ונשמרת

אֱלֹהִים מְשַׂחֵק לְיָדִי בְּגַפְרוּרִים. וַאֲנִי

טיוטה של השיר

טיוטה של השיר

נִבְעַת מֵהַמַּחְשָׁבָה שֶׁעוֹד רֶגַע קָט

הוּא יִשְׂרֹף אֶת שְׁנֵינוּ חַיִּים.

וּכְשֶׁאֲנִי תּוֹהֶה עַל הִתְנַהֲגוּתוֹ

הוּא נִדְלָק. וּכְשֶׁזִּיק שֶׁל שׁוֹבָבוֹת נִצַּת

בִּקְצֵה שְׂפָתָיו, הוּא מֵשִׁיב:

כָּתַבְתִּי "וְנִשְׁמַרְתֶּם" –

לֹא "וְנִשְׁמַרְנוּ".

וְנִשְׁמַרְתָּ, אוּדִי. וְנִשְׁמַרְתָּ מְאֹד.

מודעות פרסומת

למה לנו חוקה כתובה? על הספר "בן-גוריון והחוקה" של ניר קידר

"אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל".

פסקה זו, הפסקה השתיים-עשרה ב"הכרזת העצמאות" – שהוקראה לראשונה בדיוק היום, ה' באייר, לפני ששים ושמונה שנים – היא מן הפסקאות הפחות מוכרות במגילה. היא לא מספרת – באופן חלקי ומגמתי יש לציין – את ההיסטוריה של עם ישראל, כפי שמספרות פסקאות הפתיחה; היא לא מפרטת את ההצדקות להקמת המדינה כפי שעושות פסקאות אחרות; והיא גם לא כוללת את הושטת היד לשלום לבני העם הערבי, כמו בפסקה שמופיעה לאחריה. היא לכאורה פסקה פרוצדורלית שמתארת את כינון המוסדות הלאומיים וסדרי השלטון בלוח זמנים מסוים.

אלא שאת אנשי המשפט זו אחת הפסקאות המעניינות ביותר, שכן היא צופנת בתוכה התחייבות לכונן למדינה שאך זה נולדה חוקה – המסמך המשפטי בעל המעמד הנורמטיבי הגבוה ביותר ובו מפורטים סדרי השלטון ולרוב גם מגילת זכויות אדם – וזאת בתוך פחות מחמישה חודשים. האם כינון חוקה זו משימה כה-חשובה שיש לעשותה בזמן בזק ו"בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים", כפי שמתארת המגילה? והאם, בשל צוק העתים, משימה זו לא תבוא במידה מסוימת על חשבון הנאמר בפסקה העוקבת לפיה מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ו"תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה"?

כפי שמראה ניר קידר בספרו "בן-גוריון והחוקה", גם דוד בן גוריון סבר לבסוף שהחוקה אינה נחוצה כל-כך ויש דברים דחופים יותר מכינונה. קידר, ראש בית הספר למשפטים במכללת "ספיר" ופרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן, מסביר שההתחייבות במגילת העצמאות לכונן חוקה נעשתה על מנת שזו תעלה בקנה אחד עם תכנית החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, שקבעה כי "האסיפה המכוננת של כל מדינה (היהודית והערבית – א' נ') תתקין חוקה דמוקרטית למדינתה". לאור זאת, בן-גוריון, שכמו רוב הישוב היהודי תמך בתוכנית החלוקה, סבר בהתחלה שבישראל תיכון חוקה.

אך עד מהרה בן גוריון התפכח, וחשב שלא זו בלבד שחוקה אינה נחוצה למדינה, אלא שכינונה עלול להיות הרה-אסון. כפי שקידר מתאר בהרחבה, תפישתו החוקתית של בן-גוריון הושתתה על שני אדנים: ראשית, במה שמכנה קידר "המהלך החוקתי הבולם", בן גוריון סבר שחוקה כתובה אינה תנאי הכרחי לשמירה על זכויות אדם, דמוקרטיה ושלטון החוק, ושכינונה עלול להיות הרסני. זאת, גם בשל הנחיצות להתעסק בבניית הארץ והאומה אך בעיקר בשל החשש שהדיונים סביב החוקה עלולים לפלג את העם סביב מחלוקות על זהות המדינה היהודית – זהות שתקבל ביטוי בחוקה – בשעה שבן גוריון תמך בגישה ממלכתית ומאחדת. במקביל, האדן השני בתפישתו של בן-גוריון היה בניית מפעלים חוקתיים מן המעלה הראשונה, ואלו הם כינון צבא ממלכתי; הקמת מערכת משפט עצמאית; יצירת מנהל ציבורי וממלכתי; ומאבקו האחרון – שנכשל – לשינוי שיטת הבחירות.

התנגדותו של בן גוריון לחוקה כתובה היא מן המפורסמות, אלא שקידר טוען שהתנגדות זו אינה נובעת מתוך בוז לכללי משפט פורמליים וזכויות אדם כי אם מתוך תפישה רפובליקנית לפיה החוקה היא כינוי למסדר משטרי מורכב הכולל את מכלול ההסדרים והמוסדות של מדינת החוק הדמוקרטית. תפישה זו רואה בחוקה ביטוי של המדינה ולא מכשיר להגנה על האזרחים מפני המדינה, וזו תפישה ששיח זכויות האדם אכן זר לה.

יחד עם זאת, נדמה כי קידר מבקש לאחוז במקל משני קצותיו, שכן הוא מציין כי דווקא בחסות השקט האידיאולוגי שהשתרר בהיעדרם של פולמוסים סביב החוקה "הצליח בית המשפט העליון לעשות את שלא הצליחה הכנסת, כלומר לפתח בהדרגה ובצנעה מגילת זכויות אדם חוקתית מרשימה בהיקפה גם בהיעדרה של חוקה כתובה".

אלא שבן גוריון בוודאי מתהפך בקברו לנוכח המהלכים החוקתיים שמובילים שופטי בית המשפט העליון, עליהם אמר כי "יהירותם המקצועית של השופטים בבית המשפט העליון במקומה מונחת". כפי שמציין קידר, בן גוריון חשב שהאפשרות שבית המשפט יפסול חוקים של הכנסת היא סמכות איומה, הפוגעת בדמוקרטיה וריבונות הפרט והיא חורגת מגדר היצירה השיפוטית הלגיטימית. כיצד אם כן לפי בן גוריון בית משפט מסורס אמור להגן על זכויות האדם מפני מהלכים שונים של רשויות השלטון?

בעוד רובו הגדול של הספר עוסק בתפישתו החוקתית של בן-גוריון, קידר מנהל בסופו דיון נורמטיבי בתפישה זו. כפי שקידר מציין, נדמה כי השיח הליברלי הקיים שבוי בקונספציה לפיה המטרה לכינון חוקה כתובה ברורה ורצויה, גם אם כרגע היא אינה ישימה. כך שמעבר לערך שבעיסוק ההיסטורי בתפישתו החוקתית של בן גוריון, יש משהו מרענן מאוד בדיון זה, שכן הוא מציף על פני השטח את השאלה: האם אנחנו באמת זקוקים לחוקה כתובה? כמעט ולא שומעים פקפוק לא בצדקת הדרך וכמובן שלא במטרה: למה לנו חוקה כתובה?

אז אמנם יש ברכה גדולה בהעלאת שאלת נחיצות החוקה לאור תפישתו של בן גוריון, אך מאידך יש גם סכנה גדולה – לא פחות – בדיון כזה, שכן במובלע הוא מניח שהדברים שהיו נכונים לפני ששים ושבעים שנה נכונים גם כיום. קידר מציין כי חששו הגדול ביותר של בן גוריון מפני חקיקת חוקה נבע מהבנתו כי החוקה משמעותה תעודת הזהות של מדינת ישראל, וכי מהלך של כינון חוקה כתובה ילווה בפולמוסים ואולי אפילו במלחמת תרבות, כאשר כל קבוצה מבקשת לקבל ביטוי משלה בחוקה – וזאת כמובן מול הצורך הדחוף בבניין האומה והמדינה בשנותיה הראשונות.

השתקת הדיון ויישור קו לפי דעת הרוב הוא פתרון שטוב אולי לשנים ספורות, ואולי היה הכרחי לצורך הפרויקט של בנין המדינה, אך הוא לא יכול להוות פתרון לנצח. כינון החוקה הכרחי דווקא בגלל שמשמעותו דיון זהותי על דמותה של החברה הישראלית, דיון שמקפל בתוכו גם עיסוק בערכים ובזכויות האדם שהחברה הישראלית סבורה שהם ראויים להיכלל בחוקה. החשש מפני פלגנות, חשש שמשרת את תומכי הסטטוס-קוו הסטגנטיבי, אינו יכול לעמוד עוד. החשש מפני מלחמת תרבות שתביא לחורבן הבית השלישי הוא לדעתי איום סרק לאחר כשבעים שנות קוממיות.

