המאסטרו: על הספר "בשם החוק" לדינה זילבר

מה טיבו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה במדינת ישראל? האם, כפי שסבור שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, מדובר במוסד שאין לו אח ורע במדינות בעולם, ושבראשו עומד אדם שמרכז בידיו סמכויות של מחוקק, שופט ועורך-דין שבידו מונופול הן על ייצוג הממשלה ומוסדותיה והן על התביעה הכללית במישור הפלילי?

עורכת הדין דינה זילבר, כיום המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (לענייני ייעוץ), טוענת שכל "הסופרלטיבים" שפרידמן מרעיף על מוסד זה הופכים אותו ל"מוסד ישראלי מקורי שתרומתו לשיפור איכות החיים במדינה אינה מוערכת מספיק". בספרה "בשם החוק – היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה", זילבר נוטלת על עצמה את המשימה לרומם את קרנו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, שכן ללא נתינת במה ראויה למוסד זה, כך עולה מדבריה, ישנה סכנה להתפוררות היסודות הדמוקרטיים של החברה הישראלית.

זילבר סוקרת את אחד-עשר היועצים המשפטיים שכיהנו מקום המדינה ועד לשנת 2010 – מהיועץ הראשון, יעקב שמשון שפירא, ועד ליועץ שכהונתו תמה לפני כתיבת הספר, מני מזוז (כיום שופט בית המשפט העליון) – ושוזרת את קורות-משרתם בהיסטוריה של מדינת ישראל. כמו כן, היא מקדישה חלקים נרחבים בספרה לשאלות בדבר מהותו של תפקיד זה, כגון מהן התכונות הנדרשות על מנת להיות יועץ משפטי לממשלה ומהו בית הגידול האופטימלי בשבילו.

לדעתי, זילבר מגשימה את המטרה שהציבה לעצמה באופן חלקי ביותר. ראשית, היא אינה מתארת באופן מלא את מוטת כנפיו הרחבה של היועץ המשפטי לממשלה, והיא אינה נותנת את המשקל הראוי לשלל הכובעים של היועץ, אשר לכל אחד מהם לחוד עוצמה משלו, ולכולם יחד אפקט סינרגטי שלא ניתן להמעיט בהשפעתו.

תפקיד משמעותי מאוד שזילבר אינה מתארת אותו במלואו הוא כובע הייעוץ של היועץ המשפט לממשלה, שמכנס תחת התיתורה שלו את כל הרשות המבצעת, על כל זרועותיה, ולא רק את היושבים סביב שולחן הממשלה, ומשכך חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את כל רשות זו, החל בראש הממשלה וכלה באחרון הפקידים במשרד התיירות. כל עובד מדינה שמכיר במקצת את עבודת הרשות המבצעת, יודע שמדובר בקונצרט רווי כלי נגינה, שעליו מנצח כמאסטרו, ובהרמוניה יחסית, היועץ המשפטי לממשלה.

למעלה מכך: הפניית הזרקור ל"פרשות שטלטלו את המדינה" לא רק מסיטה את המבט משאר כובעיו של היועץ המשפטי לממשלה, אלא גם מגמדת את מעמדו הרם, שכן במקום להתמקד ברשות המבצעת היא חוזרת שוב ושוב לזירת הרשות השופטת, לבית המשפט, זירה שכבר זוכה להכרה ומקבלת תשומת לב נכבדה, בספרות כמו גם בפרהסיה הציבורית. ההגנה על הדמוקרטיה ושלטון החוק נעשית על ידי היועץ המשפטי לממשלה לא רק בבתי המשפט, אלא גם בעבודה יסודית, סיזיפית ונטולת הילה באלפי ישיבות פנימיות, ועדות שרים, ישיבות ממשלה וועדות הכנסת השונות. ומקומה של עבודה חשובה ויומיומית זו נפקד מן הספר.

לא זו בלבד ש"הפרשות" באות על חשבון התמקדות בעבודה היומיומית של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, הן גם נוגסות בנפח הניתן לתיאורם של האנשים עצמם שעמדו בראש מוסד זה. אמנם החל מהיועץ החמישי, מאיר שמגר (לימים נשיא בית המשפט העליון), המינון בין קורות חייהם של היועצים לבין ההיבט המוסדי של התפקיד הוא מתאים יותר לטעמי, אך עדיין נדמה שהמרחב הביוגרפי בספר לוקה בחסר. להבנתי, עיבוי הפרטים הביוגרפיים של היועצים לדורותיהם ותיאור הדרך הארוכה שעשו מינקות ועד שהגיעו לעמוד בראש מוסד זה, עשויים היו אף הם לתרום להערכת מוסד היועץ המשפטי לממשלה.

