מחשבות בעקבות ריצת המרתון

בשבוע שעבר (26.2) רצתי לראשונה בחיי מרתון שלם (42.2 ק"מ). בסטטוס שהעליתי לאחר הריצה, כתבתי שהייתי ילד שמן ואף פעם לא הצטיינתי בספורט, והדברים באו לידי כך שחלמתי חלום שאני רץ; יש אנשים שחולמים שהם יכולים לעוף, ואני חלמתי שאני רץ. כפשוטו. גם כאשר עשיתי כמה וכמה דיאטות בחיי, עדיין שנאתי לרוץ, ואפילו בצבא, כשהייתי החייל הכי רזה בפלוגה ולכן בבוחן פלוגה זכיתי להיות "טייס" – החייל ששוכב על האלונקה בריצה – היו צריכים לדחוף אותי קדימה – פשוט שנאתי לרוץ. ולכן סיום המרתון ביום שישי מסב לי, במידת מה, סיפוק וגאווה.

יחד עם זאת, לרוץ מרתון אף פעם לא היה "חלום שהתגשם", דבר שיש לשאוף אליו. מכיוון שאני רץ פעמיים בשבוע כ-15 ק"מ, מדי פעם אני מאתגר את עצמי עם מרחקים גדולים יותר, וכאשר יצא שרצתי בסביבות 22-24 ק"מ, כלומר מרחק שהוא גדול יותר מחצי מרתון, חשבתי שזה יהיה נחמד אם אאתגר את עצמי וארוץ מרתון, וכך יצא שבחודש וחצי האחרונים התאמנתי יותר באינטנסיביות לקראת ריצת המרתון. אבל אף פעם לא היה לי חלום לרוץ את המרתון.

ולמרות כל הסיפוק והגאווה, שני דברים עיקריים מפריעים לי בריצת המרתון. במסכת ברכות בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא, המספרת שכאשר רבי נחוניה בן הקנה היה נכנס ויוצא מבית המדרש, הוא היה נושא תפילה בכניסתו ותפילה ביציאתו. ביציאתו מהו אומר?

מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת. (ההדגשות הוספו)

לפי הברייתא הזו, הריצה היא אם כן אמצעי, כלי, שאפשר להשתמש בו לדברים חיוביים (להיות מיושבי בית המדרש), ואפשר להשתמש בו לדברים שליליים, כמו לבטלה (יושבי קרנות). כולנו בעולם משכימים, עמלים ורצים – השאלה לצורך איזו מטרה, השאלה לאן. לאן אתה רץ? כמובן שהאדם נושא התפילה מאמין בעולם ערכים המבכר את בית המדרש על קרן הרחובות, אולם כל אדם רשאי להכניס למשוואה את ערכיו שלו.

אם כן, הברייתא הזו מחדדת את שני הדברים הבעייתיים במרתון. הדבר הבעייתי הראשון הוא שחל כאן היפוך מושגי: במקום שהריצה תשמש כאמצעי בכדי להשיג דברים אחרים, הריצה הופכת למטרה, לדבר עצמו. אנשים מתאמנים, אוכלים וישנים ומשנים את אורח חייהם בכדי להיות מוכנים למרתון. אבל הריצה עצמה אינה יכולה לשמש מטרה, לריצה כשלעצמה אין משמעות, היא כלי ריק, היא אמצעי. למה לרוץ אם אפשר לנסוע במכונית או בכל דרך אחרת שתסייע לנו להגשים את המטרות החשובות בחיים?

ניתן לומר כי הריצה אומרת משהו על האדם, היא אינדיקציה למשל לכוח רצון. אני לוקח את המחמאה הזו בערבון מוגבל. אם ריצת מרתון אומרת משהו על האדם הרץ, זה שיש לו יכולת רצון והתמדה בכל הנוגע לריצה עצמה; אין זה אומר שהרצון ויכולת ההתמדה יעמדו לאדם הרץ גם כזה נוגע למשימות אחרות שהוא יעשה בחייו.

יש בפעילות ספורטיבית סוג של ניצחון הרוח האנושית על הגוף הפיזי. כאשר מתעלים על מגבלות הגוף האנושי, יש בכך, אני מאמין, ניצחון של הרוח על החומר. ויש לי יסוד להניח שגם בקילומטר ה-33 של המרתון, כאשר נשברתי והתחלתי ללכת ואז פתאום אחרי כמה שניות חזרתי לרוץ – הרוח היא זו שדחפה אותי קדימה.

הבעיה היא שבמרתון כמכלול יש ערעור של המשוואה בדבר ניצחון הרוח על החומר. שכן, לא זו בלבד שחל כאן היפוך מושגי, כך שהאמצעי הופך למטרה, אלא שגם האמצעי שהפך למטרה – המרתון – הוא לא אמצעי חיובי, ראשית בגלל שפעילות ספורטיבית, וריצה בכלל זה, נועדה לשמור על אורח חיים בריא, ואילו מרתון הוא לא הדבר שהכי בריא לגוף. ושנית ועיקר בגלל שכל הדאגה לגוף והעיסוק בגוף – האימונים והתזונה והקדשת המחשבה לכל זה – ההתייחסות לגוף כאל מכונה – מפרים את האיזון שבין הרוח לחומר.

העיסוק סביב הגוף במרתון, מעמיד את עולם החומר במרכז. מה שאני אוהב בריצות השבועיות שלי הוא הספונטניות, הן לא דורשות הכנה ועיסוק בגוף: אני פשוט רץ כאשר בא לי. כמאמר השיר: פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא רץ (ומתחיל ללכת).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s