קידר צודק בביקורתו על תומכי החוקה, התולים באי-חקיקתה של חוקה כתובה רבים מן החוליים של החברה הישראלית, רק שהוא מפספס את הנקודה העיקרית: החוקה לא תפתור את החוליים של מדינת ישראל, אבל דיון זהותי רציני ועמוק אגב כינון החוקה אולי כן. 68 שנים לאחר הקמתה, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשאל את עצמה באומץ את השאלה הראשונה והחשובה ביותר: מי אני?

פורסם לראשונה באתר מגפון (כפי שאפשר לראות כאן)

חבר שכול

טיוטה של השיר

טיוטה של השיר

ליותם

לֹא אַלְמָן. יִשְׂרָאֵל

לֹא מַכִּירָה בְּאֶבְלִי.

לֹא אַלְמָן, לֹא אָח, לֹא בֶּן-מִשְׁפָּחָה –

אֵינֶנִּי חֵלֶק מִמִּשְׁפַּחַת הַשְׁכוֹל.

אֵינֶנִּי מְקַבֵּל שַׁי כָּל עֶרֶב חַג

וּדְבַר שַׂר הַבִּטָּחוֹן לֹא מְיֹעָד לְאָזְנַי.

בְּכָל יוֹם הַזִּכָּרוֹן לְחַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל

אֲנִי נִדְחַק לְהִתְאַבֵּל עַל מוֹתוֹ שֶׁל חֲבֵרִי

כָּאָדָם פְּרָטִי.

חָבֵר שַׁכּוּל.

סיפור פשוט, או: מדוע החברה של אחותי זרקה אותי

(אני מתנצל מראש בפני מי מבין המוזכרים בפוסט שעשוי להיפגע ממנו. אני יודע לכתוב. והתרפיה שלי היא בכתיבה. אני מקווה שהתרפיה תעשה את שלה)

בין אחים יש קשר דם, אבל ביני ובין אחותי הבכורה, הלוא היא "מבקרת המדינה" (תנו מבט ברשומות "האיש שחצה את הקווים" ו"לאחותי הבכורה") – יש גם קשר עור. במה דברים אמורים? בחנוכה 1988, כשהייתי בן רבע לארבע, בעוד אחותי הבכורה נשארה לשמרטף עליי, ביקשתי להכין לעצמי תה בבקבוק. עליתי על שרפרף על מנת להגיע לקומקום שעל השיש. כשהתחלתי לשפות את המים לתוך הבקבוק, קפץ לפתע החשמל, ואני מתוך בהלה נפלתי מהשרפרף והקומקום, עם המים הרותחים, נשפך עליי. מאז יש לי מספר צלקות בגוף, צלקות שאני מכנה "צלקות של אהבה", שכן הן, בדרך עקלקלה אמנם, קירבו אותי לאחותי.

את אחותי הבכורה אני אוהב אהבת נפש. היא אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם (לא נדרג, כן? אבל בואו נאמר שהיא מגיעה לגמר וגם שם נותנת פייט). אימא שלנו, בעוד אחד ממטבעות הלשון שהיא הוסיפה ללקסיקון המשפחתי, תמיד אומרת שביני ובין אחותי "יש קשר מיוחד". ל"קשר המיוחד" הזה היו פנים רבות, והוא בא לידי ביטוי, בין השאר, במכתבים שאני ואחותי החלפנו בזמן שהיא שהתה חודשים רבים בגולה הדווייה. ועל אף שהיא הבכורה ומטבע הדברים ההורים שלי עשו עליה את כל הניסויים – היא, לדעתי, השפויה מבין כל האחים (ויש אומרים: שפויה יותר מכל האחים גם יחד).

על אחותי הבכורה אני כועס מאוד מזה כמעט כשנה, שנה שידעה עליות ומורדות, ואינני מדבר איתה מזה כשבוע. אז אחרי שהרעפתי עליה כל-כך הרבה קומפלימנטים – הכיצד? או, זה סיפור.

