על הסערה בשל פסילת הספר "גדר חיה"

בעקבות הידיעה כי משרד החינוך פסל להוראה בתיכונים את הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן (עיתון "הארץ", 31.12.15)

גדר חיה(1) אחרי הכל ולפני הכל, "גדר חיה" הוא ספר בינוני. כלומר, במונחים ספרותיים, במונחים של הנמקה פנימית (בניית עלילה, עיצוב דמויות וכו'). הוא לא יגרום לכם להתכרבל איתו מתחת לפוך, הוא לא יותיר אתכן עם לסתות שמוטות, הוא לא יפקח את עיניכם. הוא לא ספר של "וואו". והוא גם לא ספר גרוע באופן יוצא מן הכלל. הוא לא יגרום לכן לחשוב שהשחתתן את זמנכן, שתסיימו אותו עם נקיפות מצפון, שתגידו, "פאק, כמה דפי גמרא הייתי יכולה ללמוד בזמן שקראתי את הספר!". חייכם לא ישתנו מן הקצה אל הקצה אם תקראו אותו. וכשספר בינוני זוכה לכך שוועדה מקצועית מחליטה להכניס אותו לקריאת החובה בתוכנית הלימודים, זה אומר דרשני. ונדרוש.

(2) ואחזור, בקיצור האומר, על דברים שכתבתי בביקורת על הספר (אפשר לקרוא את הביקורת המלאה כאן): איך שלא נסובב את הספר, קשה שלא לקרוא את "גדר חיה" כרומאן פוליטי במובנו הצר, כלומר כרומאן שעוסק בסוגיות העומק של הסכסוך היהודי-פלסטיני. זה לא "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן שרומז לזה – זה פוליטיקה הארד-קור. כאשר הוועדה המקצועית במשרד החינוך מחליטה להכניס את הספר לסל הלימודים, ובשים לב לכך שהספר הוא לא אחד מנכסי צאן ברזל של הספרות העברית – היא עושה זאת בגלל שהוא ספר פוליטי.

(3) ליאת המספרת מתארת נסיעה במונית שבה שודרה פרסומת של קרן "יד לאחותי", המסייעת להחזיר לחיק היהדות את הנשמות האבודות של בנות ישראל הכשרות שנישאו לגברים פלסטיניים – אך נדמה שהקרן הזו רק מציפה את התת-מודע הקולקטיבי של רוב היהודים, שאין זה משנה מה הם דעותיהם הפוליטיות, וללא קשר לנושא הרגיש של זכות השיבה – הם יתחלחלו בלבם נוכח קשר כזה שבין יהודייה לפלסטיני, גם אם בפה הם יאמרו אחרת.

ולכן כאשר משרד החינוך מחליט לפסול את הספר הוא לא כופה את הערכים שלו על הציבור – הוא משקף את מה ש-95% מהציבור הישראלי (היהודי והערבי) חושב. זו לא אינדוקטרינציה (הנחלת דעות), בוודאי לא במובן הקשה של המילה. זו אולי אינדוקטרינציה רכה, קרי הנחלת הערכים שמסתובבים בפרהסיה הציבורית. ועל כל פנים זה אינו צעד יותר אינדוקטרינרי מאשר מעשים שביום-יום שעושה משרד החינוך (משרד החינוך, כאילו? זה לא משרד התרבות ולא משרד לחופש הביטוי. וכמו שציין בצדק השר בנט, כל מאן דבעי רשאי לרכוש את הספר). משרד החינוך עושה את מה (שהוא סבור) שרוב הציבור מבקש ממנו לעשות.

(4) ועדיין נותרו שתי סוגיות פתוחות, או סוגיה אחת עם שני ראשים: האם נכון היה לפסול את הספר רק בגלל שהוא לא משקף את הדעות והערכים של הציבור בישראל – ואת השאלה הזו יש לבחון הן מהפן הפוליטי במובנו הרחב – קרי "התערבות" של הגורם האחראי בהחלטת הוועדה המקצועית – והן מהפן המהותי.

ולדעתי, שני הפנים האלו מדאיגים: מהפן הפוליטי הרחב, זה מדאיג שהגורם האחראי מתערב בשיקולי הוועדה המקצועית (בהנחה שהשיקולים שלו אינם מקצועיים), והייתי מותיר שיקול דעת צר יחסית להתערבות כזו, גם אם במקרה דנן אני סבור שההתערבות אינה בלתי סבירה; הפן המהותי הוא מטריד יותר: גם אם נישואי תערובת, או קשר בין יהודייה לפלסטיני באופן ספציפי, הוא דבר שרוב הציבור, ואפילו רוב הציבור הנאור, היה מתחלחל ממנו – האם אין זה מתפקידי החינוך לפתוח לנו את המחשבה לדעות אחרות? האם ספרות אינה אמורה לנסות לגרום לנו שאפשר אולי אחרת?

(5) ואפשר גם אחרת, דווקא בגלל שאת "גדר חיה" אפשר לקרוא גם ברובד האליגורי. ברובד האלגורי, ויש לדבר סימוכין בכמה דיונים המתנהלים בספר, ניתן למצוא בסיפור משל לסכסוך היהודי-פלסטיני, משל שנמשלו הוא ששני העמים אינם שני שותפים זרים זה לזה החיים על אותה חלקת אדמה, אלא זוג אוהבים במערכת יחסים מורכבת ומתוסבכת של שנאה-אהבה, שגם אם הם יודעים שסופם להיפרד, הם לא מצליחים לעשות את אקט הגירושין המתבקש והם ממשיכים בחייהם המשותפים, כשבאפשרותם לבחור בין חיים רוויי ריבים ומריבות לבין השלמה עם העובדה שהם נועדו זה לזה. ואולי את המחשבה הזו משרד החינוך מבקש למנוע מהתלמידים.

הדקדנס של אירופה? על הספר "כניעה" של מישל וולבק

כניעהצרפת, שנת 2022. על קו הסיום של המרוץ לנשיאות עומדים מועמד מפלגת האחווה המוסלמית, מוחמד בן עבס, ומועמדת הימין הקיצוני, מארין לה-פן. חייו של פרנסואה, פרופסור לספרות באוניברסיטת סורבון, גיבור הספר "כניעה" של מישל וולבק – עומדים להשתנות לבלתי היכר. כיצד הוא יתמודד עם המהפכה שעוברת על צרפת? כיצד הדבר ישפיע על אזרחי צרפת כולה? האם הם יכילו את השינוי? האם יתמרדו? האם יקבלו על עצמם עול מלכות השלטון החדש? והאם זה בכלל רע כל כך?

והאם זה תסריט שהוא כלל אפשרי? הרחקת העלילה לעתיד, לשנת 2022, שבע שנים קדימה מעת כתיבת הספר, בשילוב המציאות המוכרת לנו מן ההווה, סוללת את הדרך להאמין שגם אם היפותזה זו היא על גבול הריאליסטית – התפתחות זו במציאות היא בהחלט אפשרית, שלא מדובר  ב"עורבא פרח", בדברים שאין בהם ממש, ובכך היא יוצרת את האפקט הפסימי שהמחבר כמדומני מבקש להעביר. לו הייתה העלילה מתרחשת בהווה ואפילו שנה אחת קדימה; ולחילופין, אילו הסיפור היה מתרחש בעוד מאה או חמשים שנה – העלילה הייתה נתפסת כלא אמינה, הקורא היה מבטל את האמור בספר, מגדירו כ"פנטזיה", כ"מדע בדיוני", או למצער היה אומר שמדובר בנבואת חורבן של רואי שחורות.

משכך, יש דיסוננס מעניין, דיסוננס בריא, בין רוח הנכאים השורה על הספר לבין האפשרות לפעולה שהוא מציע, ואולי אפילו קורא לה. פרנסואה מייצג את הארכיטיפ, ואולי אף הסטריאוטיפ, של החוקר הספוּן במגדל השן של האקדמיה, מטופל במחקריו, שלא מתערב בחיים ולא מבחין שהמציאות בורחת לו מתחת לעיניים. פרנסואה הוא אדם פסימי שנוטה להשקיף על החיים מבלי לנסות ולפעול בתוכם.

