הפדרליזציה של חוקי החזיר: על הספר "חוקים וחיות אחרות"

בעונה הנוכחית של תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", ישנה פינה הנקראת "כמעט שבת שלום", ובה ראובן (בכיכובו של ערן זרחוביץ') אומר דבר תורה בדמות "משל-קודש" נונסנסי וחסר מוסר-השכל, וכן מארח את אסתי, בת-דודו בעלת התשובה (ליאת הר-לב). באחד הפרקים, אסתי מספרת על טיול שעשתה בפראג, וכמסיחה לפי תומה היא מציינת שכאבה לה הבטן כי אכלה יותר מדי "חביתה עם בּקוֹן", מאכל שקשה להשיגו בארץ. ראובן מתחלחל: "ברור שקשה להשיג", הוא משיב לה, "זה חזיר".

האם אכן קשה להשיג חזיר או בייקון בארץ הקודש? פרופ' דפנה ברק-ארז, בספרה "חוקים וחיות אחרות – דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר", טוענת שכבר לא כל-כך, לפחות לא כמו פעם. ברק-ארז, בעבר חוקרת ומרצה באוניברסיטת תל-אביב וכיום שופטת בית המשפט העליון, סוקרת בידענות מרשימה את היחס לחזיר מבחינה תרבותית והיסטורית, ומגוללת את הסיפור המשפטי של החזיר במדינת ישראל במהלך השנים.

לפי הספר, המצב המשפטי בישראל משמר סטטוס-קוו משנות החמישים והשישים, לפיו אסור לגדל או לנחור חזירים בישראל (למעט באזורים מסוימים, בעיקר עם ריכוז של אוכלוסייה נוצרית), ואילו המסחר בבשר חזיר מוסדר דרך הרשויות המקומיות – שברצותן מאפשרות מסחר כזה וברצותן שוללות. סטטוס-קוו זה נותר ללא שינוי וללא דיון ציבורי משמעותי עד לשנות התשעים. החל משנות התשעים חלים בארץ שינויים חברתיים, פוליטיים ומשפטיים אשר מחדשים את הוויכוח על צריכת בשר חזיר, ובסופו, כפי שמציינת ברק-ארז, "הלכה למעשה, גידולם של חזירים בישראל, כמו גם מכירת בשרם, נעשים כמעט באין מפריע".

כיצד קרה שהחזיר, שבעבר היה מוקצה בציבוריות הישראלית ועורר שאט-נפש בקרב יהודים, עבר תהליך של נורמליזציה, עד אשר הוא נסחר כ"אחד הבשר"? לשיטת המחברת, ניתן לתלות את הדבר בארבעה הסברים:

ההסבר הראשון הוא היחיד שנוגע לאיסור החזיר עצמו, והוא נעוץ בכך שבשל המשמעויות שנקשרו אליו – כמגדיר את העם היהודי כ"גוי קדוש" בשל כך שאינו אוכל חזיר, כאחת הסיבות לרדיפות שהיהודים חוו בגולה – בעבר החזיר נתפס כסמל לאומי, כמרכיב חיוני בזהות הישראלית, ואילו כיום הוא נתפס כאינטרס דתי בלבד, כמצווה ותו לא.

ההסברים הנוספים מקורן בשינויים כלליים יותר שעוברים על החברה הישראלית. ההסבר השני הוא המעבר מכור ההיתוך הממלכתי למספר רב של קהילות, כאשר לכך יש לצרף את ההשפעה של ערכים מערביים כגון אינדיבידואליזם; ההסבר השלישי הוא עליית מעמדן של חירויות הפרט והנכונות הפוחתת והולכת להגן על סמלים לאומיים על חשבון חירויות אלו; ואילו ההסבר האחרון אומר שאם בעבר התרבות הפוליטית בישראל בנוגע לשאלות של דת ומדינה הייתה תרבות של פשרה, כיום אנו מצויים בעידן תרבות של הכרעה.