לאחותי הבכורה יש חברה בשם מיכל (שם בדוי). מיכל חברה של אחותי מזה כחמש-עשרה שנה, ומאותו זמן לערך, ובכל פעם שיצא לנו להיתקל זה בזו, מיכל תמיד מצאה חן בעיניי: בגלל שהיא יפה מאוד, שאין לתאר, בגלל שהיא חכמה, ובגלל שיש בה משהו מן הקשיחות. אני מניח, שבכל אותן שנים הייתי בעיני מיכל כלא יותר מאשר "תפאורה" (הפעם היחידה שאני זוכר שהיא "דיברה" איתי הייתה בחתונה של אחותי, אז היא הביאה לי שקית כלשהי, אמרה לי "קח" והלכה לה). עם כל המחשבות האלו לא עשיתי דבר, והמשכתי בחיי, וגם במהלך חמש עשרה השנים האחרונות כמעט ולא יצא לי לחשוב על מיכל, הגם שכל השבחים שחלקתי לה עכשיו כמובן בעיניהם עומדים.

גם כשנתקלתי במקרה במיכל לפני כשנה לא חשבתי עליה, ולקח לי שנייה לזהות שמיכל זו מיכל. אלא שאותה היתקלות מקרית העירה את אותם רגשות שהכמנתי בתוכי כל אותן חמש-עשרה שנה, ולכן שאלתי את מיכל האם היא מוכנה לצאת איתי, ולשמחתי היא נענתה. והייתה לדעתי – בוודאי בזמן הווה אך גם בדיעבד – תקופה נפלאה.

כמובן, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי במי אני מתאהב: האם מדובר באהבת נער טיפש-עשרה את החברה של אחותו? האם מדובר בהגשמת פנטזיית הנעורים, בהתאהבות בפנטזיה עצמה, המנותקת מן המציאות? ועל אף שאינני יכול להפריך זאת לחלוטין, השתדלתי מאוד להיות כן עם עצמי והשבתי לעצמי בשלילה: מדובר באהבה כנה של גבר ואישה, של שני אנשים מבוגרים. והתברר לי במהלך הקשר עם מיכל שהמציאות עולה על הדמיון, שמיכל האמיתית נפלאה יותר ממיכל המדומיינת, זאת שחיבבתי עוד לפני כן, אבל לא באמת הכרתי. ואהבתי, ואני עדיין מאוד אוהב, את מיכל.

אבל למיכל מאוד הפריע שאני אח של אחותי, חברתה הטובה. והרגשתי את זה מאוד במהלך הקשר, והבנתי, ובדיעבד התברר שצדקתי, שזו הייתה אחת הסיבות לכך שהיא החליטה לסיים את הקשר. נכון, יש סיבות נוספות: מיכל גדולה ממני בשש שנים, וגם יש שני ילדים (מקסימים, עד כמה שאני הספקתי להכיר) שעומדים – לכאורה – בתווך, ואני מניח שיש עוד סיבות. אבל בשורש, במהות, לדעתי ברור שזה לוז הבעיה. זהו עצם העניין.

לכאורה, מה יותר נפלא מכך שאחותי, אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם, תכיר לי את בת זוגתי לעתיד? וששני הנשים שאני הכי אוהב הן החברות הכי טובות? אני באמת חושב שאין נפלא מכך, אבל אני גם יכול להבין שלמיכל זה מפריע. וכמו שהסברתי לגיסתי זה מכבר, כשאתה בודד ואין לך בת זוג "אין עם מי לדבר", אין מי שיכול לטפל בבעיה (בבדידות). לעומת זאת, אני יכול להבין שלבני זוג יש בעיות, אבל כשאתה בזוגיות, יש עם מי לעבוד, יש בעיה ונפתור את זה ביחד. וזה מה שאמרתי גם למיכל, בנאיבותי: אני מבין שזו בעיה, אבל נפתור אותה ביחד. ואף על פי שאפרט בהמשך את הבעיה, אני עדיין חושב שזו בעיה בת-פתרון, שניתן לפתור אותה ביחד. אז מה בדיוק הבעיה?

תחילה חשבתי שמיכל חוששת מהרגע שבו היחסים בינינו יעלו על שרטון. הטענה הזו מותירה אותי חסר מילים, שכן מיכל צודקת במאה אחוזים, והתגלגלות הדברים מעידה כאלף עדים להצדקת חששה של מיכל: משהיחסים ביני ובין מיכל הסתיימו, אין גבול לכעס שאני כועס על אחותי. התגשמו כל חששותיה של מיכל. ולמרות שאני מבין שהכעס שלי על אחותי לא רציונלי בעליל, אני לא יכול להפסיק לכעוס עליה: היה בידי המפתח שפותח את השער לדרך אל האושר – מיכל – ואחותי נעמדת בפתח השער שמוביל לאושר וחוסמת את דרכי. ואני כל הזמן שואל בלבי את אחותי: מדוע את חוסמת את הדרך שלי אל האושר?

ולמרות שזו, להבנתי, לא כל הבעיה, בכל זאת, אני רוצה להשחיל מילה: קשה לי לקבל את התפישה שכבר עם תחילת הקשר חושבים על סיומו. זו נבואה שמגשימה את עצמה, זו לדעתי מחשבה שהיא מסרסת, מחשבה שכבר יוצרת קרע בתוך הקשר. אני מכיר את האנלוגיה שאומרת שהסכמי קדם נישואין למיניהם הם כמו לחגור חגורת בטיחות – אתה לעולם לא יכול לדעת איך תיגמר הנסיעה; אלא שהאנלוגיה הזו חוטאת בדבר המרכזי ביותר: במוקד הקשר הזוגי עומדים בני אדם עם רגשות, ומחשבות על סיום הקשר משפיעות על הדינמיקה של הקשר הזוגי, בעוד מחשבות על חגורת בטיחות לא משפיעות על הנסיעה. כלומר, החשש של מיכל מהתוצאות הקשות של סיום הקשר – חשש שהתגשם כאמור – חלחל אל הקשר עוד מתחילתו ופורר אותו מבפנים.

אבל אז נזכרתי בתיאוריית "עולמות מתנגשים" מ"סיינפלד" – שהיא אחת התיאוריות הפסיכולוגיות/ אנתרופולוגיות מהיותר עמוקות ומבריקות שאני מכיר – והבנתי שזו לא הבעיה. הבנתי מה הסיפור.

והסיפור פשוט. בפרק "The Pool Guy", איליין מחפשת שותף ללכת עמו לתערוכת אופנה של בגדים היסטוריים ב"מטרופוליטן". ג'רי מציע שתתקשר לסוזן, ארוסתו של ג'ורג', ואיליין מאמצת את הרעיון ויוצאת מהדירה. ואז קרמר מספר לג'רי על תיאורית "התנגשות העולמות", שאומרת בקצרה כך (הרחבתי עליה מעט בסוף הרשומה "עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו"): האדם הוא כמו זיקית, יש לו כמה מופעים: כאשר אנחנו בחברת העבודה אנחנו מתנהגים באופן אחד, וכאשר אנחנו עם חברים אנחנו מתנהגים באופן אחר, ואילו עם המשפחה אנחנו מתנהגים באופן שונה; אלו שניים ושלושה בני אדם שונים שלא יכולים להיפגש זה עם זה, שכן אם "אני המשפחתי" ייפגש עם "אני החברתי" – "אני" מסוים ימות, ככל הנראה "אני החברתי".

כך גם בסיינפלד: יש ג'ורג' של מערכות היחסים (relationship George) ויש ג'ורג' של החבורה, ג'ורג' העצמאי (independent George). וכאשר איליין, אחת מהחבורה, נעשית החברה של סוזן, ארוסתו של ג'ורג', ג'ורג' של החבורה יפסיק להתקיים. וכמו שג'ורג' אומר: "If relationship George walks through this door, he will kill independent George. A George, divided against itself, cannot stand".

כלומר, להבנתי, הבעיה היא לא החשש של מיכל מכך שהקשר בינינו יסתיים, אלא הבעיה היא הרבה יותר חמורה: הבעיה היא עצם הקשר שיוצר אצל מיכל "התנגשות עולמות", שכן יש מיכל של מערכות היחסים ויש מיכל החברתית, וברגע שמיכל החברה של אחותי תפגוש במיכל של מערכות היחסים, מיכל החברה תפסיק להתקיים.

זה הסיפור. סיפור פשוט. סיפור פשוט ועצוב מאוד.