היתרון של הקורא על הדמויות בספר הוא שבעוד הן חיות בהווה, הקורא, לעומת זאת, חי בעתיד. הידיעה של הקורא כי ההתפתחות המתוארת בספר עלולה להתרחש בעתיד הנראה לעין – מדרבנת אותו, אם מולדתו חשובה לו והוא אינו חפץ בשינויים אלו, לקום ולעשות מעשה.

על אף שהספר עוסק כולו בצרפת, מדינת ישראל, ארצנו הקטנטונת, מפציעה מפעם לפעם, עם אזכורו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם שמו של מועמד האחווה המוסלמית, מוחמד בן עבס, יותר מרומז לכך. יחד עם זאת, לדעתי תהיה זו טעות לקרוא את הספר מבעד לפריזמה הזו, שכן הוא מצביע, ואולי אף מציע, מהלכים עמוקים, רחבים ודרמטיים הרבה יותר.

מושא מחקרו של פרנסואה הוא הסופר הצרפתי ז'וריס קרל-הויסמנס. הויסמנס היה מראשי זרם הדקדנס בספרות, מונח שמשמעותו שקיעה או ניוון. מונח זה, במשמעות המקורית שלו, בא לתאר את שקיעתה של האימפריה הרומית בשל ניוון מוסרי, אם כי ברבות השנים תיאוריה זו נזנחה במחקר ההיסטורי. החל מהמאה ה-19, תקופת חייו של הויסמנס, המונח הושאל לתיאור התהליך שעוברת החברה האירופית, שסיימה את "התקופה היפה" שלה, והגיעה לשלב הריקבון.

את המעבר של אירופה בין שלב הבשלות לשלב הריקבון, אפשר לקרוא גם בספר "כניעה", רק שבימינו אנו הוא לובש צורה שונה: השילוב של הומניזם שאינו יודע גבולות – תרתי משמע – יחד עם תפישה זוחלת של רב-תרבותיות – לא רק שמספח לאירופה קהלים חדשים, אלא שהשלכותיו הן שמה שאירופה תופסת כ"אנושיות" – קהלים אלו מפרשים כחולשה, ככניעה. הוולקאם נתפש כוואקום, כחלל ריק שרק מבקש שימלאו אותו.

כל המחשבות והשאלות הללו שהספר "כניעה" מעלה, על אף חשיבותן, יוצרות את הרושם כאילו יותר משהיה חשוב לוולבק לספר סיפור, הייתה לו אמירה, מסר, שהוא ביקש להעביר, ואכן העלילה בספר היא חלשה מעט. מן הצד השני, מפצים על העלילה המקרטעת בספר מספר אמרי שפר על הספרות ועל המציאות שכבר קשה מאוד למצוא במקומותינו, שמאירים את פניו של הספר ולכן גם את פניו של הקורא.

תורם לכך גם תרגומה הנפלא של עמית רוטברד. אחת החולשות המרכזיות של ספרים מתורגמים הוא השטחה – לעתים מבלי משים – של כל כפלי הלשון והניואנסים הצורניים שהסופר פיזר בשפת המקור, השטחה שיש בה לטעמי מעט זלזול בקורא. תרגומה של רוטברד, לעומת זאת, מצליח לשמר במידה יפה את שפת המקור ובכך לכבד את הקורא.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

ספרא וסירא

א. מדי פעם אני נתקף איזה רפיון-כתיבה, חציו תופעה של הלך-רוח ספקני/פוסטמודרניסטי שמבטל כל מחשבה עוד לפני שנהגתה במלואה; חציו הוא תוצאה של איזו שפיפות-קומה וביטחון עצמי נמוך שהיא מנת חלקי גם בימים שבשגרה; וחציו הוא תוצאה של תעוקת-החיים העמוסים והשוצפים, המאיימים להטביע, בבחינת "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל-יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (שמות ה 9) – כשהחיים דחוסים, אין פנאי לעסוק בכתיבה. ושלושת החצאים הללו מרכיבים את השלם שהוא רפיון כתיבה. כך שאין לי איזו תזה או רעיון סדור לכתוב עליו, אבל על מנת להתגבר על הרפיון אין מנוס אלא מכתיבה לשיעורין.

ב. התמונה שמשמאל נולדה בטעות. הלכתי להכין (עוד) כוס קפה בעודי קורא תוך כדי הליכה, ומשהגעתי למחוז חפצי, לא ידעתי היכן להניח את הספר שהחזקתי, שקראתי. לא רציתי לשים את הספר על השיש, שכן הוא עשוי להתלכלך שם, אז הנחתי אותו על "המדף" הראשון שראיתי – מכשיר ייבוש הכלים, מבלי לחשוב על "המשמעות" של הדבר, או על "הקומפוזיציה" שיוצרת התמונה הזו. והלכתי צעד וחצי אחורה, ולפני התגלתה התמונה שאתן/ם רואות/ים משמאל.

התמונה הזו, שכאמור נולדה במקרה, מספרת כמה דברים. יש בה הזרה של המוכר: הספר שברור שהוא לא מונח במקומו, פורע את הסדר הטבעי; ויש בה נזילות בין מרחבים, קרי בין המרחב של הסלון או חדר הקריאה/ מגורים לבין המטבח – האם המרחבים הללו כל כך הרמטיים, כה סגורים זה לזה?; ויש בה כמובן את השילוב שבין "הספרא והסייפא", הספרא והסירא (הספר והסיר) – בין עולם הרוח והמחשבה, ואולי אף הפנאי או הנעים, לבין עולם המעשה וההכרח, ואולי אף המלוכלך.

לפני כשבוע מישהי שאלה אותי מתי יש לי פנאי לקרוא כל כך הרבה ספרים, והשיבה לעצמה: "כנראה בזמן שאני שוטפת כלים". בהנחה שאותה האשה אינה עובדת כשוטפת כלים – ויש לי את כל הסיבות להניח זאת – התשובה שלה התמיהה אותי, ראשית ועיקר בגלל שהיא הניחה שאני אינני שוטף כלים, ואין לי מושג מדוע היא חשבה כך; ושנית בגלל שהיא ערבבה בין שני עולמות תוכן שונים לחלוטין, שכן קריאה משתייכת לעולם "הפנאי", בעוד שטיפת כלים לעולם מטלות היומיום, שלא ניתן להשתמט ממנו – אילולא היא הייתה אומרת כנראה בזמן שאני רואה טלוויזיה, היה זה מובן, אבל כולנו אוכלים וכולנו שוטפים כלים. אני מניח שכוונתה הייתה שהיא מטופלת בכביסה ובילדים ובכלים כך שאין לה זמן או פנאי לקרוא ספרים. אז אמנם אינני מטופל בילדים – היי, לא חייבים לזרות מלח על פצעים – אבל כביסה וכלים אני עושה, והתמונה הנ"ל מוכיחה שניתן לשלב בין הכלים לספרים.

ג. עברתי לפני כחודש וחצי לעבוד במחלקה חדשה. מכיוון שהגעתי למקום שהוא יחסית מלוכד, אני עושה מאמצים להתערות בחברה, וכעת אנו עמלים, ביחד עם צוות שלם, על הכנת יום כיף מחלקתי. במסגרת המאמץ המלחמתי פניתי לאחינו הבכור בכדי שיסייע לנו בפעילות הגיבושית. ובשלב מסוים בשיחה, אמר לי אחינו "אתם ממש משקיעים ביום הזה, אה", והשבנו ב"כן, כן" רפה, כאילו מדובר בדברים שביומיום.

וחשבתי על זה שחלק מהרצון שלי להתערות במקום העבודה החדש שלי, ולהתאבד על ההתערות שלי, לא נובע רק מצרכים חברתיים קונקרטיים, מידיים, אלא גם בכדי להראות שאני חלק מהמחלקה. וחשבתי שיש כאן תופעה סוציולוגית מעניינת שהיא מנת חלקו של כל אדם שעובר מחברה לחברה: בכל מפנה משמעותי שהאדם עושה בחייו, בכל פעם שהאדם עובר תהליך מטמורפוזה, הוא יעשה מאמצים כבירים דווקא להתערות בקהילה החברתית שאליה הוא מבקש להגר – כי היא זו שבסופו של דבר תצדיק ותאשרר את המעבר שלו. אם למשל פלוני הינו בעל תשובה, הוא יקבל על עצמו להחמיר בכל מנהגי הקהילה לא בגלל – לא רק בגלל – שמעתה הוא מאמין גמור ולכן הוא מקפיד על קלה כבחמורה, אלא מפני שההחמרה במנהגי והלכות הקהילה תהפוך אותו חברתית לחלק מהקהילה אליה הוא מהגר, היא תאשרר מאליה את המעבר שלו. לכן בעלי תשובה נוטים תמיד לקיצוניות: בכך, הם לא רק מבקשים להיות קרובים לאלוהים, הם רוצים אשרור חברתי לכך שהם קרובים לאלוהים.

והגבר הזה הוא אני

אֲנָשִׁים טוֹבִים

אֶת חֶלְקָם אֵינֶנִּי מַכִּיר

מַצִּיעִים לִי בַּחוּרוֹת

וְגַם מִפֶּה מֵהָעִיר

הָיִיתִי רוֹצֶה

שֶׁיֵּדְעוּ כֻּלָּם

שֶׁכֹּל הַצָּעָה מְפַתַּחַת צִפִּיּוֹת

וְאִי אֶפְשָׁר לְהַצִּיעַ וְלִנְטֹשׁ אוֹ סְתָם לְהִשְׁתַּהוֹת

וְשֶׁגַּם לִגְבָרִים יֵשׁ רְגָשׁוֹת.

וְהַגֶּבֶר הַזֶּה

הוּא

אֲנִי.

הקורא ככותב: על "אפשרות של אלימות" לדרור משעני

אפשרות_של_אלימות(1)

את הספר "אפשרות של אלימות" של דרור משעני, הספר השני בסדרת החוקר אברהם אברהם, אפשר לקרוא בשתי קריאות, קריאה מפרגנת וקריאה ביקורתית. מכיוון שגם את הקריאה של הקריאה של הספר יש לעשות בביקורתיות – לא יהיה זה נכון להסתפק ובטח שלא לבחור בקריאה אחת בלבד, ועל כן אזדקק לשתי הקריאות.

"אפשרות של אלימות" מלווה את החקירה שעורך פקד אברהם בעקבות מטען-דמה שהונח בכניסה לגן ילדים. חקירת האירוע, שמסתעפת למספר כיוונים אפשריים, נותנת הצצה לעולמן של גננות שיש חשד שהן מתעללות בילדי וילדות הגן שלהן, וכן פותחת צוהר לעולמם של העובדים הזרים והיחסים המורכבים שביניהם לבין החברה הישראלית.

אלא שהפתח הזה, במקום להתרחב לכדי פתחו של אולם, נותר קטן ומצומצם כפתח קוף של מחט. משעני מזהה סוגיות בוערות בחברה הישראלית, אך לא מצליח לרדת לעומקן ולבחנן ביסודיות, והטיפול בהן נותר שטחי: נישואיה של ג'ני, העובדה הזרה, לחיים שרה, האזרח הישראלי, נותרים בלתי מפוענחים; הוא הדין בהשתלבותם של ילדיהם, עזר ושלום, עם חבריהם ילידי הארץ. כך גם נותר עלום עולמה של חוה כהן הגננת והאופן שבו היא מנהלת את גן הילדים שלה.

לטיפול מעמיק בסוגיות אלו יש משמעות נוכח היומרה של משעני מהספר הקודם, "תיק נעדר", לאתגר את השאלה "מדוע אין ספרות בלשים בעברית". למשעני הייתה הזדמנות להעמיד חקירה בלשית נוסח ישראל, שמתעסקת בסוגיות מרכזיות במציאות הישראלית, אך הזדמנות זו הוחמצה.

כמו בספר הקודם בסדרה, גם בספר הנוכחי דמותו של אבי אברהם נותרת סתומה ובלתי מושכת את העין. תורמת לכך העובדה שאין בספר כמעט ביטוי לחייו הפרטיים של אברהם. נדמה כי תיאור חיי האהבה שלו נעשה כמתוך אילוץ, וכך גם נראית התוצאה: סיפור אהבותיו לא הופך לגורם שמשפיע – מניע או מעכב – העלילה ופרטיו מפוזרים באופן אקראי בספר. שלא כמו פרטי עלילה אחרים שנותרים סתומים, לקווי אופי ייחודיים לדמות הראשית יש משנה חשיבות כאשר מדובר בסדרה של ספרים שמבקשת ללכוד את תשומת לבו של הקורא לאורך תקופה ארוכה, כמו בסדרת הספרים של אברהם אברהם.

