ספרא וסירא

א. מדי פעם אני נתקף איזה רפיון-כתיבה, חציו תופעה של הלך-רוח ספקני/פוסטמודרניסטי שמבטל כל מחשבה עוד לפני שנהגתה במלואה; חציו הוא תוצאה של איזו שפיפות-קומה וביטחון עצמי נמוך שהיא מנת חלקי גם בימים שבשגרה; וחציו הוא תוצאה של תעוקת-החיים העמוסים והשוצפים, המאיימים להטביע, בבחינת "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל-יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (שמות ה 9) – כשהחיים דחוסים, אין פנאי לעסוק בכתיבה. ושלושת החצאים הללו מרכיבים את השלם שהוא רפיון כתיבה. כך שאין לי איזו תזה או רעיון סדור לכתוב עליו, אבל על מנת להתגבר על הרפיון אין מנוס אלא מכתיבה לשיעורין.

ב. התמונה שמשמאל נולדה בטעות. הלכתי להכין (עוד) כוס קפה בעודי קורא תוך כדי הליכה, ומשהגעתי למחוז חפצי, לא ידעתי היכן להניח את הספר שהחזקתי, שקראתי. לא רציתי לשים את הספר על השיש, שכן הוא עשוי להתלכלך שם, אז הנחתי אותו על "המדף" הראשון שראיתי – מכשיר ייבוש הכלים, מבלי לחשוב על "המשמעות" של הדבר, או על "הקומפוזיציה" שיוצרת התמונה הזו. והלכתי צעד וחצי אחורה, ולפני התגלתה התמונה שאתן/ם רואות/ים משמאל.

התמונה הזו, שכאמור נולדה במקרה, מספרת כמה דברים. יש בה הזרה של המוכר: הספר שברור שהוא לא מונח במקומו, פורע את הסדר הטבעי; ויש בה נזילות בין מרחבים, קרי בין המרחב של הסלון או חדר הקריאה/ מגורים לבין המטבח – האם המרחבים הללו כל כך הרמטיים, כה סגורים זה לזה?; ויש בה כמובן את השילוב שבין "הספרא והסייפא", הספרא והסירא (הספר והסיר) – בין עולם הרוח והמחשבה, ואולי אף הפנאי או הנעים, לבין עולם המעשה וההכרח, ואולי אף המלוכלך.

לפני כשבוע מישהי שאלה אותי מתי יש לי פנאי לקרוא כל כך הרבה ספרים, והשיבה לעצמה: "כנראה בזמן שאני שוטפת כלים". בהנחה שאותה האשה אינה עובדת כשוטפת כלים – ויש לי את כל הסיבות להניח זאת – התשובה שלה התמיהה אותי, ראשית ועיקר בגלל שהיא הניחה שאני אינני שוטף כלים, ואין לי מושג מדוע היא חשבה כך; ושנית בגלל שהיא ערבבה בין שני עולמות תוכן שונים לחלוטין, שכן קריאה משתייכת לעולם "הפנאי", בעוד שטיפת כלים לעולם מטלות היומיום, שלא ניתן להשתמט ממנו – אילולא היא הייתה אומרת כנראה בזמן שאני רואה טלוויזיה, היה זה מובן, אבל כולנו אוכלים וכולנו שוטפים כלים. אני מניח שכוונתה הייתה שהיא מטופלת בכביסה ובילדים ובכלים כך שאין לה זמן או פנאי לקרוא ספרים. אז אמנם אינני מטופל בילדים – היי, לא חייבים לזרות מלח על פצעים – אבל כביסה וכלים אני עושה, והתמונה הנ"ל מוכיחה שניתן לשלב בין הכלים לספרים.

ג. עברתי לפני כחודש וחצי לעבוד במחלקה חדשה. מכיוון שהגעתי למקום שהוא יחסית מלוכד, אני עושה מאמצים להתערות בחברה, וכעת אנו עמלים, ביחד עם צוות שלם, על הכנת יום כיף מחלקתי. במסגרת המאמץ המלחמתי פניתי לאחינו הבכור בכדי שיסייע לנו בפעילות הגיבושית. ובשלב מסוים בשיחה, אמר לי אחינו "אתם ממש משקיעים ביום הזה, אה", והשבנו ב"כן, כן" רפה, כאילו מדובר בדברים שביומיום.

וחשבתי על זה שחלק מהרצון שלי להתערות במקום העבודה החדש שלי, ולהתאבד על ההתערות שלי, לא נובע רק מצרכים חברתיים קונקרטיים, מידיים, אלא גם בכדי להראות שאני חלק מהמחלקה. וחשבתי שיש כאן תופעה סוציולוגית מעניינת שהיא מנת חלקו של כל אדם שעובר מחברה לחברה: בכל מפנה משמעותי שהאדם עושה בחייו, בכל פעם שהאדם עובר תהליך מטמורפוזה, הוא יעשה מאמצים כבירים דווקא להתערות בקהילה החברתית שאליה הוא מבקש להגר – כי היא זו שבסופו של דבר תצדיק ותאשרר את המעבר שלו. אם למשל פלוני הינו בעל תשובה, הוא יקבל על עצמו להחמיר בכל מנהגי הקהילה לא בגלל – לא רק בגלל – שמעתה הוא מאמין גמור ולכן הוא מקפיד על קלה כבחמורה, אלא מפני שההחמרה במנהגי והלכות הקהילה תהפוך אותו חברתית לחלק מהקהילה אליה הוא מהגר, היא תאשרר מאליה את המעבר שלו. לכן בעלי תשובה נוטים תמיד לקיצוניות: בכך, הם לא רק מבקשים להיות קרובים לאלוהים, הם רוצים אשרור חברתי לכך שהם קרובים לאלוהים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s