לקראת חתימת הספר, זילבר מפנה לאנשי משפט שונים את השאלה בדבר בית הגידול הראוי ליועץ המשפטי לממשלה. על אף שאין היא נוקטת בעמדה משלה, מבין השיטין נראה שהיא סבורה כי בית הגידול האופטימלי הוא משרד המשפטים, שכן רק צמיחה מתוך מוסד זה מאפשרת להבין את המערך המורכב שמהווה הרשות המבצעת, על אורגניה השונים כמו גם על הפוליטיקה הפנימית שלה.

כך גם ניתן להבין את ההערכה היתרה שהיא רוחשת לשני היועצים היחידים שגדלו במשרד המשפטים, חיים כהן ומני מזוז, ובכך יש אולי מענה לפרק לו זוכה מישאל חשין, מי שלימים יכהן כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, על אף שלא כיהן כיועץ המשפטי לממשלה. שלא כמו מועמדים אחרים שלא זכו לכהן במשרה זו, העובדה שאדם כמו מישאל חשין לא זכה במשרה, על אף היותו בשר מבשרו של משרד המשפטים – מהווה לכן לדעת זילבר החמצה רבתי.

דמותו הייחודית, ובמידת-מה האניגמטית, של חיים כהן, הביאה אותי להרהר בשאלה האם יש פסול בכך שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה אדם פוליטי. סוגיה זו זכתה לעדנה בעקבות בחירתו של היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, אביחי מנדלבליט, אשר עובר לבחירתו לתפקיד זה שימש כמזכיר הממשלה. זילבר נותנת את דעתה ל"מהפך" שעבר כהן, אשר בכובעו כיועץ היה כמעין "קונסיליירי" של הממשלה בראשותו של דוד בן גוריון, ודאג להכשיר את כל פעולותיה, החוקיות והחוקיות-למחצה, ואילו כאשר נבחר לכהן כשופט בבית המשפט העליון נהפך לאביר זכויות האדם ושלטון החוק.

מן הדוגמא של חיים כהן אני למד שני דברים: ראשית, ניתן להיות יועץ משפטי לממשלה פוליטי, ועדיין להיות יועץ מצוין; גם בתפקידו כיועץ, ועל אף שהיה מלבין הכתמים של בן-גוריון, נדמה שאין חולק על כך שחיים כהן היה ליועץ משכמו ומעלה.

כנגד כך ניתן להעלות את הטענה שהזמנים השתנו ושכיום נדרש "צינון" רחב יותר. התשובה שלי היא המסקנה השנייה שהסקתי מדמותו של חיים כהן: התפקיד עושה את האדם. כשם שחיים כהן עבר מטמורפוזה כשהחל לשמש כשופט, כך אדם שהגיע מהזירה הפוליטית, כמו מזכירות הממשלה, יכול להניח בצד את תפקידיו הפוליטיים הקודמים, ולהיות יועץ משפטי לממשלה א-פוליטי, שדבק במורשת היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם – כפי שזו עולה מספרה של זילבר – מורשת ההגנה על שלטון החוק וזכויות האדם.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

כמו ילד שאין לו הורים

באירוע הפרידה שארגנו לכבודנו מתמחי ספטמבר 2015 האלופים, הם ביקשו שכל אחד מההורים שלנו, מתמחי מרץ 2015, ישלח ברכה מצולמת – כאשר ככל שהברכה עושה בושות למתמחה כן ייטב – וסרטונים אלו יוקרנו במסיבת הסיום. בנחישות ודבקות במטרה מרשימים ביותר, שלא היו מביישים חי"רניק פנתר – כאשר הוא רואה מרחוק את שולחנות הפריסה הבשרית – הם הצליחו להגיע למשפחות של כל אחד ואחת מהמתמחים והמתמחות – כחמש-עשרה במספר.

גם למשפחה שלי הם הגיעו, אלא שההורים שלי, מסיבות שאינן ענייניות, החליטו שלא לשלוח ברכה מצולמת והסתפקו בברכה ששלחו האחיינים שלי, צאצאיי אחותי. והעובדה שכל ההורים החליטו לשלוח ברכה מצולמת ורק ההורים שלי לא, הכעיסה אותי והפריעה לי מאוד, עד שבסוף הלילה נקוותה לי דמעה אמיתית בקצה העין.

וניסיתי לחשוב ביני וביני למה זה כל כך הפריע לי: כאילו, פאק, אתה אדם מבוגר – הילד בן 31 – עצמאי, שכבר מזמן התנתק מהעטינים ההוריים ויצא לחופשי מכלוב הזהב הביתי, שההורים שלו אינם תופשים מקום כה נרחב בחייו. וזה לא שההורים שלך נטשו אותך או הזניחו אותך בעת צרה, דווקא כשהיית זקוק להם; יתרה מזו: ברור לי, ללא צל של ספק, שההורים שלי אוהבים אותי ודואגים לי, ושהם לא נמנעו מלשלוח את הסרטון מכוונות רעות אלא דווקא בשל איזה צירוף נסיבות לא מוצלח (אם כי, בהחלט אפשר לומר שדווקא צירוף נסיבות "אבסורדי" כזה, חסר היגיון, הוא שהופך את התוצאה למרגיזה יותר). ולא למותר לציין שההורים התבקשו לעשות לנו בושות; האם אנחנו לא עושים לעצמנו מספיק בושות בעצמנו? ברור שכן! אז מה העניין?

וחשבתי על שני דברים, שאולי הם סותרים. ראשית, לפחות לתחושתי, כאשר אני מביט על המשפחה שלי אני מתמלא "גאווה דו-סטרית": גם גאווה על המשפחה שלי שהצמיחה אותי להיות מי שאני, וגם גאווה על הדרך שעשיתי מהמקום שבו גדלתי ועד הלום. וזה לא שצמחתי מהאשפתות וזה לא שבאתי משכונת נגה ביפו או ואדי ניסנאס, אבל בכל זאת: עשיתי כברת דרך, באפיקים שונים, ובערב סיום ההתמחות רציתי להתגאות בכך.

ועוד חשבתי שפשוט רציתי להיות כמו כולם. אם כל ההורים היו צריכים לשלוח סרטונים של חתולים מנגנים, הייתי רוצה שגם ההורים שלי ישלחו סרטון חתולי; ואם הבקשה הייתה שכל ההורים ישלחו סרטון שעוקד את בניהם על מזבח הבושה, שקובר את מיטב בניהם ובנותיהם מפאדיחות, רציתי שגם ההורים שלי יקברו אותי מבושה.

באותה סיטואציה שבה ילד הגן רואה את כל ההורים באים לקחת את ילדיהם מהגן ורק ההורים שלו ממאנים לבוא – יש אמנם משהו מחרדת הנטישה, אבל לדעתי יש בה גם משהו מתוך הרצון להיות כמו כולם, כמו חבריו לגן, שעד לפני כמה דקות הם שיחקו ביחד ועכשיו כל אחד ואחת מהן הולכת לעשות לביתה. והילד הזה שממתין להוריו הבוששים לבוא שיבואו לאסוף אותו – הוא ילד שאין לו גיל, והרצון הזה להיות כמו כולם – הוא רצון שלא נס לחו ולא מזדקן לעולם.

כשהייתי ילד קטן הייתי ילד חצוף מאוד (כיום אני הרבה פחות ילד ומעט פחות חצוף). באחת הפעמים שהשתוללתי בבית הספר היסודי, המורה המחליף – או שמא היה זה סתם מורה חדש? – התרה בי: "אני אגיד אותך להורים שלך". והתשובה האינסטינקטיבית שלי לאותו מורה הייתה "אין לי הורים". למותר לציין שזו עובדה שלא הייתה נכונה אז וגם לא נכונה היום. אבל ככה הרגשתי באותה מסיבת פרידה ממתמחי מרץ 2015 – כילד שאין לו הורים. יתום.

מחשבות בעקבות ריצת המרתון

בשבוע שעבר (26.2) רצתי לראשונה בחיי מרתון שלם (42.2 ק"מ). בסטטוס שהעליתי לאחר הריצה, כתבתי שהייתי ילד שמן ואף פעם לא הצטיינתי בספורט, והדברים באו לידי כך שחלמתי חלום שאני רץ; יש אנשים שחולמים שהם יכולים לעוף, ואני חלמתי שאני רץ. כפשוטו. גם כאשר עשיתי כמה וכמה דיאטות בחיי, עדיין שנאתי לרוץ, ואפילו בצבא, כשהייתי החייל הכי רזה בפלוגה ולכן בבוחן פלוגה זכיתי להיות "טייס" – החייל ששוכב על האלונקה בריצה – היו צריכים לדחוף אותי קדימה – פשוט שנאתי לרוץ. ולכן סיום המרתון ביום שישי מסב לי, במידת מה, סיפוק וגאווה.

יחד עם זאת, לרוץ מרתון אף פעם לא היה "חלום שהתגשם", דבר שיש לשאוף אליו. מכיוון שאני רץ פעמיים בשבוע כ-15 ק"מ, מדי פעם אני מאתגר את עצמי עם מרחקים גדולים יותר, וכאשר יצא שרצתי בסביבות 22-24 ק"מ, כלומר מרחק שהוא גדול יותר מחצי מרתון, חשבתי שזה יהיה נחמד אם אאתגר את עצמי וארוץ מרתון, וכך יצא שבחודש וחצי האחרונים התאמנתי יותר באינטנסיביות לקראת ריצת המרתון. אבל אף פעם לא היה לי חלום לרוץ את המרתון.

ולמרות כל הסיפוק והגאווה, שני דברים עיקריים מפריעים לי בריצת המרתון. במסכת ברכות בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא, המספרת שכאשר רבי נחוניה בן הקנה היה נכנס ויוצא מבית המדרש, הוא היה נושא תפילה בכניסתו ותפילה ביציאתו. ביציאתו מהו אומר?

מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת. (ההדגשות הוספו)

לפי הברייתא הזו, הריצה היא אם כן אמצעי, כלי, שאפשר להשתמש בו לדברים חיוביים (להיות מיושבי בית המדרש), ואפשר להשתמש בו לדברים שליליים, כמו לבטלה (יושבי קרנות). כולנו בעולם משכימים, עמלים ורצים – השאלה לצורך איזו מטרה, השאלה לאן. לאן אתה רץ? כמובן שהאדם נושא התפילה מאמין בעולם ערכים המבכר את בית המדרש על קרן הרחובות, אולם כל אדם רשאי להכניס למשוואה את ערכיו שלו.

אם כן, הברייתא הזו מחדדת את שני הדברים הבעייתיים במרתון. הדבר הבעייתי הראשון הוא שחל כאן היפוך מושגי: במקום שהריצה תשמש כאמצעי בכדי להשיג דברים אחרים, הריצה הופכת למטרה, לדבר עצמו. אנשים מתאמנים, אוכלים וישנים ומשנים את אורח חייהם בכדי להיות מוכנים למרתון. אבל הריצה עצמה אינה יכולה לשמש מטרה, לריצה כשלעצמה אין משמעות, היא כלי ריק, היא אמצעי. למה לרוץ אם אפשר לנסוע במכונית או בכל דרך אחרת שתסייע לנו להגשים את המטרות החשובות בחיים?

ניתן לומר כי הריצה אומרת משהו על האדם, היא אינדיקציה למשל לכוח רצון. אני לוקח את המחמאה הזו בערבון מוגבל. אם ריצת מרתון אומרת משהו על האדם הרץ, זה שיש לו יכולת רצון והתמדה בכל הנוגע לריצה עצמה; אין זה אומר שהרצון ויכולת ההתמדה יעמדו לאדם הרץ גם כזה נוגע למשימות אחרות שהוא יעשה בחייו.

יש בפעילות ספורטיבית סוג של ניצחון הרוח האנושית על הגוף הפיזי. כאשר מתעלים על מגבלות הגוף האנושי, יש בכך, אני מאמין, ניצחון של הרוח על החומר. ויש לי יסוד להניח שגם בקילומטר ה-33 של המרתון, כאשר נשברתי והתחלתי ללכת ואז פתאום אחרי כמה שניות חזרתי לרוץ – הרוח היא זו שדחפה אותי קדימה.

הבעיה היא שבמרתון כמכלול יש ערעור של המשוואה בדבר ניצחון הרוח על החומר. שכן, לא זו בלבד שחל כאן היפוך מושגי, כך שהאמצעי הופך למטרה, אלא שגם האמצעי שהפך למטרה – המרתון – הוא לא אמצעי חיובי, ראשית בגלל שפעילות ספורטיבית, וריצה בכלל זה, נועדה לשמור על אורח חיים בריא, ואילו מרתון הוא לא הדבר שהכי בריא לגוף. ושנית ועיקר בגלל שכל הדאגה לגוף והעיסוק בגוף – האימונים והתזונה והקדשת המחשבה לכל זה – ההתייחסות לגוף כאל מכונה – מפרים את האיזון שבין הרוח לחומר.

העיסוק סביב הגוף במרתון, מעמיד את עולם החומר במרכז. מה שאני אוהב בריצות השבועיות שלי הוא הספונטניות, הן לא דורשות הכנה ועיסוק בגוף: אני פשוט רץ כאשר בא לי. כמאמר השיר: פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא רץ (ומתחיל ללכת).