שלום לך, ירושלים

שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם.

.

מֵיטָב שְׁנוֹתָי הִקְרַבְתִּי עַל מִזְבְּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם.

אֶת בְּכוֹרוֹת-פַּשְׁטִידוֹתָי הִגַּשְׁתִּי לָךְ,

אֶת עִדִּית-יֵינוֹתָי נָסַכְתִּי לְמַעֲנֵךְ –

וְאַתְּ נִפַּצְתְּ אוֹתָם עַל חוֹמוֹתָיִךְ,

מוֹתִירָה בְּגוּפִי

רְסִיסִים שֶׁל אַכְזָבָה.

.

בִּקַּשְׁתִּי לָגַעַת בָּךְ, יְרוּשָׁלַיִם.

שָׁלַחְתִּי יָד חוֹשֶׁשֶׁת אֶל גּוּפֵךְ,

גִּשַּׁשְׁתִּי בֵּין סִמְטָאוֹת לִבֵּךְ,

רָצִיתִי לְהַרְגִּישׁ אוֹתָךְ

לָדַעַת אוֹתָךְ –

וְאַתְּ קָטַעַתְּ אֶת יְמִינִי

כָּךְ שֶׁלֹּא אֹכַל

לִכְתֹּב לָךְ

שִׁירִים.

.

אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתָךְ, יְרוּשָׁלַיִם,

אַךְ אַתְּ,

מֵעוֹלָם,

לֹא הֵשַׁבְתְּ לִי

אָהֲבָה.

.

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם

דְּעִי שֶׁסָּלַחְתִּי,

שֶׁסָּלַחְתִּי לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם.

*

שָׁלוֹם לָךְ, תֵּל אָבִיב.

מודעות פרסומת

ספר הכאב: על "ספר הגברים" של ננו שבתאי

כשקראתי את "ספר הגברים" של ננו שבתאי, נזכרתי בתקופת לימודיי בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. החוויה האינטלקטואלית שלי הייתה מדהימה. אהבתי מאוד את הלימודים בתוכנית, שהוסיפה כלי נוסף לארגז הכלים הקיומי שלי. במובן מסוים, הלימודים בתוכנית הרכיבו לעיניי משקפיים, שעה שעד אותה תקופה התהלכתי כסומא בעולם, מבלי שחשתי כלל שאני עיוור.

אך מבחינה רגשית ואישית, זו הייתה חוויה נוראית. היו גם זיכרונות אישיים לא נעימים סביב הלימודים בחוג שהגבירו בי את התחושה שמקומי אינו שם, אך מעבר לכך המטא-חוויה שלי הייתה קושי גדול מאוד לשאת את כל הכאב ששמעתי במסגרת השיעורים ומאת חברותיי ללימודים, כאב שמפנה אצבע מאשימה אליי ואל "בני עמי", הגברים. ולא יכולתי לשאת את הכאב, לא יכולתי לשאת את האשמה – למרות שהיא כמובן לא כוונה אליי אישית – הרגשתי שהיא מסרסת אותי כגבר הטרוסקסואל, כגבר שאוהב נשים, כגבר שצריך לפעול בעולם. וזו הייתה אחת הסיבות לעזיבתי.

וחשתי את הכאב הזה, אם כי במינון נמוך יותר, גם כשקראתי את "ספר הגברים". הספר מתאר את חוויותיה הרומנטיות והמיניות של המחברת – או בת דמותה, "הדוברת" בספר – עם גברים, כאשר כולן חוויות שליליות או למצער חוויות שהסתיימו במפח-נפש, בכישלון.

הספר מורכב מלמעלה משלושים סיפורים קצרים, כאשר לרוב כל סיפור מתאר גבר אחר בחייה של המחברת. ככלל, סיפורים קצרים הם כמו ממתק, אי אפשר "לאכול" הרבה מהם יחד, יש בטעם שלהם משהו מן החד-פעמיות. אמנם במקרה של שבתאי הסיפורים הם יותר כמו גלולה-מרה, אך התחושה כי "לקחתי מזה יותר מדי" – בעינה נשארת. והתחושה הזו נכפית על הקורא, שכן לאט-לאט שבתאי שוזרת את כל הסיפורים הקצרים לעלילה אחת, ואין לו ברירה אלא לבלוע את כל הממתקים ברצף.

