מות הנהג: על סדרת הרשת "הטרמפיסטים"

"הטרמפיסטים", סדרת רשת דוקומנטרית של יאיר אגמון ואלעד שוורץ, היא לדעתי סדרה מוחמצת. בסדרה, שהסתיימה לפני כשבועיים ומונה עשרה פרקים, שוורץ ואגמון – האחרון הוא גם נהג הרכב – נוסעים ברחבי הארץ ותרים אחר טרמפיסטים מעניינים. בדרך הם פוגשים זמר חרדי, עולה מברית המועצות שניחם על כך שעלה לארץ, מתנחלת יוצאת דופן, ערבי אילם ועוד. בפרק הסיום אגמון מעלה לטרמפ את אימא שלו, ואז מסתבר שהוריו למעשה הכירו בטרמפ.

הסדרה היא חשובה ומעניינת שכן היא פותחת צוהר לדמויות בחברה הישראלית שבדרך כלל נעלמות מעיני המצלמה, ומצליחה להפריך, ולו במקצת, את הסטיגמות הקיימות על אוכלוסיות שונות בחברה (החרדים הרציניים שאינם עובדים למחייתם, המתנחלים האידאליסטים עוקרי הזיתים וכולי). יתרה מזו: הסדרה חושפת טפח מעולמם של אנשי השוליים דווקא, שכן רק אנשים כאלו תופסים טרמפים, והם אפילו עוד "יותר שולִיים" מאנשים שתנועתם מושתתת על תחבורה ציבורית: אם האחרונים עוד יכולים להרשות לעצמם לשלם על הנסיעה, האחרונים אינם מרשים לעצמם לעשות זאת, ואין זה משנה האם מצבם הכלכלי מאפשר להם או לא; אני מניח שיש קורלציה בין מצב כלכלי לתפיסת טרמפים אך דווקא כאשר יש קורלציה הפוכה זה מעניין יותר, שכן זה בהכרח מעיד על תופס הטרמפ כאיש שוליים, אם הוא נדרש לחסדם של אנשים אחרים כאשר מצבו הכלכלי מאפשר לו לשלם על הנסיעה.

לכן במובן מסוים "הטרמפיסטים" היא סדרת-ראי ל"מונית הכסף" מבחינת פלח האוכלוסייה שהיא מציגה, שכן רק סוג מאוד מסוים של אנשים תופסים מונית-ספיישל (באופן סכמטי: אנשים שיכולים להרשות לעצמם או בליינים בדרך לבילוי או ממנו). אצלנו במשפחה, משפחה ממעמד הביניים פלוס, לתפוס מונית הינו – ועדיין – מעשה שלא ייעשה, אלא אם כן כלו כל הקיצין; אז אמנם גם עניים מרודים יכולים לקחת מונית (כשם שאנשים מעשירונים תחתונים יכולים להיות בעלי מכוניות פאר) – אך בכל מקרה מדובר בשתי אוכלוסיות שונות לחלוטין.

לעניות דעתי הסדרה היא מוחמצת. אגמון מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, לאחוז את החבל בשני קצותיו, כלומר גם לנכוח בסדרה (כמתבקש מנהג שאוסף טרמפיסטים) וגם לא "להביא את עצמו" אל היצירה. לטרמפ, כידוע, צריך שניים: בעל הרכב וטרמפיסט. אגמון ושוורץ מפנים את הזרקור לטרמפיסטים עצמם – אבל הם מחמיצים את הדינמיקה שבין הטרמפיסט לנותן הטרמפ. אז אמנם הם תופשים בעדשת המצלמה שלהם טיפוסים מעניינים, אך בכך הם לא שונים ממדורים כמו "מצב משפחתי" של רלי ואבנר אברהמי ("הארץ", "מעריב"). "הטרמפיסטים" היא לא סדרה דוקומנטרית רגילה שכן היא מוציאה החוצה את אגמון הנהג, בעוד כל טרמפ הוא "ריקוד" בין הנהג לטרמפיסט. זה לא רק שאגמון כמעט ואינו מביא את עולמו הפנימי והחיצוני לטרמפ (לבד מוויכוח מיותר וצפוי על פלסטינים, כיבוש וכולי) – אלא שאגמון נשאר אגמון, כלומר אותו אדם. ונהגי הטרמפ הם לפעמים הרבה יותר הזויים מאשר הטרמפיסטים עצמם.

אני מעולם לא הייתי טרמפיסט-אדוק, אך כילד שלמד תשע שנים במוסדות שונים בשטחי הגדה המערבית, וכמתבגר שטייל ברחבי הארץ כמה שנים טובות, אני יכול להעיד על כך: למשל, טרמפ שלקחתי בתוך תא הקירור של משאית המובילה מוצרי חלב; או כאשר עצר לי איזה רכב טרנטה עם דגל ענק של מכבי חיפה, לא טרמפ מעורר חשד, על פניו  – והיו לי גם טרמפים כאלו שכל הדרך אמרנו תהלים – ובשנייה שאני יורד מהרכב הנהג אומר לי: "אתה רואה, זה לא כזה נורא לנסוע עם ערבי", מותיר אותי פעור-פה לכמה שניות טובות.

"הטרמפיסטים" היא סדרה שממילא מבוימת: זה לא רק עריכה מוקפדת ומתקדמת; מטבע הדברים אגמון ושוורץ בוחרים בפינצטה את הקליינטים שלהם – שכן סלקציה כזו מתרחשת בכל סדרה דוקומנטרית, אפילו סדרות דוקו-ריאליטי כמו "מחוברים"; אלו הנסיעות שיוצאות מאין-מוצא ומגיעות לאין-יעד, וזה גם נוכח מאוד בפרק האחרון שבו אגמון מעלה את אימו על טרמפ, כשברור שזה מבוים (והוא גם "מביים" שיחה על איך הוריו הכירו), והוא אפילו מודה בכך שהאוטו שייך לאימו ולא לו.

סדרה מעניינת יותר תהיה סדרה שמביאה גם את הצד של הנהג – הן את קורות חייו והן את אישיותו. סדרות דוקומנטריות הן מעניינות כיוון שרוב בני האדם הם אנשים מעניינים; אבל הדינמיקה שבין בני האדם מעניינת לא פחות ואולי אף יותר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s