מחווה לאלו שנשארו מאחור: על הספר "יָם בֵּינִי לְבֵינֵךְ" של נורית גרץ

הספר "יָם בֵּינִי לְבֵינֵךְ" של נורית גרץ הוא רומן היסטורי המתאר את סיפור אהבתם של מיכאל ברנשטיין ורחל בלובשטיין, המשוררת העברית הנודעת. הרומן מורכב משני חלקים: החלק הראשון הוא פגישתם של השניים באוניברסיטת טולוז בצרפת ב-1913, עת רחל השתלמה שם בחקלאות ומיכאל למד הנדסת חשמל; חלקו השני של הסיפור הוא שרשרת מכתבים שהחליפו השניים לאחר שנפרדו, כאשר רחל חזרה לארץ ישראל ומיכאל לעיר מולדתו ברוסיה. את מלאכת הקשירה בין שני החלקים, כמו את הטלאת החלקים החסרים שנוצרו בשל מעשה האריגה ויצירת סיפור אחד קוהרנטי, מבקשת גרץ לעשות בספרה.

אלא שהתפרים של הסיפור נתפרים בגסות. גרץ בוחרת לשתף את הקוראים במסע ההתחקות אחר מקורותיה ההיסטוריים, הן בהקדמה לספר ובאחרית הדבר, כמו גם ברשימה ביבליוגרפית והערות שוליים המפנים לאותם מקורות, ובכך בלבד יש בכדי להפריע לקורא לצלול ל"יָם בֵּינִי לְבֵינֵךְ". העובדה שגרץ מחליטה לצטט מתוך אותם מקורות ולא מטמיעה אותן לחלוטין בסיפור, מקשה על הקורא לשתות בצמא את הסיפור. בחירתה של המחברת להכניס את הקוראים אל מאחורי הקלעים של הסיפור היא כמו סועד במסעדת שף שנכנס לראות כיצד מתקינים את האוכל במקום, ונגעל; מלאכת התקנת הסיפור אינה תמיד נעימה לעיניים או לחך. אף שאין חפיפה מלאה בין השניים, לדעתי הן הקורא והן הסועד מבקשים להתענג על התוצר הסופי ולא להיוודע לעשייתו.

רומנים היסטוריים ניתן לחלק באופן סכמטי לשלושה סוגים: כאלו המחליטים להיצמד בדבקות לעובדות ההיסטוריות; כאלו שמתחילים מן העובדות היבשות וממריאים משם אל מחוזות הדמיון; וכאלו שכותבים נגד ההיסטוריה, שנתפשים לפרטים היסטוריים אחדים, ומבקשים להצעיד את הסיפור בכיוון שונה מהדרך אליו הוליכה אותו ההיסטוריה, לכתוב לו סוף שונה. לגאול אותו.

נדמה שניסיונה האקדמי של גרץ הוא בעוכריה במקרה זה. כיוון שהכתיבה האקדמית אמונה על דיוק, אין זה מפתיע שגרץ בוחרת לכתוב רומן היסטורי מן הסוג הראשון, הגם שהיא בוודאי ממציאה פרטים רבים. גרץ מתעקשת לחתור לכיוון הרומן הדבק בעובדות בכל מחיר, לתור אחר עוד מסמך, לאמת עוד פרט. אפשר כאמור להבין בחירה זו, ואולי יש בכך בכדי לסייע לנו להבין את שירתה של רחל, על מקורותיה הפואטיים וההיסטוריים; אך המטרות של מחקר היסטורי ופרוזה הן שונות בתכלית. כאשר מדובר בפרוזה, לדעתי זו האפשרות המשעממת מבין השלושה, ושני הסוגים האחרונים מרתקים הרבה יותר. גם אם ניתן להסתייג מן הדרך השלישית שעלולה לעוות את ההיסטוריה, גרץ הייתה יכולה לבחור בשביל הזהב, בדרך האמצע – להתחיל מן הידוע לנו ולשוט בים אל עבר הלא-נודע.

כפי שהיא אומרת במפורש בהקדמה, גרץ בוחרת לספר את סיפור האהבה בין רחל ומיכאל מבעד לעיניו של האחרון. רגע הפרידה בין מיכאל לרחל, רגע הבחירה בין המולדת לארץ ישראל, הוא רגע שבו עמדו אבות ואימהות האומה. בעוד ההיסטוריה היהודית מתמקדת בעיקר ברחל ודומותיה, שעלו לישראל לפני קום המדינה או לאחריה, היא כמעט ואינה מפנה את הזרקור לאלו שנשארו מאחור, לאלו שבחרו להישאר מאחור, כמו מיכאל.

מחד, אך טבעי שהסיפור הציוני יסופר מפי אלו שכתבו אותו ולא מפי אלו שבחרו שלא ליטול חלק בכינונו. מאידך, יש משהו חדשני ומרענן במחווה של גרץ לאלו שנשארו מאחור. למעלה מכך: הידיעה כי אבות ואימהות הציונות נטשו את מולדתם הישנה למען המולדת החדשה בארץ ישראל והותירו אחריהם אהבות ומאהבים – כשם שרחל נטשה את מיכאל – מאפשרת לנו להעריך אותם יותר, להעריך יותר הפרויקט הציוני. ורק בשל כך, גרץ ראויה להערכה על ספרה "יָם בֵּינִי לְבֵינֵךְ".

 פורסן לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s