כאשר לוקחים מספר חוויות שעוסקות בפן ספציפי של הקיום האנושי ומקבצים אותן יחד, ממילא יוצרים נראטיב סביב המכנה המשותף. כששבתאי כותבת את "ספר הגברים" – "הגברים" בה"א הידיעה – היא במשתמע טוענת שיש מכנה משותף, שכל הגברים הם אותו דבר, שאת כולם מאפיינים סטריאוטיפים דומים. הדברים מעידים על עצמם כבר בפסקת הפתיחה של הספר: "גברים הם בני אדם. בני אדם הם סוג של חיות אבל אומרים שמפותחים יותר. זה נכון שלפעמים גברים הם שעירים מאוד, אבל אף פעם לא כמו כלבים". להבנתי, הניסיון ליצור מכנה משותף נמוך כזה הוא שמוביל את הדוברת בספר לכלל חוויה שלילית אחת. הוא גם שמוליך לסוף, העצוב בעיניי – הגם שיש אנשים שיראו בו סוף טוב – של הספר.

כפי שאפשר לראות מפסקת הפתיחה, התרופה של המחברת להתמודדות עם הכאב העצום הזה היא גיחוך, משחקיוּת, ומבחינה פיגורטיבית משחקיות זו באה לידי ביטוי בספר בניסיון ליצור ריתמוס של שירה דרך חריזה ילדותית, או במשחקי-מילים פוסט-מודרניים, שמפרקים ומרכיבים את השפה מחדש. אך מעבר לעובדה שבכדי ללהטט כך עם השפה צריך כישרון כמו של אורלי קסטל-בלום, לעניות דעתי אבד הכלח על משחקי מילים מעין אלו.

אפשר להבין את המשחקיות הזו כרצון לשליטה בכל הגברים שמיררו את חייה של המחברת-הדוברת, ואת הדה-קונסטרוקציה של השפה ניתן לתפוש כניסיון לפרק את המושגים והתפישות שאנו מכירים על נשים וגברים. ואולי המשחקיות הזו היא גם אמצעי לאלחש את הכאב. אך לדעתי, המשחקיות הזו, הקלילות הזו, יוצרת אצל הקורא תחושה של מניפולציה רגשית, היא מרחיקה אותו מהספר. אם המחברת מבקשת לגעת בליבו של הקורא, ולא רק לג'אגלנג איתו, מוטב היה לו הייתה נמנעת ממשחקים אלו. כך היא הייתה מזריקה את הכאב שלה ישירות לוורידיו של הקורא.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מדוע לא הלכתי להלוויה של מיכי מרק

למדתי בישיבת ההסדר בעתניאל. את מיכי מרק ז"ל, מנהלה של הישיבה, הכרתי באופן שטחי למדי: אני יכול להעיד על חיוכו התמידי, אהבת הבריות שלו ולצד זה את שקדנותו בלימוד התורה, אך בכך איני מחדש על אורחותיו דבר מעבר למה שכבר נאמר. לדעתי העובדה שמיכי ניהל את הישיבה באופן כה מוצלח, היא שאפשרה לנו להתמקד בלימוד ולא באדמיניסטרציה, ולכן במובן מסוים קיומו של מיכי כמנהל היה "שקוף", והוא זה שאפשר לישיבה לתפקד.

קשה לי לכתוב את הדברים שאכתוב להלן, שעלולים להשתמע ככפיות טובה, דווקא באחת השעות הקשות של הישיבה. אני מרגיש שהישיבה בעתניאל עיצבה את זהותי באופן מטאמורפוזי. ראש הישיבה שלנו, הרב ראם הכהן, נוהג לומר שלישיבה אין בוגרים, היא לא כמו מוסד אקדמי, שכן לעולם לא מסיימים ללמוד בה; לכל היותר לומדים מחוץ לכתליה. אני חש זאת אף כעת, כשמונה שנים לאחר שיצאתי מבעד לכתלי הישיבה, ועל אף שהתרחקתי מהדרך אליה היא מחנכת.

אני מאמין שהדברים שאכתוב להלן הם חלק מהחינוך לחשיבה ביקורתית ואכפתית שהישיבה בעתניאל מחנכת אליה – ביקורתיות הן בנוגע ללימוד תורה והן בנוגע לחברה הישראלית. לכן הדברים שלהלן אינם טריקת דלת לישיבה אלא להפך: הזמנה למחשבה, הזמנה לדיאלוג.

התלבטתי האם ללכת להלוויה של מיכי, ובסוף החלטתי לא ללכת. לצערי הרב, אחד מהאדנים המרכזיים עליה בנויה הישיבה בעתניאל הוא בניה שנהרגו במהלך שירותם הצבאי או שנרצחו בפיגועי טרור. את הקיר הראשי שמקבל את פניהם של הנכנסים בשערי הישיבה מעטרים שמותיהם של כל בניה שאיבדה במהלך השנים. ואני מניח, לצערי הרב, ששמו של מיכי ז"ל יתווסף לשם בקרוב. מותו של מיכי לא יערער את יסודות בניין הישיבה אלא להפך: הוא יחזק את אדניה. והתלבטתי אם ללכת להלוויה כי חששתי שבהשתתפותי אני אטול חלק במפעל הטראגי הזה, לפיו נרצחי הטרור הפלסטיני מבססים את קיומה של הישיבה בעתניאל.

מה שהכריע את הכף היה דווקא המייל שקיבלנו מהישיבה ובו נמסר לנו מידע שימושי על "הלווייתו של הקדוש מיכי מרק הי"ד" (ההדגשה שלי), ואז הבנתי שהחשש שלי היה מוצדק. מיכי – כאמור, למיטב ידיעתי – היה אדם רחב-לב, ואולי אף צדיק; אבל הוא לא היה קדוש. אני יהודי מאמין, אני מאמין במושג "קדושה", אך אני לא מכיר בני אדם קדושים במציאות הנוכחית. קדושתו של מיכי ניתנה לו במותו.

כאשר מעלים אדם לדרגת קדוש לאחר מותו, הופכים את המוות שלו לנעלה, למוצדק, אולי אף להכרחי. כשמיכי הועלה לדרגת קדוש במותו, במקום שמותו יערער את האמונה בצדקת ההתיישבות ביהודה ושומרון, במקום שהוא יעורר למחשבה האם הדבר נחוץ – הוא גרם בדיוק להפך: הוא רק חיזק את ההתנחלות של הישיבה בדרום הר חברון.

כש"קורבנות הכיבוש" נחשבים קדושים, הם למעשה כמו מחבלים שאהידים. מיכי או נרצחי טרור אחרים אינם מחבלים חלילה אלא אזרחים תמימים שנרצחו, והתיישבותם בשטחי הכיבוש אינה מעשה טרור. וכמובן הם אינם רוצים למות. אך סביבתם הקרובה רואה ערך במוות.

אמצעי התקשורת שסיקרו את ההלוויה מיקדו את תשומת הלב באותם נערים שקראו בהלוויה ל"נקמה". נערים אלו הם באמת מיעוט, המחליש את מפעל ההתנחלויות (וראשי הישיבה בעתניאל מגנים אמירות כאלה בעקביות ובנחרצות, ולא מטעמים טקטיים). בהפניית הזרקור לנערים אלו, התקשורת הסיחה את דעת הציבור מההשלכות הנוראיות יותר של ההלוויה: כל הלוויה כזו היא מפגן תמיכה במפעל ההתנחלויות. ולכן התגובה של הממשלה לכל אירוע טרור היא בנייה בהתנחלויות.

חיזוק מפעל ההתנחלויות יביא לעוד "קדושים", שנהרגים סתם, וחוזר חלילה – לא בגלל שההתנחלות או הכיבוש הם הסיבות לטרור; הטרור מצד העם הפלסטיני קדם לכיבוש שטחי הגדה המערבית ב-1967, ולצערי – ולוואי שאתבדה – הטרור כנראה יימשך גם בתום הכיבוש. כאשר רואים ב"קורבנות הכיבוש" קדושים אין זה שהמתים הם המחיר של הכיבוש אלא זה הופך את מפעל ההתנחלויות למין win-win situation, שמתדלק את מעגל הדמים הזה.

