דייט עם עתירה

בשבוע שעבר יצאתי לאחד הדייטים מהפחות נעימים שאי פעם חוויתי.

אם המשפט הזה נשמע מוכר לקוראי וקוראות הבלוג הוותיקות, זה בוודאי מפני שהוא חזר על עצמו בכמה וכמה וריאציות, שכן במרוצת השנים רזומה הדייטים שלי צובר נפח, ובד בבד גם רזומה הזריקות – ויש שיאמרו "הפרידות", או "החיתוכים", או ה"זה-לא-מתאים-בינינו" וכן "זה לא אתה זה אני", וגם "הבעיטה מכל המדרגות" או "הגלגול בזפת ונוצות" –  מתגבר והולך. אין כאן במה להתגאות (או להתבייש), אלא זה מצב הדברים לאשורו, והבלוג, בפשטות, הוא בבואה של הנפש שלי, ללא כחל וסרק (ראו למשל את הרשומות:  "פגישה עם האמת"; "הבריחה"; אל תחמיצו גם את "על הזריקה", וכן את "ועודני ילד"; ולמיטיבי יכולת, תנו מבט גם בסיפורים "גבר במנוסה" וכן "נישט אין שאבעס גערעט (לא מדברים על זה בשבת)").

אם כן, שבוע שעבר יצאתי לדייט לא מלבב. נתחיל בכך שמדובר היה בדייט הכי קצר שלי שאני זוכר: הפגישה ארכה כ-45 דקות. עוד המזלג נעוץ בין שיניי, וכבר הגברת אומרת "אז שנזמין חשבון?". חשתי כמו באותן מסעדות ואולמות אירועים, שטרם סיימת לאכול וכבר המלצר שומט את הצלחת מתחת זרועותיך. זה כמו ספיד-דייט (דבר שמעולם לא התנסיתי בו), רק בלי העובדה שאתה עובר בין תחנות ונפגש עם מספר נשים באותו ערב.

בשלב מסוים דנו בשאלת הנהגתם של נישואין אזרחיים בישראל. הגברת הייתה בעד. וגם אני בעיקרון בעד. אבל אז שמתי לב למשהו מוזר: ניסיתי להסביר מדוע המצב הנוכחי, לפיו בישראל מוכרים נישואין רק לפי הדין הדתי – הוא סביר, או אולי אפילו ראוי: הנימוק בדבר הצביון היהודי של המדינה, והעובדה שידועים בציבור נהנים ממרב הזכויות שאנשים נשואים נהנים מהם, ושזה לא שאלה שבית המשפט צריך להכריע בה אלא זה עניין למחוקק לענות בו, וכולי וכולי. כלומר, למרות שחשבתי שראוי שיונהגו בישראל נישואין אזרחיים, עדיין ניסיתי להצדיק, במגוון דרכים, את המצב הקיים. בקיצור, היה לי דייט עם עתירה.

וכששבתי הביתה והרהרתי בנושא (וכאמור, בשל דייט-הבזק היה לי את כל הערב לתהות על כך), חשבתי שזו דוגמא נוספת כיצד העבודה מחלחלת לחיים הפרטיים, שכן כיוון שבמקום העבודה שלי אני מגן, השכם והערב, על עמדותיה של המדינה בנושאים שונים ומגוונים, התחלתי להזדהות עם אותן עמדות, אימצתי לעצמי את אותם נימוקים שאני משתמש בהם במקום העבודה. בזה כשלעצמו אין פסול, מה גם שיכול להיות שאם אעבור תהליך של רפלקסיה, של התבוננות פנימית – כמו זה שאני עושה כעת – אני אבין זאת ואנסה לחשוב על הנושא "בקלפים פתוחים", שלא מתוך עמדת מגננה, או שאשוב לעמדותיי המקוריות. הבעיה היא, אני חושב, שהדבר ממחיש את העובדה כי לא ניתן לבנות קיר חוצץ בין החיים הפרטיים לבין מקום העבודה שלנו.

ונזכרתי בדבר נוסף: בעבודה מול בית המשפט, אנחנו מגישים, כמעט מדי יום ביומו, בקשות להארכת מועד הגשתם של כתבי בי הדין שלנו. ושמתי לב שבתקופה האחרונה, בעבודה מול גורמים שונים (שאינם במקום העבודה הראשי שלי), אימצתי לעצמי את הטקטיקה הזו של "בקשות ארכה": לא הספקתי לעשות את מה שהתבקשתי בזמן, ואמרתי שאשלים זאת עוד שבוע, וכן הלאה, וחוזר חלילה. כלומר, אולי נכון יותר לומר שלא מדובר בטקטיקה אלא באסטרטגיה, ואולי אפילו בדרך חשיבה והתנהלות. בקיצור, באימוץ דפוס של דחיינות. נכון, העומס בחיי הוא רב ואני אכן לא מספיק להגיע להתחייבויות שלי, ובסוף אני אכן מגיש, באיחור-מה. אבל העובדה שהדד ליין הוא גמיש ונזיל, שיש איזה פתח מילוט בדמות "הארכת מועד", מאפשרת דפוס של דחיינות.

וחשבתי שזו שוב דוגמא לכך כיצד דפוסי העבודה מחלחלים לחיינו האישיים. כלומר החלחול לא מתמצה בכך ש"לוקחים עבודה הביתה", הוא הרבה יותר מכך, הוא זוחל לחיינו האישיים, לדפוסי ההתנהגות שלנו. לא ניתן, לא ניתן באמת, להפריד בין החיים האישיים לחיי העבודה. אין חומה בין העבודה לחיים הפרטיים. לכל היותר יש גדר נמוכה. לבוּד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s