אנחנו סוכני השינוי של החברה הישראלית

 

(דברים שנשאתי כנציג תלמידי תואר ראשון בטקס חלוקת תארים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן, 30.6.2016)

כבוד הרקטורית, פרופסור מרים פאוסט; כבוד הדיקן, פרופסור שחר ליפשיץ, חברות וחברי הסגל האקדמי, הסגל המנהלי והסגל הקליני; חברותיי וחבריי ללימודים; משפחות יקרות:

כשנאמר לי שאני הולך לשאת דברים בטקס, תהיתי על מה אדבר. וחשבתי שהכי נכון יהיה לנסות לתמצת את הערכים והמסרים המרכזיים שספגנו בפקולטה במהלך שלוש שנים וחצי של לימודים, משבוע האוריינטציה, עת היינו פרחי-משפטנים, ועד ליום האחרון ללימודינו.

ונזכרתי שהקורס הראשון שלנו בתואר היה "דיני חוזים" עם פרופסור שחר ליפשיץ, ובשבוע הראשון ללימודים פרופסור ליפשיץ אמר לנו שכשהוא למד משפטים בבר אילן, יצאו מהמחזור שלו חמישה זוגות נשואים, ושהוא מצפה שהמחזור שלנו יעמוד לפחות ביעד הזה.

אני מניח שכעת אתם מצקצקים בלשונכם וחושבים: שוב פעם מפציעות הפנים "היהודיות" של אוניברסיטת בר אילן, עוד פעם היא מתגלה כאיזה מוסד שידוכים, כשלוחה של ג'יי דייט. אך לא היא. מכיוון שאנו נמצאים באכסניה אקדמית, אציין שפרופסור ליפשיץ פשוט הציף דבר שכבר גובה במחקר אקדמי בן יותר מיובל שנים.

בספרו "תיאוריה חברתית ומבנים חברתיים", הסוציולוג רוברט מֶרְטוֹן הצביע על כך שלמבנים ומוסדות חברתיים יש פונקציות גלויות ופונקציות סמויות: וכך, בעוד הפונקציה הגלויה של האוניברסיטה היא לרכוש השכלה, אחת מהפונקציות הסמויות של מוסד אקדמי – והדבר כאמור נבדק מחקרית – היא למצוא בנות או בני זוג ולהתחתן. ואת המסר הזה, שפרופסור ליפשיץ העביר לנו, המחזור שלנו יישם לדעתי בהצלחה עם חמישה זוגות, כולל "נישואי תערובת" בין 01 ל-02. אך אני ככל הנראה לא מספיק הפנמתי..

אבל זה לא המסר העיקרי. ואנסה בכמה דקות לתמצת את המסר העיקרי שהונחל לנו בפקולטה, אנסה לתמצת את כל תורת המשפט על רגל אחת.

תפקידו של המשפט להכווין התנהגות. המשפט לא רק משקף ומעגן את ההתנהגויות ומערכות היחסים הקיימות בחברה; בכוחו של המשפט להכווין להתנהגות הרצויה בעיניו. כך או כך המשפט מכווין התנהגות: הוא קובע אילו התנהגויות אסורות בעיני החברה (בדמות עבירות), איזו התנהגות הינה סטנדרט לא מקובל (מה שמכונה רשלנות), כיצד להסדיר את יחסי השלטון והאזרח וכולי. ואידך פירושה היא, זיל גמור – כל שאר ההתפלפלויות המשפטיות, כל הוויות דבורקין והארט – הן פירוש התובנה שתפקידו של המשפט להכווין התנהגות – צאנה ולמדנה.

לכן בכוחנו, חברותיי וחבריי ללימודים, לעצב את פני החברה באמצעות המשפט. החינוך המשפטי מחנך לחשיבה נורמטיבית, לחשיבה ששואלת בראש ובראשונה מהו הדין הרצוי, כיצד אנו רוצים שהמשפט ייראה, ולכן כיצד אנו רוצים שהחברה תיראה. החינוך המשפטי, כך למדנו וחונכנו, מבקש לחשוב על כל סוגיה בראש צלול ונקי, בעיניים פקוחות וביקורתיות: מה הם הפגמים הקיימים בחברה, מהו החזון שלנו על החברה, ומה אנו יכולים לעשות לשם כך.