אנחנו סוכני השינוי של החברה הישראלית

 

(דברים שנשאתי כנציג תלמידי תואר ראשון בטקס חלוקת תארים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן, 30.6.2016)

כבוד הרקטורית, פרופסור מרים פאוסט; כבוד הדיקן, פרופסור שחר ליפשיץ, חברות וחברי הסגל האקדמי, הסגל המנהלי והסגל הקליני; חברותיי וחבריי ללימודים; משפחות יקרות:

כשנאמר לי שאני הולך לשאת דברים בטקס, תהיתי על מה אדבר. וחשבתי שהכי נכון יהיה לנסות לתמצת את הערכים והמסרים המרכזיים שספגנו בפקולטה במהלך שלוש שנים וחצי של לימודים, משבוע האוריינטציה, עת היינו פרחי-משפטנים, ועד ליום האחרון ללימודינו.

ונזכרתי שהקורס הראשון שלנו בתואר היה "דיני חוזים" עם פרופסור שחר ליפשיץ, ובשבוע הראשון ללימודים פרופסור ליפשיץ אמר לנו שכשהוא למד משפטים בבר אילן, יצאו מהמחזור שלו חמישה זוגות נשואים, ושהוא מצפה שהמחזור שלנו יעמוד לפחות ביעד הזה.

אני מניח שכעת אתם מצקצקים בלשונכם וחושבים: שוב פעם מפציעות הפנים "היהודיות" של אוניברסיטת בר אילן, עוד פעם היא מתגלה כאיזה מוסד שידוכים, כשלוחה של ג'יי דייט. אך לא היא. מכיוון שאנו נמצאים באכסניה אקדמית, אציין שפרופסור ליפשיץ פשוט הציף דבר שכבר גובה במחקר אקדמי בן יותר מיובל שנים.

בספרו "תיאוריה חברתית ומבנים חברתיים", הסוציולוג רוברט מֶרְטוֹן הצביע על כך שלמבנים ומוסדות חברתיים יש פונקציות גלויות ופונקציות סמויות: וכך, בעוד הפונקציה הגלויה של האוניברסיטה היא לרכוש השכלה, אחת מהפונקציות הסמויות של מוסד אקדמי – והדבר כאמור נבדק מחקרית – היא למצוא בנות או בני זוג ולהתחתן. ואת המסר הזה, שפרופסור ליפשיץ העביר לנו, המחזור שלנו יישם לדעתי בהצלחה עם חמישה זוגות, כולל "נישואי תערובת" בין 01 ל-02. אך אני ככל הנראה לא מספיק הפנמתי..

אבל זה לא המסר העיקרי. ואנסה בכמה דקות לתמצת את המסר העיקרי שהונחל לנו בפקולטה, אנסה לתמצת את כל תורת המשפט על רגל אחת.

תפקידו של המשפט להכווין התנהגות. המשפט לא רק משקף ומעגן את ההתנהגויות ומערכות היחסים הקיימות בחברה; בכוחו של המשפט להכווין להתנהגות הרצויה בעיניו. כך או כך המשפט מכווין התנהגות: הוא קובע אילו התנהגויות אסורות בעיני החברה (בדמות עבירות), איזו התנהגות הינה סטנדרט לא מקובל (מה שמכונה רשלנות), כיצד להסדיר את יחסי השלטון והאזרח וכולי. ואידך פירושה היא, זיל גמור – כל שאר ההתפלפלויות המשפטיות, כל הוויות דבורקין והארט – הן פירוש התובנה שתפקידו של המשפט להכווין התנהגות – צאנה ולמדנה.

לכן בכוחנו, חברותיי וחבריי ללימודים, לעצב את פני החברה באמצעות המשפט. החינוך המשפטי מחנך לחשיבה נורמטיבית, לחשיבה ששואלת בראש ובראשונה מהו הדין הרצוי, כיצד אנו רוצים שהמשפט ייראה, ולכן כיצד אנו רוצים שהחברה תיראה. החינוך המשפטי, כך למדנו וחונכנו, מבקש לחשוב על כל סוגיה בראש צלול ונקי, בעיניים פקוחות וביקורתיות: מה הם הפגמים הקיימים בחברה, מהו החזון שלנו על החברה, ומה אנו יכולים לעשות לשם כך.

זה לדעתי, ללא צל של ספק, המסר העיקרי שהפקולטה למשפטים הנחילה לנו, החל מהקורס הראשון ב"דיני חוזים" וכלה בקורס האחרון ב"אתיקה מקצועית". ולא פחות חשוב, בתווך – הקליניקות המשפטיות, שמראות שהפקולטה למשפטים אינה מצטנפת במגדל השן אלא היא חלק מהקהילה, היא יורדת לשטח, משנה מציאות.

.

עד כה טענתי שהחינוך המשפטי שקיבלנו הוא למעשה מסלול שמוביל ליעד אחד. אך למעשה החינוך המשפטי אינו דרך חד-סטרית; החינוך המשפטי יושב על פרשת דרכים.

במילים החינוך המשפטי על פרשת דרכים אני מתכוון לתפקיד המורכב והמרתק של האקדמיה המשפטית שצריכה לתמרן בין שני אתוסים שונים ומנוגדים: האתוס הראשון הוא האתוס האקדמי שהוא הלימוד והחקירה "לשמה", מבלי לחשוב על התוצרים או על התועלות שיצמחו מהלימוד; לימוד מתוך אהבת החכמה. לעומת זאת, האתוס השני הוא ההכנה של התלמידים לחיים מעשיים, להיות אנשים שעוסקים בפרקטיקה המשפטית, להיות עורכי-דין.

לכן כשאני אומר החינוך המשפטי על פרשת דרכים אני לא מתכוון לכך שהפקולטה למשפטים עומדת בצומת מסוים והיא צריכה לבחור באחת משתי אפשרויות; כשאני מדבר על החינוך המשפטי אני מתכוון לפרשת דרכים שבה לא תיתכן בחירה, שבה העמדה הקיומית של הפקולטה למשפטים היא עמדה של צומת, של פרשת דרכים.

התובנה הזו הכתה בי כאשר בשנה השנייה של הלימודים למדנו "דיני קניין" עם ד"ר מרקוביץ'-ביטון, ולצורך עבודה בקורס נאלצנו לקרוא ים של חומרים, בעברית ובאנגלית. ואני זוכר שאמרתי לעצמי אז שהמסר של ד"ר מרקוביץ'-ביטון הוא שמי שחשב שהוא בא להעביר שלוש שנים וחצי בסבבה, טעה בגדול. אין קיצורי דרך. ואז נזכרתי בהלכה הבאה.

ההלכה אומרת שאסור לעבור בבית הכנסת בכדי לקצר את הדרך למקום אחר: "וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָה", וזאת משום ביזיון בית הכנסת. יחד עם זאת, כאשר בית הכנסת נמצא על אם-הדרך, כלומר הוא חוסם את המעבר למקום השני, לַיעד, ואין ברירה אלא לעבור בבית-הכנסת – מותר לעבור בו, ובלבד שאותו אדם יאמר את הפסוק "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה", ורק אז הוא יכול לצאת.

להבנתי, הביזיון בשימוש בבית הכנסת נובע מכך שאצל מי שמשתמש בבית הכנסת כקיצור-דרך חל היפוך-ערכי: הוא רואה בו אמצעי להגיע למקום אחר, במקום לראות בישיבה בבית הכנסת מטרה. ההלכה מכירה בכך שלא כולם יכולים להיות מיושבי בית-הכנסת, ולכן היא מאפשרת לעבור בו כאשר הדבר נחוץ; אך היא לא מוכנה שבית הכנסת ישמש כקיצור דרך, היא לא מוכנה לקבל זלזול מופגן בסולם הערכים שלה, שבראשו נמצא בית הכנסת, שמייצג ערכים כמו תפילה, לימוד תורה, תיקון עולם וקרבת אלוהים. האידיאל ההלכתי הוא "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ", האידיאל הוא "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל-יְמֵי חַיַּי".