ברק-ארז מציינת אמנם ארבעה הסברים אפשריים, אולם נדמה כי המחברת סבורה שההסבר העיקרי הוא ההסבר בדבר גלגולו של החזיר מסמל לאומי לאינטרס דתי, כפי שנקרא המאמר פרי-עטה של המחברת ובו נבטו זרעי הספר הנוכחי. הסבר זה הוא המַבְנֶה את הנרטיב שהמחברת טווה בספר, ואילו שאר ההסברים מצוירים כטפלים אליו ולדאבוני לא זוכים לקבל התייחסות מעמיקה.

תיאור המהלך שעברו חוקי החזיר מסמל לאומי לאינטרס דתי הוא מתעתע, שכן הוא משמיע פיחוּת, פיחות במעמד ובחשיבות של החזיר ופיחות במספר האנשים שנמנעים מלאכול חזיר. יחד עם זאת, מהלך זה אינו עולה בקנה אחד עם סקרי עומק שנערכו בישראל בשנים האחרונות. מחקר שערך "המכון הישראלי לדמוקרטיה" בקרב כ-2,800 יהודים-ישראלים בשנת 2009, העלה ש-72% מהישראלים לא אוכלים אף פעם בשר חזיר, ועוד 13% ציינו שהם אוכלים חזיר לעתים רחוקות. מתוך אלו שהעידו שהם אינם אוכלים חזיר אף פעם, 79% ציינו שהם עושים זאת מטעמים שבדת.

כלומר, לא חל פיחות אלא מעתק: הסיבה להימנעות מחזיר נעה מהיותו סמל לאומי להיותו אינטרס דתי, אך אינטרס דתי שחשוב לחלק ניכר מן האוכלוסייה. לכן ההסברים המשלימים שמביאה ברק-ארז, כגון עליית מעמדן של זכויות הפרט, התפוררות הממלכתיות ועליית האינדיבידואליזם, הם משמעותיים, שכן הם מסבירים כיצד למרות שהחזיר חשוב למספר רב של ישראלים, עדיין מתאפשרים גידול ומסחר בבשר חזיר.

מהלך הדברים ב"חוקים וחיות אחרות", כספר שמתאר את היחס המשפטי לחזיר ומכך מנסה ללמוד על החברה הישראלית, לוקה בשני חסרונות עיקריים, מכיוונים מנוגדים, שהגם שאינם פוגמים במהלך של המחברת, לדעתי מענה להם היה משבח את הספר: מחד, התבוננות בחברה הישראלית מבעד לפריזמה המשפטית היא התבוננות מתווכת, "התבוננות מכלי שני", שכל שביכולתה לומר הוא כיצד החברה הישראלית משתקפת דרך עיני המשפט, ככל שהדבר נוגע לחוקי החזיר.

איני חולק על כך שכל סקירה צופה-פני-עבר היא מתווכת, אולם חשוב לזכור שהמשפט הוא תוצר של יחסי כוחות ואין הוא משקף בהכרח את החברה הישראלית או את יחסי הכוחות בה. להבנתי המחברת מודעת לכך ואין היא מתיימרת לספר את "סיפור החזיר" של החברה הישראלית, אך לדעתי עיבוי התיאור הסוציולוגי היה מקנה לתיאור מן הזווית המשפטית משנה-תוקף.

מן הצד השני, הספר חסר את לב לבו של הניתוח המשפטי: דיון נורמטיבי. המחברת אינה מפרטת מהו ההסדר המשפטי הראוי בעיניה לחוקי החזיר: האם עיגונו של איסור גידול החזיר בספר החוקים של מדינת ישראל הוא נכון? האם ראוי שבנושא כגון המסחר בחזיר, כמו בנושאים אחרים בענייני דת ומדינה, המדינה תפריט את זכותה וחובתה לקבוע את ההסדרים הראויים, ותפקיד אותם בידי הרשויות המקומיות? לבד מהתייחסויות מעטות, זעיר פה זעיר שם, המחברת אינה פורסת את משנתה בנושא או למצער אינה מקיימת דיון נורמטיבי בנוגע לחוקי החזיר.

לדידי, הפדרליזציה-למעשה הנוהגת בחוקי החזיר – בנוגע למסחר באמצעות הסמכת הרשויות המקומיות, ובנוגע לגידול באמצעות שיור אקס-טריטוריות בהן הגידול מותר – מהווה פתרון מכבד וראוי לחשיבותן של חירויות הפרט ביחד עם מצב הדברים לפיו דה-פקטו רוב הישראלים אינם אוכלים בשר חזיר. שלא כמו סוגיית הפרטת שמירת השבת במרחב הציבורי-מוניציפלי, שהיא סוגיה מורכבת יותר, בעיקר בשל השלכותיה על שאלות של סגרגציה ואינטגרציה באוכלוסייה ובשל השפעתה על נראוּת הפרהסיה הישראלית, בכל הנוגע למסחר וגידול חזיר שאלות אלו אינן עולות, או שחשיבותן היא משנית.

הנורמליזציה של חוקי החזיר יסודה בפדרליזציה שלהם. בשל כך, ושלא כמו ההסבר הרביעי של ברק-ארז, אני סבור שההסדר הנוכחי דווקא כן מייצג תרבות של פשרה, תרבות שמאזנת באופן מידתי בין זכויות הפרט לאינטרסים הדתיים של מרבית הציבור הישראלי.

התפרסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

דייט עם עתירה

בשבוע שעבר יצאתי לאחד הדייטים מהפחות נעימים שאי פעם חוויתי.

אם המשפט הזה נשמע מוכר לקוראי וקוראות הבלוג הוותיקות, זה בוודאי מפני שהוא חזר על עצמו בכמה וכמה וריאציות, שכן במרוצת השנים רזומה הדייטים שלי צובר נפח, ובד בבד גם רזומה הזריקות – ויש שיאמרו "הפרידות", או "החיתוכים", או ה"זה-לא-מתאים-בינינו" וכן "זה לא אתה זה אני", וגם "הבעיטה מכל המדרגות" או "הגלגול בזפת ונוצות" –  מתגבר והולך. אין כאן במה להתגאות (או להתבייש), אלא זה מצב הדברים לאשורו, והבלוג, בפשטות, הוא בבואה של הנפש שלי, ללא כחל וסרק (ראו למשל את הרשומות:  "פגישה עם האמת"; "הבריחה"; אל תחמיצו גם את "על הזריקה", וכן את "ועודני ילד"; ולמיטיבי יכולת, תנו מבט גם בסיפורים "גבר במנוסה" וכן "נישט אין שאבעס גערעט (לא מדברים על זה בשבת)").

אם כן, שבוע שעבר יצאתי לדייט לא מלבב. נתחיל בכך שמדובר היה בדייט הכי קצר שלי שאני זוכר: הפגישה ארכה כ-45 דקות. עוד המזלג נעוץ בין שיניי, וכבר הגברת אומרת "אז שנזמין חשבון?". חשתי כמו באותן מסעדות ואולמות אירועים, שטרם סיימת לאכול וכבר המלצר שומט את הצלחת מתחת זרועותיך. זה כמו ספיד-דייט (דבר שמעולם לא התנסיתי בו), רק בלי העובדה שאתה עובר בין תחנות ונפגש עם מספר נשים באותו ערב.

בשלב מסוים דנו בשאלת הנהגתם של נישואין אזרחיים בישראל. הגברת הייתה בעד. וגם אני בעיקרון בעד. אבל אז שמתי לב למשהו מוזר: ניסיתי להסביר מדוע המצב הנוכחי, לפיו בישראל מוכרים נישואין רק לפי הדין הדתי – הוא סביר, או אולי אפילו ראוי: הנימוק בדבר הצביון היהודי של המדינה, והעובדה שידועים בציבור נהנים ממרב הזכויות שאנשים נשואים נהנים מהם, ושזה לא שאלה שבית המשפט צריך להכריע בה אלא זה עניין למחוקק לענות בו, וכולי וכולי. כלומר, למרות שחשבתי שראוי שיונהגו בישראל נישואין אזרחיים, עדיין ניסיתי להצדיק, במגוון דרכים, את המצב הקיים. בקיצור, היה לי דייט עם עתירה.

וכששבתי הביתה והרהרתי בנושא (וכאמור, בשל דייט-הבזק היה לי את כל הערב לתהות על כך), חשבתי שזו דוגמא נוספת כיצד העבודה מחלחלת לחיים הפרטיים, שכן כיוון שבמקום העבודה שלי אני מגן, השכם והערב, על עמדותיה של המדינה בנושאים שונים ומגוונים, התחלתי להזדהות עם אותן עמדות, אימצתי לעצמי את אותם נימוקים שאני משתמש בהם במקום העבודה. בזה כשלעצמו אין פסול, מה גם שיכול להיות שאם אעבור תהליך של רפלקסיה, של התבוננות פנימית – כמו זה שאני עושה כעת – אני אבין זאת ואנסה לחשוב על הנושא "בקלפים פתוחים", שלא מתוך עמדת מגננה, או שאשוב לעמדותיי המקוריות. הבעיה היא, אני חושב, שהדבר ממחיש את העובדה כי לא ניתן לבנות קיר חוצץ בין החיים הפרטיים לבין מקום העבודה שלנו.

ונזכרתי בדבר נוסף: בעבודה מול בית המשפט, אנחנו מגישים, כמעט מדי יום ביומו, בקשות להארכת מועד הגשתם של כתבי בי הדין שלנו. ושמתי לב שבתקופה האחרונה, בעבודה מול גורמים שונים (שאינם במקום העבודה הראשי שלי), אימצתי לעצמי את הטקטיקה הזו של "בקשות ארכה": לא הספקתי לעשות את מה שהתבקשתי בזמן, ואמרתי שאשלים זאת עוד שבוע, וכן הלאה, וחוזר חלילה. כלומר, אולי נכון יותר לומר שלא מדובר בטקטיקה אלא באסטרטגיה, ואולי אפילו בדרך חשיבה והתנהלות. בקיצור, באימוץ דפוס של דחיינות. נכון, העומס בחיי הוא רב ואני אכן לא מספיק להגיע להתחייבויות שלי, ובסוף אני אכן מגיש, באיחור-מה. אבל העובדה שהדד ליין הוא גמיש ונזיל, שיש איזה פתח מילוט בדמות "הארכת מועד", מאפשרת דפוס של דחיינות.

וחשבתי שזו שוב דוגמא לכך כיצד דפוסי העבודה מחלחלים לחיינו האישיים. כלומר החלחול לא מתמצה בכך ש"לוקחים עבודה הביתה", הוא הרבה יותר מכך, הוא זוחל לחיינו האישיים, לדפוסי ההתנהגות שלנו. לא ניתן, לא ניתן באמת, להפריד בין החיים האישיים לחיי העבודה. אין חומה בין העבודה לחיים הפרטיים. לכל היותר יש גדר נמוכה. לבוּד.

בלבב שלם: הנזילות בין בדיון למציאות

באחד הפרקים ב"סיינפלד" (The Van Buren Boys, עונה שמינית, פרק 145), ג'ורג' מראיין מועמדים לקבלת מלגת לימודים מכספי קרן שהקימו הוריה של ארוסתו, סוזן, לאחר מותה. לאחר שהוא בוחן מספר מועמדים מצטיינים מדי או גרועים מדי, הוא מגיע לסטיבי קורן, מועמד כלבבו: לא מצטיין מדי ולא כושל מדי, שיודע לשקר כמו שג'ורג' נוטה לעשות, וכמו ג'ורג' – רוצה להיות ארכיטקט (או כך לפחות ג'ורג' חושב). וכיוון שהמועמד מזכיר לג'ורג' את עצמו, הוא בוחר בו לבסוף בכדי לקבל את המלגה (אפשר לראות את תקציר הדברים כאן).

נזכרתי בפרק הזה לאחרונה, ונזכרתי כיצד הוא כונן בחירה אחת (לפחות) שאני עשיתי בחיי: ראיינתי מספר מועמדים לפרויקט מסוים, ובין גלריית המועמדים שראיתי היו מספר מועמדים שהזכירו לי את עצמי, כיוון שהם היו בינוניים, כלומר לא גרועים מדי ולא מצטיינים מדי, חלילה. ונזכרתי שכאשר בחרתי באותם מועמדים, הפרק ההוא של סיינפלד עמד לנגד עיניי והכווין את בחירתי.

אלא שלחיים ולסדרת טלוויזיה יש אפיקי התפתחות שונים לחלוטין: בסדרה, הפרק מתפתח לכיוונים לא צפויים ובסוף אותו סטיבי לא מקבל את המלגה; ואילו בחיים, למרות שחשבתי שבחרתי אנשים כמוני, ששואפים גבוה ומגיעים בינוני, אך ניחנים באותן תכונות כמו המצטיינים מדי (חריצות, נחישות וכולי; חסר לנו רק הכישרון, פרט שולי למדי), מתברר שאותם מועמדים שבחרתי הם בינוניים מהכיוון ההפוך – לא חרוצים, לא משקיעים וכולי וכולי.

הסיפור הזה מגלם נקודה פוסטמודרנית מרתקת: לטלוויזיה יש מעמד מכונן בחיים שלנו. היא לא צריכה להבנות את כל מהלך חיינו, והיא לא צריכה להשפיע עליהם באופן בלתי הפיך; די בכך שהיא גורמת לנו לקבל החלטות שלא היינו מקבלים אלמלא הטלוויזיה, די בכך בכדי לומר שאין דבר מוצק בשם "המציאות": המציאות היא דבר נזיל, שכן היא נבנית מהבדיון. המציאות (הבחירה שאני עשיתי) לא הייתה מכוננת לולא הבדיון.

חשבתי על הנקודה הזו שהבדיון מכונן מציאות בעקבות סדרת הטלוויזיה "שטיסל". כתבתי על הסדרה בהקשר אחר ("זהירות מתח גבוה: על הקסם של 'שטיסל'"), וכעת אני מבקש להתייחס לנקודה שמשיקה לנקודה למעלה: היכולת שלה לכונן את המציאות. כמו "ארץ נהדרת" וכמו הסדרה "עספור" (תנו מבט ברשומה קודמת על "עספור"), "שטיסל" הכניסה ללקסיקון החברה הישראלית, במהירות שיא יש לציין, מספר מטבעות לשון, כגון "בהחלט", "רשעים ארורים", "וכולי וכולי", "חסדי השם" ועוד. אין זה משנה האם אלו מטבעות לשון שקיימות במציאות (והסדרה רק משקפת אותם) או האם כך באמת מדברים בחברה החרדית; העובדה שמטבעות לשון אלו הוטמעו בשפת הדיבור, מראה שיש בידי הטלוויזיה לכונן מציאות, הבדיון מכונן מציאות.

ובעקבות מעשה שהיה, חשבתי שהנזילות בין הבדיון למציאות באה לידי ביטוי גם בכך שהטלוויזיה יכולה לסייע לנו להבין את המציאות טוב יותר. וזה סיפור המעשה: ביני לבין אחותי הבכורה התגלע סכסוך, סכסוך שבא לכאורה אל סיומו ערב יום הכיפורים האחרון. אלא שעדיין, כפי שהתברר בדיעבד, נשארה בלבי גחלת של כעס על אחותי, גחלים שלכאורה היו אמורים לכבות אך נשארו ללחוש. וחשבתי על זה כאשר רוחמי שואלת את אימה גיטי האם סלחה "בלבב שלם" לאביהם, ליפא, על כך שהוא קרא לילדם בשם אחר מהשם שהסכימו עליו – והיא לא עונה. והבנתי, שאמנם סלחתי לאחותי אך לא סלחתי לה "בלבב שלם".