זה לדעתי, ללא צל של ספק, המסר העיקרי שהפקולטה למשפטים הנחילה לנו, החל מהקורס הראשון ב"דיני חוזים" וכלה בקורס האחרון ב"אתיקה מקצועית". ולא פחות חשוב, בתווך – הקליניקות המשפטיות, שמראות שהפקולטה למשפטים אינה מצטנפת במגדל השן אלא היא חלק מהקהילה, היא יורדת לשטח, משנה מציאות.

.

עד כה טענתי שהחינוך המשפטי שקיבלנו הוא למעשה מסלול שמוביל ליעד אחד. אך למעשה החינוך המשפטי אינו דרך חד-סטרית; החינוך המשפטי יושב על פרשת דרכים.

במילים החינוך המשפטי על פרשת דרכים אני מתכוון לתפקיד המורכב והמרתק של האקדמיה המשפטית שצריכה לתמרן בין שני אתוסים שונים ומנוגדים: האתוס הראשון הוא האתוס האקדמי שהוא הלימוד והחקירה "לשמה", מבלי לחשוב על התוצרים או על התועלות שיצמחו מהלימוד; לימוד מתוך אהבת החכמה. לעומת זאת, האתוס השני הוא ההכנה של התלמידים לחיים מעשיים, להיות אנשים שעוסקים בפרקטיקה המשפטית, להיות עורכי-דין.

לכן כשאני אומר החינוך המשפטי על פרשת דרכים אני לא מתכוון לכך שהפקולטה למשפטים עומדת בצומת מסוים והיא צריכה לבחור באחת משתי אפשרויות; כשאני מדבר על החינוך המשפטי אני מתכוון לפרשת דרכים שבה לא תיתכן בחירה, שבה העמדה הקיומית של הפקולטה למשפטים היא עמדה של צומת, של פרשת דרכים.

התובנה הזו הכתה בי כאשר בשנה השנייה של הלימודים למדנו "דיני קניין" עם ד"ר מרקוביץ'-ביטון, ולצורך עבודה בקורס נאלצנו לקרוא ים של חומרים, בעברית ובאנגלית. ואני זוכר שאמרתי לעצמי אז שהמסר של ד"ר מרקוביץ'-ביטון הוא שמי שחשב שהוא בא להעביר שלוש שנים וחצי בסבבה, טעה בגדול. אין קיצורי דרך. ואז נזכרתי בהלכה הבאה.

ההלכה אומרת שאסור לעבור בבית הכנסת בכדי לקצר את הדרך למקום אחר: "וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָה", וזאת משום ביזיון בית הכנסת. יחד עם זאת, כאשר בית הכנסת נמצא על אם-הדרך, כלומר הוא חוסם את המעבר למקום השני, לַיעד, ואין ברירה אלא לעבור בבית-הכנסת – מותר לעבור בו, ובלבד שאותו אדם יאמר את הפסוק "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה", ורק אז הוא יכול לצאת.

להבנתי, הביזיון בשימוש בבית הכנסת נובע מכך שאצל מי שמשתמש בבית הכנסת כקיצור-דרך חל היפוך-ערכי: הוא רואה בו אמצעי להגיע למקום אחר, במקום לראות בישיבה בבית הכנסת מטרה. ההלכה מכירה בכך שלא כולם יכולים להיות מיושבי בית-הכנסת, ולכן היא מאפשרת לעבור בו כאשר הדבר נחוץ; אך היא לא מוכנה שבית הכנסת ישמש כקיצור דרך, היא לא מוכנה לקבל זלזול מופגן בסולם הערכים שלה, שבראשו נמצא בית הכנסת, שמייצג ערכים כמו תפילה, לימוד תורה, תיקון עולם וקרבת אלוהים. האידיאל ההלכתי הוא "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ", האידיאל הוא "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל-יְמֵי חַיַּי".

הפקולטה למשפטים היא כמו אותו בית כנסת שיושב על אם הדרך, על פרשת דרכים. למרות האתוס האקדמי, למרות המסגרת האוניברסיטאית בה היא יושבת, היא מאפשרת את ההיפוך הערכי, לפיו התואר-ראשון הוא אמצעי בלבד, תחנת-מעבר בדרך למקום אחר – שכן כאמור מול האתוס הזה ישנה מטרה להכשיר תלמידים להיות עורכי דין. אבל הפקולטה למשפטים לא יכולה לשאת סיטואציה לפיה התואר הראשון משמש כקיצור-דרך. זה לא רק טשטוש סולם הערכים, אלא זלזול מופגן בו.

כשתלמיד נכנס בשערי הפקולטה למשפטים הוא צריך לשים לנגד עיניו את האידיאל. ומה האידיאל? שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל-יְמֵי חַיַּי. שבתי באקדמיה כל ימי חיי.

.

המשנה במסכת אבות אומרת "יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם". הפקולטה למשפטים היוותה בשבילנו בית במשך שלוש שנים וחצי, ולא היינו נמצאים כאן לולא עזרתם ותמיכתם של אנשים ונשים רבות.

אני רוצה להודות להנהלת הפקולטה – הדיקן פרופסור שחר ליפשיץ; סגנו, דוקטור יעקב חבה; וראש מינהל הפקולטה, מרב גבעון – שמקיימים בחזונם ובמעשיהם את הפקולטה למשפטים, והעמידו לתפארת בית ועד לחכמים, וגם לחכמות.

תודה רבה לחברות וחברי הסגל האקדמי, שזכינו לשתות בצמא את דבריכם ולהתאבק בעפר רגליכם. ופייר? האכלתם אותנו הרבה עפר.. אני מצאתי, ואני מאמין שכך גם רואים זאת חבריי ללימודים, שהשיח שהתנהל במסגרת השיעורים, שיח בין המרצה לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם, היה שיח מכונן מבחינת הידע והערכים שקיבלנו. בדיעבד גם הבנתי את העצה של חז"ל "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". טוב, אולי על המסר הזה אני עוד צריך לעבוד..

תודה לחברות הסגל המנהלי של הפקולטה – ובראשן לאורנה, לימור, עליזה, בבי, טליה ואורטל, שעמדו לצידנו בשעות-לא-שעות והיו קשובות לכל גחמותינו ובקשותינו.

ותודה גדולה לכן, משפחות יקרות, הורים, אחים, בנות ובני זוג – אלכם התכוון רבי עקיבא כשאמר שהוא זכה להעמיד את תורתו רק בזכות אשתו, כלומר בזכות משפחתו; ההצלחה שלנו – שלכם היא.

.

חברותיי וחבריי לספסל הלימודים: פרשת הדרכים שבה הפקולטה למשפטים מצויה היא כאמור עמדה קיומית, היא מטען ערכי שעלינו לשאת עמנו לכל מקום שאליו נלך; עמדה שמנסה להפעיל חשיבה ביקורתית, לראות מהם הפגמים שיש במציאות, ולנסות, באמצעות החשיבה המשפטית הנורמטיבית, גם אם לאו דווקא באמצעות המשפט עצמו – לתקנה. אנחנו סוכני השינוי של החברה הישראלית.

כאן בבר-אילן קיבלנו את התורה, תורת המשפט. הלכנו שלוש שנים וחצי במדבר, וכעת אנו עומדים לחצות את הירדן ולהיכנס בשערי הארץ המובטחת, לתרגם את הדברים שלמדנו לחיי המעשה. הארץ המובטחת היא לא רק הארץ שהבטיחו לנו, היא גם הארץ שעלינו להבטיח – שמחובתנו להבטיח – לחברה הישראלית. אין לנו את הפריבילגיה לשבת בעבר הירדן המזרחי בשל תנאים חומריים כאלו ואחרים; כל אחד מאתנו, לפי השקפת עולמו, כל אחת במקום שבו תימצא – במגזר הפרטי, במגזר הציבורי, במגזר השלישי או באקדמיה – עלינו להיחלץ חושים ולצאת להילחם על דמותה של החברה הישראלית.

תודה רבה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s