בית המשפט בין קולוסיאום להיכל הצדק: על הספר "אל תיגע בזמיר" של הרפר לי

הספר "אל תיגע בזמיר" של הרפר לי עשוי מהחומרים מהם עשויה יצירת מופת.

התכונה החשובה ביותר לְספר, שלא פוסחת גם על "אל תיגע בזמיר", היא יכולת ההדהוד: הסיפור של "אל תיגע בזמיר" מתרחש בעיירה מייקום שבמדינת אלבמה בארצות הברית, בשנות השלושים של המאה העשרים, ובמרכזו עומד משפט אונס שביצע לכאורה אדם שחור באשה לבנה. אלא שלמרות שהעלילה מתפרשת על זמן ובמקום מסוים, הוא מהדהד לתקופות ומקומות אחרים; על אף שהוא מתרחש בדרום השמרן של ארצות הברית לפני כמעט מאה שנה – הספר מעלה סוגיות אלמותיות, שאינן תלויות זמן ומקום.

הספר מעלה שאלות שהיו חשובות בשנת יציאתו לאור ב-1960, כמו גם בשעה שהוא תורגם לראשונה לעברית ב-1964, וכן כיום בשנת 2015. בשל העיסוק בשאלות אלו, תרגומו החדש של הספר על ידי מיכל אלפון, לקראת הוצאה עתידית של רומן נוסף של הסופרת בשם "ניצב כל הלילות" שנחשף רק לאחרונה – הוא כמו יציקת מים להולכי מדבר. נשמיט כמה פרטים מזהים ומאפיינים תקופתיים מהספר, והנה הוא מתרחש בישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

למשל הספר עוסק בפער העצום, לעתים בלתי-נתפס, שבין תפישת העולם של פרטים רבים לבין המחשבה הקולקטיבית: בעוד אנשים רבים יכולים לחשוב דבר אחד כפרטים, למשל שפלוני הוא אשם, כשהם מתאגדים לכדי קולקטיב, כוח החִברוּת, שעלול להיות גם כוח משחית – גורם להם לחשוב אחרת, למשל שפלוני הוא זכאי, ולהפך. כמו שאומר אטיקוס פינץ', סנגורו במשפט של טום רובינסון הנאשם באונס – יש משהו בחיי היומיום שמשבש את השכל הישר.

לכן גם מסירת הסיפור מנקודת התצפית של סקאוט, בתו הקטנה של אטיקוס, היא לא פחות מגאונית. המחברת מצליחה לתאר מנקודת מבט שונה, של ילדה שעדיין לא עברה הליך סוציאליזציה מלא ושטרם איבדה את השכל הישר – את פרשת הדרכים שבה מצויה העיירה מייקום. ובפרשת דרכים זו נמצאת למעשה כל חברה כאשר היא נאלצת להתמודד עם אדם שהפר את כלליה הנוקשים, ולא תמיד יכולה להכיל חריגה כזאת.

ובנקודה הזו, לבית המשפט יש תפקיד רב-חשיבות. הוא יכול לשקף את המציאות החברתית ואולי אף להסיג אותה לאחור, אך הוא יכול גם, וזו אפשרות שהספר "אל תיגע בזמיר" משתעשע בה, לשמש כמחולל של שינויים חברתיים, גם אם אלו מתרחשים קמעא קמעא.

לצד אמירות חשובות על כוחה של החברה ועל הממשק שבין בית המשפט לחברה, יש בספר הצצה לעולמם המורכב של עורכי הדין, ועורכי דין בשירות המדינה בפרט. הספר מתאר נאמנה את הדיסוננס המרובה שבו הם מצויים: מצד אחד הם רק שליחים, באי כוח של הלקוח שלהם, ותהא זו המדינה או אדם פרטי, אך מצד שני עליהם לחיות בשלום עם צו מצפונם ולכן לא תמיד הם יכולים לייצג כל אדם; מחד גיסא הם חשים הזדהות ומאמינים בסיכויים שלהם ושל שולחיהם לנצח, ומאידך גיסא גם הם מבינים שלפעמים כל ההליך המשפטי הוא רק שואו, "קרנבל רומאי" כמו שאומרת בספר מיס מודי, מנגנון שנועד למרק את ייסוריה של החברה כאשר תוצאותיו ידועות מראש.

כך, בנאום הסיכום שלו במשפט אומר אטיקוס את הדברים הבאים: "יש מוסד אנושי אחד שבו הדלפון שווה לרוקפלר, הטיפש שווה לאיינשטיין והנבער מדעת שווה לכל נשיא אוניברסיטה. וזה, רבותי, בית המשפט […] יש גם מגרעות לבתי המשפט שלנו כמו לכל מוסד אנושי, אבל בארץ הזאת בתי המשפט שלנו גוזרים גזירה שווה על הכול, ובין כותליהם, כל בני האדם נבראו שווים".

אלא שאטיקוס יודע את תוצאות המשפט, והוא אומר זאת מראש, במפורש – ולא פחות חשוב בקור-רוח עורך-דיני – לבתו. אז האם הוא באמת מאמין בנאום הסיכום שלו? האם הנאום מתאר את המצב הקיים או מדובר במשאלת לב? ומה תפקידו של אטיקוס במשפט – האם הוא "דון קישוט של צדק", או שמא, בשל אותו דיסוננס שתיארתי למעלה – הוא רק גלדיאטור, שחקן מוצלח, שממלא את תפקידו בהצגה?

לדעתי לא ניתן לגזור מהספר תשובה חד-משמעית. אחד המאפיינים שהופך ספר ליצירת מופת הוא יכולתו לשדר שניים ושלושה מסרים סותרים בו-זמנית, מבלי שכל אחד יגרע את מקומו של חברו כך שכל המסרים יכולים לדור בכפיפה אחת. וכזה הוא הספר "אל תיגע בזמיר".

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s