הפקולטה למשפטים היא כמו אותו בית כנסת שיושב על אם הדרך, על פרשת דרכים. למרות האתוס האקדמי, למרות המסגרת האוניברסיטאית בה היא יושבת, היא מאפשרת את ההיפוך הערכי, לפיו התואר-ראשון הוא אמצעי בלבד, תחנת-מעבר בדרך למקום אחר – שכן כאמור מול האתוס הזה ישנה מטרה להכשיר תלמידים להיות עורכי דין. אבל הפקולטה למשפטים לא יכולה לשאת סיטואציה לפיה התואר הראשון משמש כקיצור-דרך. זה לא רק טשטוש סולם הערכים, אלא זלזול מופגן בו.

כשתלמיד נכנס בשערי הפקולטה למשפטים הוא צריך לשים לנגד עיניו את האידיאל. ומה האידיאל? שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל-יְמֵי חַיַּי. שבתי באקדמיה כל ימי חיי.

.

המשנה במסכת אבות אומרת "יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם". הפקולטה למשפטים היוותה בשבילנו בית במשך שלוש שנים וחצי, ולא היינו נמצאים כאן לולא עזרתם ותמיכתם של אנשים ונשים רבות.

אני רוצה להודות להנהלת הפקולטה – הדיקן פרופסור שחר ליפשיץ; סגנו, דוקטור יעקב חבה; וראש מינהל הפקולטה, מרב גבעון – שמקיימים בחזונם ובמעשיהם את הפקולטה למשפטים, והעמידו לתפארת בית ועד לחכמים, וגם לחכמות.

תודה רבה לחברות וחברי הסגל האקדמי, שזכינו לשתות בצמא את דבריכם ולהתאבק בעפר רגליכם. ופייר? האכלתם אותנו הרבה עפר.. אני מצאתי, ואני מאמין שכך גם רואים זאת חבריי ללימודים, שהשיח שהתנהל במסגרת השיעורים, שיח בין המרצה לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם, היה שיח מכונן מבחינת הידע והערכים שקיבלנו. בדיעבד גם הבנתי את העצה של חז"ל "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". טוב, אולי על המסר הזה אני עוד צריך לעבוד..

תודה לחברות הסגל המנהלי של הפקולטה – ובראשן לאורנה, לימור, עליזה, בבי, טליה ואורטל, שעמדו לצידנו בשעות-לא-שעות והיו קשובות לכל גחמותינו ובקשותינו.

ותודה גדולה לכן, משפחות יקרות, הורים, אחים, בנות ובני זוג – אלכם התכוון רבי עקיבא כשאמר שהוא זכה להעמיד את תורתו רק בזכות אשתו, כלומר בזכות משפחתו; ההצלחה שלנו – שלכם היא.

.

חברותיי וחבריי לספסל הלימודים: פרשת הדרכים שבה הפקולטה למשפטים מצויה היא כאמור עמדה קיומית, היא מטען ערכי שעלינו לשאת עמנו לכל מקום שאליו נלך; עמדה שמנסה להפעיל חשיבה ביקורתית, לראות מהם הפגמים שיש במציאות, ולנסות, באמצעות החשיבה המשפטית הנורמטיבית, גם אם לאו דווקא באמצעות המשפט עצמו – לתקנה. אנחנו סוכני השינוי של החברה הישראלית.

כאן בבר-אילן קיבלנו את התורה, תורת המשפט. הלכנו שלוש שנים וחצי במדבר, וכעת אנו עומדים לחצות את הירדן ולהיכנס בשערי הארץ המובטחת, לתרגם את הדברים שלמדנו לחיי המעשה. הארץ המובטחת היא לא רק הארץ שהבטיחו לנו, היא גם הארץ שעלינו להבטיח – שמחובתנו להבטיח – לחברה הישראלית. אין לנו את הפריבילגיה לשבת בעבר הירדן המזרחי בשל תנאים חומריים כאלו ואחרים; כל אחד מאתנו, לפי השקפת עולמו, כל אחת במקום שבו תימצא – במגזר הפרטי, במגזר הציבורי, במגזר השלישי או באקדמיה – עלינו להיחלץ חושים ולצאת להילחם על דמותה של החברה הישראלית.

תודה רבה.