זו, כפי שניתן להבין, הקריאה הביקורתית. אולם את "אפשרות של אלימות" אפשר לקרוא קריאה מפרגנת, קריאה נדיבה, קריאה שחוזרת לספר הראשון בסדרה ולשאלות הארס-פואטיות שהוא מעלה.

גם פרקי הספר הנוכחי, כמו בספר הראשון "תיק נעדר", מחולקים לסירוגין, כך שפרק אחד מסופר מנקודת המבט של אברהם, פרק אחד מנקודת המבט של חיים שרה, וחוזר חלילה. חלוקה זו, הגם שהיא לא מנוצלת עד תום, מאפשרת לספר סיפור בשני קולות, כמעין רשומון, כך שכל דמות יכולה להביא את זווית הראיה שלה לאותו אירוע ונוצרים מספר נראטיבים מקבילים.

כך, על הנראטיב המוביל של אברהם אברהם, מוטל צל כבד בדמות הנראטיב של החשוד העיקרי בפרשה. צל זה אינו מוסר עד תום הספר, שכן המניע למעשיו של החשוד, כפי שאברהם רואה זאת, הוא מוזר ביותר. לא מדובר באין-נראטיב מבית מדרשו של אלבר קאמי, אלא בניסיון של אברהם לספר סיפור על החשוד, סיפור שהוא פשוט לא אמין.

בקריאה הראשונה, הקריאה הביקורתית, חשבתי שחוסר האמינות בבניית הסיפור משליך על חוסר האמינות של הדמות הראשית, קרי מדובר ברשלנות בבניית הדמות – וזאת עוד נוכח התרברבותו של אברהם כי הוא מגלה את הפגמים שנעשים בכל סדרות הטלוויזיה המשטריות שהוא צופה בהן.

אולם בקריאה שניה, נראה כי יש כאן מהלך מתוחכם של משעני. מכיוון שיש פערים גדולים בנראטיב של הפקד אברהם, הדבר דוחף את הקורא – שלא לומר כופה עליו – לחקור את הפרשייה בעצמו, לנסות להבין לבד מה המניע של החשוד במעשים והאם הוא באמת האדם שביצע אותם, כלומר לבנות נראטיב משלו. בכך, משעני לא רק מכריח את הקורא לחקור בעצמו אלא הופך אותו לחלק מצוות הכתיבה, משתף אותו בהליך הכתיבה של הסיפור, כתיבה שבסופה אולי יתגבש הספר הבא בסדרה.

התפרסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

בית המשפט בין קולוסיאום להיכל הצדק: על הספר "אל תיגע בזמיר" של הרפר לי

הספר "אל תיגע בזמיר" של הרפר לי עשוי מהחומרים מהם עשויה יצירת מופת.

התכונה החשובה ביותר לְספר, שלא פוסחת גם על "אל תיגע בזמיר", היא יכולת ההדהוד: הסיפור של "אל תיגע בזמיר" מתרחש בעיירה מייקום שבמדינת אלבמה בארצות הברית, בשנות השלושים של המאה העשרים, ובמרכזו עומד משפט אונס שביצע לכאורה אדם שחור באשה לבנה. אלא שלמרות שהעלילה מתפרשת על זמן ובמקום מסוים, הוא מהדהד לתקופות ומקומות אחרים; על אף שהוא מתרחש בדרום השמרן של ארצות הברית לפני כמעט מאה שנה – הספר מעלה סוגיות אלמותיות, שאינן תלויות זמן ומקום.

הספר מעלה שאלות שהיו חשובות בשנת יציאתו לאור ב-1960, כמו גם בשעה שהוא תורגם לראשונה לעברית ב-1964, וכן כיום בשנת 2015. בשל העיסוק בשאלות אלו, תרגומו החדש של הספר על ידי מיכל אלפון, לקראת הוצאה עתידית של רומן נוסף של הסופרת בשם "ניצב כל הלילות" שנחשף רק לאחרונה – הוא כמו יציקת מים להולכי מדבר. נשמיט כמה פרטים מזהים ומאפיינים תקופתיים מהספר, והנה הוא מתרחש בישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

