סיפור פשוט, או: מדוע החברה של אחותי זרקה אותי

(אני מתנצל מראש בפני מי מבין המוזכרים בפוסט שעשוי להיפגע ממנו. אני יודע לכתוב. והתרפיה שלי היא בכתיבה. אני מקווה שהתרפיה תעשה את שלה)

בין אחים יש קשר דם, אבל ביני ובין אחותי הבכורה, הלוא היא "מבקרת המדינה" (תנו מבט ברשומות "האיש שחצה את הקווים" ו"לאחותי הבכורה") – יש גם קשר עור. במה דברים אמורים? בחנוכה 1988, כשהייתי בן רבע לארבע, בעוד אחותי הבכורה נשארה לשמרטף עליי, ביקשתי להכין לעצמי תה בבקבוק. עליתי על שרפרף על מנת להגיע לקומקום שעל השיש. כשהתחלתי לשפות את המים לתוך הבקבוק, קפץ לפתע החשמל, ואני מתוך בהלה נפלתי מהשרפרף והקומקום, עם המים הרותחים, נשפך עליי. מאז יש לי מספר צלקות בגוף, צלקות שאני מכנה "צלקות של אהבה", שכן הן, בדרך עקלקלה אמנם, קירבו אותי לאחותי.

את אחותי הבכורה אני אוהב אהבת נפש. היא אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם (לא נדרג, כן? אבל בואו נאמר שהיא מגיעה לגמר וגם שם נותנת פייט). אימא שלנו, בעוד אחד ממטבעות הלשון שהיא הוסיפה ללקסיקון המשפחתי, תמיד אומרת שביני ובין אחותי "יש קשר מיוחד". ל"קשר המיוחד" הזה היו פנים רבות, והוא בא לידי ביטוי, בין השאר, במכתבים שאני ואחותי החלפנו בזמן שהיא שהתה חודשים רבים בגולה הדווייה. ועל אף שהיא הבכורה ומטבע הדברים ההורים שלי עשו עליה את כל הניסויים – היא, לדעתי, השפויה מבין כל האחים (ויש אומרים: שפויה יותר מכל האחים גם יחד).

על אחותי הבכורה אני כועס מאוד מזה כמעט כשנה, שנה שידעה עליות ומורדות, ואינני מדבר איתה מזה כשבוע. אז אחרי שהרעפתי עליה כל-כך הרבה קומפלימנטים – הכיצד? או, זה סיפור.

לאחותי הבכורה יש חברה בשם מיכל (שם בדוי). מיכל חברה של אחותי מזה כחמש-עשרה שנה, ומאותו זמן לערך, ובכל פעם שיצא לנו להיתקל זה בזו, מיכל תמיד מצאה חן בעיניי: בגלל שהיא יפה מאוד, שאין לתאר, בגלל שהיא חכמה, ובגלל שיש בה משהו מן הקשיחות. אני מניח, שבכל אותן שנים הייתי בעיני מיכל כלא יותר מאשר "תפאורה" (הפעם היחידה שאני זוכר שהיא "דיברה" איתי הייתה בחתונה של אחותי, אז היא הביאה לי שקית כלשהי, אמרה לי "קח" והלכה לה). עם כל המחשבות האלו לא עשיתי דבר, והמשכתי בחיי, וגם במהלך חמש עשרה השנים האחרונות כמעט ולא יצא לי לחשוב על מיכל, הגם שכל השבחים שחלקתי לה עכשיו כמובן בעיניהם עומדים.

גם כשנתקלתי במקרה במיכל לפני כשנה לא חשבתי עליה, ולקח לי שנייה לזהות שמיכל זו מיכל. אלא שאותה היתקלות מקרית העירה את אותם רגשות שהכמנתי בתוכי כל אותן חמש-עשרה שנה, ולכן שאלתי את מיכל האם היא מוכנה לצאת איתי, ולשמחתי היא נענתה. והייתה לדעתי – בוודאי בזמן הווה אך גם בדיעבד – תקופה נפלאה.

כמובן, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי במי אני מתאהב: האם מדובר באהבת נער טיפש-עשרה את החברה של אחותו? האם מדובר בהגשמת פנטזיית הנעורים, בהתאהבות בפנטזיה עצמה, המנותקת מן המציאות? ועל אף שאינני יכול להפריך זאת לחלוטין, השתדלתי מאוד להיות כן עם עצמי והשבתי לעצמי בשלילה: מדובר באהבה כנה של גבר ואישה, של שני אנשים מבוגרים. והתברר לי במהלך הקשר עם מיכל שהמציאות עולה על הדמיון, שמיכל האמיתית נפלאה יותר ממיכל המדומיינת, זאת שחיבבתי עוד לפני כן, אבל לא באמת הכרתי. ואהבתי, ואני עדיין מאוד אוהב, את מיכל.

אבל למיכל מאוד הפריע שאני אח של אחותי, חברתה הטובה. והרגשתי את זה מאוד במהלך הקשר, והבנתי, ובדיעבד התברר שצדקתי, שזו הייתה אחת הסיבות לכך שהיא החליטה לסיים את הקשר. נכון, יש סיבות נוספות: מיכל גדולה ממני בשש שנים, וגם יש שני ילדים (מקסימים, עד כמה שאני הספקתי להכיר) שעומדים – לכאורה – בתווך, ואני מניח שיש עוד סיבות. אבל בשורש, במהות, לדעתי ברור שזה לוז הבעיה. זהו עצם העניין.

לכאורה, מה יותר נפלא מכך שאחותי, אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם, תכיר לי את בת זוגתי לעתיד? וששני הנשים שאני הכי אוהב הן החברות הכי טובות? אני באמת חושב שאין נפלא מכך, אבל אני גם יכול להבין שלמיכל זה מפריע. וכמו שהסברתי לגיסתי זה מכבר, כשאתה בודד ואין לך בת זוג "אין עם מי לדבר", אין מי שיכול לטפל בבעיה (בבדידות). לעומת זאת, אני יכול להבין שלבני זוג יש בעיות, אבל כשאתה בזוגיות, יש עם מי לעבוד, יש בעיה ונפתור את זה ביחד. וזה מה שאמרתי גם למיכל, בנאיבותי: אני מבין שזו בעיה, אבל נפתור אותה ביחד. ואף על פי שאפרט בהמשך את הבעיה, אני עדיין חושב שזו בעיה בת-פתרון, שניתן לפתור אותה ביחד. אז מה בדיוק הבעיה?

תחילה חשבתי שמיכל חוששת מהרגע שבו היחסים בינינו יעלו על שרטון. הטענה הזו מותירה אותי חסר מילים, שכן מיכל צודקת במאה אחוזים, והתגלגלות הדברים מעידה כאלף עדים להצדקת חששה של מיכל: משהיחסים ביני ובין מיכל הסתיימו, אין גבול לכעס שאני כועס על אחותי. התגשמו כל חששותיה של מיכל. ולמרות שאני מבין שהכעס שלי על אחותי לא רציונלי בעליל, אני לא יכול להפסיק לכעוס עליה: היה בידי המפתח שפותח את השער לדרך אל האושר – מיכל – ואחותי נעמדת בפתח השער שמוביל לאושר וחוסמת את דרכי. ואני כל הזמן שואל בלבי את אחותי: מדוע את חוסמת את הדרך שלי אל האושר?

ולמרות שזו, להבנתי, לא כל הבעיה, בכל זאת, אני רוצה להשחיל מילה: קשה לי לקבל את התפישה שכבר עם תחילת הקשר חושבים על סיומו. זו נבואה שמגשימה את עצמה, זו לדעתי מחשבה שהיא מסרסת, מחשבה שכבר יוצרת קרע בתוך הקשר. אני מכיר את האנלוגיה שאומרת שהסכמי קדם נישואין למיניהם הם כמו לחגור חגורת בטיחות – אתה לעולם לא יכול לדעת איך תיגמר הנסיעה; אלא שהאנלוגיה הזו חוטאת בדבר המרכזי ביותר: במוקד הקשר הזוגי עומדים בני אדם עם רגשות, ומחשבות על סיום הקשר משפיעות על הדינמיקה של הקשר הזוגי, בעוד מחשבות על חגורת בטיחות לא משפיעות על הנסיעה. כלומר, החשש של מיכל מהתוצאות הקשות של סיום הקשר – חשש שהתגשם כאמור – חלחל אל הקשר עוד מתחילתו ופורר אותו מבפנים.

אבל אז נזכרתי בתיאוריית "עולמות מתנגשים" מ"סיינפלד" – שהיא אחת התיאוריות הפסיכולוגיות/ אנתרופולוגיות מהיותר עמוקות ומבריקות שאני מכיר – והבנתי שזו לא הבעיה. הבנתי מה הסיפור.

והסיפור פשוט. בפרק "The Pool Guy", איליין מחפשת שותף ללכת עמו לתערוכת אופנה של בגדים היסטוריים ב"מטרופוליטן". ג'רי מציע שתתקשר לסוזן, ארוסתו של ג'ורג', ואיליין מאמצת את הרעיון ויוצאת מהדירה. ואז קרמר מספר לג'רי על תיאורית "התנגשות העולמות", שאומרת בקצרה כך (הרחבתי עליה מעט בסוף הרשומה "עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו"): האדם הוא כמו זיקית, יש לו כמה מופעים: כאשר אנחנו בחברת העבודה אנחנו מתנהגים באופן אחד, וכאשר אנחנו עם חברים אנחנו מתנהגים באופן אחר, ואילו עם המשפחה אנחנו מתנהגים באופן שונה; אלו שניים ושלושה בני אדם שונים שלא יכולים להיפגש זה עם זה, שכן אם "אני המשפחתי" ייפגש עם "אני החברתי" – "אני" מסוים ימות, ככל הנראה "אני החברתי".

כך גם בסיינפלד: יש ג'ורג' של מערכות היחסים (relationship George) ויש ג'ורג' של החבורה, ג'ורג' העצמאי (independent George). וכאשר איליין, אחת מהחבורה, נעשית החברה של סוזן, ארוסתו של ג'ורג', ג'ורג' של החבורה יפסיק להתקיים. וכמו שג'ורג' אומר: "If relationship George walks through this door, he will kill independent George. A George, divided against itself, cannot stand".

כלומר, להבנתי, הבעיה היא לא החשש של מיכל מכך שהקשר בינינו יסתיים, אלא הבעיה היא הרבה יותר חמורה: הבעיה היא עצם הקשר שיוצר אצל מיכל "התנגשות עולמות", שכן יש מיכל של מערכות היחסים ויש מיכל החברתית, וברגע שמיכל החברה של אחותי תפגוש במיכל של מערכות היחסים, מיכל החברה תפסיק להתקיים.

זה הסיפור. סיפור פשוט. סיפור פשוט ועצוב מאוד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s