כמו ילד שאין לו הורים

באירוע הפרידה שארגנו לכבודנו מתמחי ספטמבר 2015 האלופים, הם ביקשו שכל אחד מההורים שלנו, מתמחי מרץ 2015, ישלח ברכה מצולמת – כאשר ככל שהברכה עושה בושות למתמחה כן ייטב – וסרטונים אלו יוקרנו במסיבת הסיום. בנחישות ודבקות במטרה מרשימים ביותר, שלא היו מביישים חי"רניק פנתר – כאשר הוא רואה מרחוק את שולחנות הפריסה הבשרית – הם הצליחו להגיע למשפחות של כל אחד ואחת מהמתמחים והמתמחות – כחמש-עשרה במספר.

גם למשפחה שלי הם הגיעו, אלא שההורים שלי, מסיבות שאינן ענייניות, החליטו שלא לשלוח ברכה מצולמת והסתפקו בברכה ששלחו האחיינים שלי, צאצאיי אחותי. והעובדה שכל ההורים החליטו לשלוח ברכה מצולמת ורק ההורים שלי לא, הכעיסה אותי והפריעה לי מאוד, עד שבסוף הלילה נקוותה לי דמעה אמיתית בקצה העין.

וניסיתי לחשוב ביני וביני למה זה כל כך הפריע לי: כאילו, פאק, אתה אדם מבוגר – הילד בן 31 – עצמאי, שכבר מזמן התנתק מהעטינים ההוריים ויצא לחופשי מכלוב הזהב הביתי, שההורים שלו אינם תופשים מקום כה נרחב בחייו. וזה לא שההורים שלך נטשו אותך או הזניחו אותך בעת צרה, דווקא כשהיית זקוק להם; יתרה מזו: ברור לי, ללא צל של ספק, שההורים שלי אוהבים אותי ודואגים לי, ושהם לא נמנעו מלשלוח את הסרטון מכוונות רעות אלא דווקא בשל איזה צירוף נסיבות לא מוצלח (אם כי, בהחלט אפשר לומר שדווקא צירוף נסיבות "אבסורדי" כזה, חסר היגיון, הוא שהופך את התוצאה למרגיזה יותר). ולא למותר לציין שההורים התבקשו לעשות לנו בושות; האם אנחנו לא עושים לעצמנו מספיק בושות בעצמנו? ברור שכן! אז מה העניין?

וחשבתי על שני דברים, שאולי הם סותרים. ראשית, לפחות לתחושתי, כאשר אני מביט על המשפחה שלי אני מתמלא "גאווה דו-סטרית": גם גאווה על המשפחה שלי שהצמיחה אותי להיות מי שאני, וגם גאווה על הדרך שעשיתי מהמקום שבו גדלתי ועד הלום. וזה לא שצמחתי מהאשפתות וזה לא שבאתי משכונת נגה ביפו או ואדי ניסנאס, אבל בכל זאת: עשיתי כברת דרך, באפיקים שונים, ובערב סיום ההתמחות רציתי להתגאות בכך.

ועוד חשבתי שפשוט רציתי להיות כמו כולם. אם כל ההורים היו צריכים לשלוח סרטונים של חתולים מנגנים, הייתי רוצה שגם ההורים שלי ישלחו סרטון חתולי; ואם הבקשה הייתה שכל ההורים ישלחו סרטון שעוקד את בניהם על מזבח הבושה, שקובר את מיטב בניהם ובנותיהם מפאדיחות, רציתי שגם ההורים שלי יקברו אותי מבושה.

באותה סיטואציה שבה ילד הגן רואה את כל ההורים באים לקחת את ילדיהם מהגן ורק ההורים שלו ממאנים לבוא – יש אמנם משהו מחרדת הנטישה, אבל לדעתי יש בה גם משהו מתוך הרצון להיות כמו כולם, כמו חבריו לגן, שעד לפני כמה דקות הם שיחקו ביחד ועכשיו כל אחד ואחת מהן הולכת לעשות לביתה. והילד הזה שממתין להוריו הבוששים לבוא שיבואו לאסוף אותו – הוא ילד שאין לו גיל, והרצון הזה להיות כמו כולם – הוא רצון שלא נס לחו ולא מזדקן לעולם.

כשהייתי ילד קטן הייתי ילד חצוף מאוד (כיום אני הרבה פחות ילד ומעט פחות חצוף). באחת הפעמים שהשתוללתי בבית הספר היסודי, המורה המחליף – או שמא היה זה סתם מורה חדש? – התרה בי: "אני אגיד אותך להורים שלך". והתשובה האינסטינקטיבית שלי לאותו מורה הייתה "אין לי הורים". למותר לציין שזו עובדה שלא הייתה נכונה אז וגם לא נכונה היום. אבל ככה הרגשתי באותה מסיבת פרידה ממתמחי מרץ 2015 – כילד שאין לו הורים. יתום.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s