לתפקיד שר המשפטים, פרידמן מספק בעצמו תחמושת לכל מתנגדיו: אילו היה פרידמן מסתפק בפרגון עצמי על הצעדים שהוא ביקש להוביל, או ברכילות צהובה מבית המשפט או מחדרי משרד המשפטים – חומרים שהספר מתברך בהם בשפע – דיינו.

אולם פרידמן מתעקש לייחס ליריביו מניעים פוליטיים: "מאבק על שלטון החוק או מאבק על השלטון?", פרידמן תוהה, "על מה באמת ניטשת המערכה שבית המשפט העליון עומד במרכזה, ואולי בעצם פתח בה? […] מה שמסתתר פה איננו מאבק על שלטון החוק. זהו קרב על השלטון עצמו".

טענתו של פרידמן היא טענת חרב-פיפיות: כשם שהוא מייחס לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק – או לעובדי השירות הציבורי בכלל – מניעים פוליטיים, כך גם ניתן לטעון כלפיו. אם המניעים של ברק פוליטיים, אז הכול פוליטי, גם טענותיו של פרידמן. שמעתי פעם את דויד גרוסמן אומר כי הפנים שניבטות אלינו מן הזולת אלו הפנים שאנו משקפים לזולת; הזולת משקף לנו את עצמנו. לכן אהרן ברק משקף לפרידמן את מניעיו הפוליטיים שלו.

כשלעצמי אני סבור שברק וחבריו ל"כנופיית שלטון החוק" – חשים באמת ובתמים שהם מגנים בגופם ובנפשם על הדמוקרטיה. ניתן כמובן להתווכח עם גישתם ולטעון שהם נוטלים לעצמם סמכויות רבות ללא הסמכה.

אלא שגם לגופו של עניין, במחלוקת שבין ברק לפרידמן, אני סבור שפרידמן טועה. פרידמן מתאר אמנם את החוליים של מערכת בתי המשפט באופן מדויק, אך הפתרון שהוא מציע הוא מרחיק לכת. לדעת פרידמן, "לכל רשות אמור להיות תחום שבו החלטתו הִנָהּ סופית, ואינה כפופה לבקרה של בית המשפט. זוהי גישתי. אהרן ברק חולק על כך".

הפתרון של פרידמן ליצירת מונופול לכל רשות בתחומה, טריטוריה שאף אחת מהרשויות האחרות אינה יכולה לדרוך בה – הוא לדעתי שגוי, שכן פתרון זה הוא בעל פוטנציאל הרסני העלול להוביל להחלטות שרירותיות, מפלות ופוגעניות – וזה נכון לכל רשות, לבית המשפט כמו לכנסת או לממשלה.

לדעתי הפתרון הרצוי הוא הרחבת הפיקוח ההדדי של כל רשות על הרשויות זולתה. כשם שבית המשפט רשאי להתערב בהחלטה של כל רשות מינהלית, כך יש להגביר את השקיפות על עבודת בתי המשפט ועל בית המשפט העליון בפרט; בדומה, אם לדעת פרידמן היועץ המשפטי לממשלה הוא פקיד בעל סמכויות בלתי-מוגבלות – ניתן להרחיב את הבקרה עליו, ורק לאחרונה החליט שופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג כי נציבות הביקורת על מערך התביעה תהא רשאית לבקר את החלטות היועץ המשפטי לממשלה.

בדרך-כלל, כאשר היחסים בין בני זוג מתערערים, הדבר הנכון לעשות הוא לא לכפות שלום-בית, אלא לפרק את החבילה. אין ספק שהיחסים הזוגיים – או נכון יותר "משולש האהבה" – בין שלוש רשויות השלטון עלו על שרטון, ובמקום שותפות והפרייה-הדדית, אנו נתקלים ביותר ויותר משחקי כיפופי ידיים. אלא שבמקרה הזה לא ניתן לפרק את החבילה. כדי לרפא את הפגם הזה, יש לחזור לתרופה שהיא מאושיות הדמוקרטיה: בניית מערכת משוכללת של איזונים ובלמים, תוך הבנה של כל הצדדים את מגבלותיהם.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s