למשל הספר עוסק בפער העצום, לעתים בלתי-נתפס, שבין תפישת העולם של פרטים רבים לבין המחשבה הקולקטיבית: בעוד אנשים רבים יכולים לחשוב דבר אחד כפרטים, למשל שפלוני הוא אשם, כשהם מתאגדים לכדי קולקטיב, כוח החִברוּת, שעלול להיות גם כוח משחית – גורם להם לחשוב אחרת, למשל שפלוני הוא זכאי, ולהפך. כמו שאומר אטיקוס פינץ', סנגורו במשפט של טום רובינסון הנאשם באונס – יש משהו בחיי היומיום שמשבש את השכל הישר.

לכן גם מסירת הסיפור מנקודת התצפית של סקאוט, בתו הקטנה של אטיקוס, היא לא פחות מגאונית. המחברת מצליחה לתאר מנקודת מבט שונה, של ילדה שעדיין לא עברה הליך סוציאליזציה מלא ושטרם איבדה את השכל הישר – את פרשת הדרכים שבה מצויה העיירה מייקום. ובפרשת דרכים זו נמצאת למעשה כל חברה כאשר היא נאלצת להתמודד עם אדם שהפר את כלליה הנוקשים, ולא תמיד יכולה להכיל חריגה כזאת.

ובנקודה הזו, לבית המשפט יש תפקיד רב-חשיבות. הוא יכול לשקף את המציאות החברתית ואולי אף להסיג אותה לאחור, אך הוא יכול גם, וזו אפשרות שהספר "אל תיגע בזמיר" משתעשע בה, לשמש כמחולל של שינויים חברתיים, גם אם אלו מתרחשים קמעא קמעא.

לצד אמירות חשובות על כוחה של החברה ועל הממשק שבין בית המשפט לחברה, יש בספר הצצה לעולמם המורכב של עורכי הדין, ועורכי דין בשירות המדינה בפרט. הספר מתאר נאמנה את הדיסוננס המרובה שבו הם מצויים: מצד אחד הם רק שליחים, באי כוח של הלקוח שלהם, ותהא זו המדינה או אדם פרטי, אך מצד שני עליהם לחיות בשלום עם צו מצפונם ולכן לא תמיד הם יכולים לייצג כל אדם; מחד גיסא הם חשים הזדהות ומאמינים בסיכויים שלהם ושל שולחיהם לנצח, ומאידך גיסא גם הם מבינים שלפעמים כל ההליך המשפטי הוא רק שואו, "קרנבל רומאי" כמו שאומרת בספר מיס מודי, מנגנון שנועד למרק את ייסוריה של החברה כאשר תוצאותיו ידועות מראש.

כך, בנאום הסיכום שלו במשפט אומר אטיקוס את הדברים הבאים: "יש מוסד אנושי אחד שבו הדלפון שווה לרוקפלר, הטיפש שווה לאיינשטיין והנבער מדעת שווה לכל נשיא אוניברסיטה. וזה, רבותי, בית המשפט […] יש גם מגרעות לבתי המשפט שלנו כמו לכל מוסד אנושי, אבל בארץ הזאת בתי המשפט שלנו גוזרים גזירה שווה על הכול, ובין כותליהם, כל בני האדם נבראו שווים".

אלא שאטיקוס יודע את תוצאות המשפט, והוא אומר זאת מראש, במפורש – ולא פחות חשוב בקור-רוח עורך-דיני – לבתו. אז האם הוא באמת מאמין בנאום הסיכום שלו? האם הנאום מתאר את המצב הקיים או מדובר במשאלת לב? ומה תפקידו של אטיקוס במשפט – האם הוא "דון קישוט של צדק", או שמא, בשל אותו דיסוננס שתיארתי למעלה – הוא רק גלדיאטור, שחקן מוצלח, שממלא את תפקידו בהצגה?

לדעתי לא ניתן לגזור מהספר תשובה חד-משמעית. אחד המאפיינים שהופך ספר ליצירת מופת הוא יכולתו לשדר שניים ושלושה מסרים סותרים בו-זמנית, מבלי שכל אחד יגרע את מקומו של חברו כך שכל המסרים יכולים לדור בכפיפה אחת. וכזה הוא הספר "אל תיגע בזמיר".

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן