בלבב שלם: הנזילות בין בדיון למציאות

באחד הפרקים ב"סיינפלד" (The Van Buren Boys, עונה שמינית, פרק 145), ג'ורג' מראיין מועמדים לקבלת מלגת לימודים מכספי קרן שהקימו הוריה של ארוסתו, סוזן, לאחר מותה. לאחר שהוא בוחן מספר מועמדים מצטיינים מדי או גרועים מדי, הוא מגיע לסטיבי קורן, מועמד כלבבו: לא מצטיין מדי ולא כושל מדי, שיודע לשקר כמו שג'ורג' נוטה לעשות, וכמו ג'ורג' – רוצה להיות ארכיטקט (או כך לפחות ג'ורג' חושב). וכיוון שהמועמד מזכיר לג'ורג' את עצמו, הוא בוחר בו לבסוף בכדי לקבל את המלגה (אפשר לראות את תקציר הדברים כאן).

נזכרתי בפרק הזה לאחרונה, ונזכרתי כיצד הוא כונן בחירה אחת (לפחות) שאני עשיתי בחיי: ראיינתי מספר מועמדים לפרויקט מסוים, ובין גלריית המועמדים שראיתי היו מספר מועמדים שהזכירו לי את עצמי, כיוון שהם היו בינוניים, כלומר לא גרועים מדי ולא מצטיינים מדי, חלילה. ונזכרתי שכאשר בחרתי באותם מועמדים, הפרק ההוא של סיינפלד עמד לנגד עיניי והכווין את בחירתי.

אלא שלחיים ולסדרת טלוויזיה יש אפיקי התפתחות שונים לחלוטין: בסדרה, הפרק מתפתח לכיוונים לא צפויים ובסוף אותו סטיבי לא מקבל את המלגה; ואילו בחיים, למרות שחשבתי שבחרתי אנשים כמוני, ששואפים גבוה ומגיעים בינוני, אך ניחנים באותן תכונות כמו המצטיינים מדי (חריצות, נחישות וכולי; חסר לנו רק הכישרון, פרט שולי למדי), מתברר שאותם מועמדים שבחרתי הם בינוניים מהכיוון ההפוך – לא חרוצים, לא משקיעים וכולי וכולי.

הסיפור הזה מגלם נקודה פוסטמודרנית מרתקת: לטלוויזיה יש מעמד מכונן בחיים שלנו. היא לא צריכה להבנות את כל מהלך חיינו, והיא לא צריכה להשפיע עליהם באופן בלתי הפיך; די בכך שהיא גורמת לנו לקבל החלטות שלא היינו מקבלים אלמלא הטלוויזיה, די בכך בכדי לומר שאין דבר מוצק בשם "המציאות": המציאות היא דבר נזיל, שכן היא נבנית מהבדיון. המציאות (הבחירה שאני עשיתי) לא הייתה מכוננת לולא הבדיון.

חשבתי על הנקודה הזו שהבדיון מכונן מציאות בעקבות סדרת הטלוויזיה "שטיסל". כתבתי על הסדרה בהקשר אחר ("זהירות מתח גבוה: על הקסם של 'שטיסל'"), וכעת אני מבקש להתייחס לנקודה שמשיקה לנקודה למעלה: היכולת שלה לכונן את המציאות. כמו "ארץ נהדרת" וכמו הסדרה "עספור" (תנו מבט ברשומה קודמת על "עספור"), "שטיסל" הכניסה ללקסיקון החברה הישראלית, במהירות שיא יש לציין, מספר מטבעות לשון, כגון "בהחלט", "רשעים ארורים", "וכולי וכולי", "חסדי השם" ועוד. אין זה משנה האם אלו מטבעות לשון שקיימות במציאות (והסדרה רק משקפת אותם) או האם כך באמת מדברים בחברה החרדית; העובדה שמטבעות לשון אלו הוטמעו בשפת הדיבור, מראה שיש בידי הטלוויזיה לכונן מציאות, הבדיון מכונן מציאות.

ובעקבות מעשה שהיה, חשבתי שהנזילות בין הבדיון למציאות באה לידי ביטוי גם בכך שהטלוויזיה יכולה לסייע לנו להבין את המציאות טוב יותר. וזה סיפור המעשה: ביני לבין אחותי הבכורה התגלע סכסוך, סכסוך שבא לכאורה אל סיומו ערב יום הכיפורים האחרון. אלא שעדיין, כפי שהתברר בדיעבד, נשארה בלבי גחלת של כעס על אחותי, גחלים שלכאורה היו אמורים לכבות אך נשארו ללחוש. וחשבתי על זה כאשר רוחמי שואלת את אימה גיטי האם סלחה "בלבב שלם" לאביהם, ליפא, על כך שהוא קרא לילדם בשם אחר מהשם שהסכימו עליו – והיא לא עונה. והבנתי, שאמנם סלחתי לאחותי אך לא סלחתי לה "בלבב שלם".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s