פצע

אֲנִי פֶּצַע פָּתוּחַ,

חָשׂוּף לְפִגְעֵי מֶזֶג הָרוּחַ

שֶׁל הַזּוּלַת,

לְחֶסְרוֹנָם. לְנוֹכְחוּתָם. לְמַגָּעָם.

וְהֵם נוֹגְעִים.

וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם לָגַעַת.

וַאֲנִי מִתְמַכֵּר לַכְּאֵב וּלְעֹנֶג

שֶׁבְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם הַמְּשׁוֹטְטוֹת עַל פָּנַי,

לֹא יָכוֹל לְהַפְסִיקָם גַּם

שֶׁבַּקָּצֶה הַשְּׂפָתַיִם אֲנִי טוֹעֵם

אֶת טַעַם הַחֲלוּדָה שֶׁל הַדָּם.

מודעות פרסומת

קצת צניעות. על הספר "האיש שרצה לדעת הכל" של דרור משעני

הספר "האיש שרצה לדעת הכל" של דרור משעני, הספר השלישי בסדרת החוקר אברהם אברהם, הוא לדעתי הטוב מבין השלושה. כקודמו, "אפשרות של אלימות", גם הספר הנוכחי מתפצל לשתי עלילות. הספר אמנם פותח בעלילת המשנה המביאה את סיפורה של מלי בנגסטון, עובדת בנק שנישואיה עלו על שרטון, אך במרכזה של העלילה הראשית עומדת חקירת הרצח של לאה ייגר, שגופתה נמצאה בדירתה שבחולון, חקירה בפיקודו של ראש אגף החקירות, אברהם אברהם.

"האיש שרצה לדעת הכל" נושא את אותן מגרעות בהן התברכו שני הספרים שקדמו לו. ראשית, דמותו של החוקר אברהם עדיין נותרת משעממת וחסרת מעוף. אברהם אינו חוקר מבריק שרעיונותיו הגאוניים מביאים לפיצוח העלילה, ומאידך הוא גם לא מתבלט במגושמות יתרה. מנגד – וכמו שחקן המשנה זאב אבני מהספר הראשון בסדרה, "תיק נעדר" – דווקא דמותו המשנית של קובי בנגסטון מצליחה למשוך את העין במסתוריותה.

כקודמיו, גם "האיש שרצה לדעת הכל" חסר נופך ישראלי. כזכור, הספר "תיק נעדר" העלה את השאלה מדוע אין ספרות בלשים בעברית, ושאלה זו המשיכה ללוות אותי לאורך כל ספרי הסדרה, שכן אני לא מצאתי לה מענה לא בספרים הקודמים בסדרה וגם לא בנוכחי. יתרה מזו: לא זו בלבד שהספר חסר ייחודיות ישראליות, נדמה שהוא מבקש לחקות את חבריו אשר מעבר לים והוא סובל מפומפוזיות וממתח מלאכותי שאולי מתאימים יותר להתרחשויות בארצות הברית שם החיים הם חלום והמציאות עולה על כל דמיון. כספר ישראלי, אני סבור שמעט יותר מינוריות הייתה מיטיבה עם הספר ומתאימה למידותיו. באמצעות חיקוי המקור בוודאי לא תיבנה ספרות בלשים בעברית.

אך לצד זאת, הספר "האיש שרצה לדעת הכל" מתעלה על קודמיו. משעני אינו פורם את סבך העלילה עד להתרה מלאה, מה שמותיר את הספר עם הקורא גם בתום הקריאה, שכן הוא אינו יכול להרפות מלחשוב עליו. בכך, משעני ממשיך במגמה מהספרים הקודמים לשתף את הקורא במלאכת הכתיבה, לכתוב בעצמו את סוף הסיפור. דבר זה הוא חיובי כשלעצמו, ואולי אף אחד ממצרכי היסוד שהופכים ספרות לספרות טובה, אך ב"האיש שרצה לדעת הכל" יש לו משמעות נוספת.

חקירת הרצח של ייגר, אשר הותקפה מינית בעברה, מובילה לעולמן של נשים אשר עברו תקיפות מיניות. משכך, חוסר היכולת של אברהם כחוקר ושל משעני כסופר לסגור את כל קצוות העלילה משמעותה להבנתי היא חוסר היכולת של גברים להבין את עולמן של נשים שחוו פגיעה מינית. "האיש שרצה לדעת הכל" לעולם לא יוכל לדעת הכל בדיוק בשל כך: גברים לעולם לא יבינו עד תום מה עובר על נשים שעברו תקיפה מינית, והניסיון, כפי שהספר מוכיח – נידון לכישלון.

את הספר הזדמן לי לקרוא בסמוך להחלטת ועדת השחרורים שלא לקצר בשליש את עונשו של הנשיא לשעבר, משה קצב, שנידון לשבע שנות מאסר על עבירות מין. אפשר לאהוב את ההחלטה ואפשר לבקר אותה, אך הקריאה של שני הטקסטים זה לצד זה – החלטת ועדת השחרורים ו"האיש שרצה לדעת הכל" – לימדה אותי שיעור בצניעות: כל עמדה של מי שלא חווה פגיעה מינית צריכה לבוא עם קורטוב של צניעות.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן