מדוע לא הלכתי להלוויה של מיכי מרק

למדתי בישיבת ההסדר בעתניאל. את מיכי מרק ז"ל, מנהלה של הישיבה, הכרתי באופן שטחי למדי: אני יכול להעיד על חיוכו התמידי, אהבת הבריות שלו ולצד זה את שקדנותו בלימוד התורה, אך בכך איני מחדש על אורחותיו דבר מעבר למה שכבר נאמר. לדעתי העובדה שמיכי ניהל את הישיבה באופן כה מוצלח, היא שאפשרה לנו להתמקד בלימוד ולא באדמיניסטרציה, ולכן במובן מסוים קיומו של מיכי כמנהל היה "שקוף", והוא זה שאפשר לישיבה לתפקד.

קשה לי לכתוב את הדברים שאכתוב להלן, שעלולים להשתמע ככפיות טובה, דווקא באחת השעות הקשות של הישיבה. אני מרגיש שהישיבה בעתניאל עיצבה את זהותי באופן מטאמורפוזי. ראש הישיבה שלנו, הרב ראם הכהן, נוהג לומר שלישיבה אין בוגרים, היא לא כמו מוסד אקדמי, שכן לעולם לא מסיימים ללמוד בה; לכל היותר לומדים מחוץ לכתליה. אני חש זאת אף כעת, כשמונה שנים לאחר שיצאתי מבעד לכתלי הישיבה, ועל אף שהתרחקתי מהדרך אליה היא מחנכת.

אני מאמין שהדברים שאכתוב להלן הם חלק מהחינוך לחשיבה ביקורתית ואכפתית שהישיבה בעתניאל מחנכת אליה – ביקורתיות הן בנוגע ללימוד תורה והן בנוגע לחברה הישראלית. לכן הדברים שלהלן אינם טריקת דלת לישיבה אלא להפך: הזמנה למחשבה, הזמנה לדיאלוג.

התלבטתי האם ללכת להלוויה של מיכי, ובסוף החלטתי לא ללכת. לצערי הרב, אחד מהאדנים המרכזיים עליה בנויה הישיבה בעתניאל הוא בניה שנהרגו במהלך שירותם הצבאי או שנרצחו בפיגועי טרור. את הקיר הראשי שמקבל את פניהם של הנכנסים בשערי הישיבה מעטרים שמותיהם של כל בניה שאיבדה במהלך השנים. ואני מניח, לצערי הרב, ששמו של מיכי ז"ל יתווסף לשם בקרוב. מותו של מיכי לא יערער את יסודות בניין הישיבה אלא להפך: הוא יחזק את אדניה. והתלבטתי אם ללכת להלוויה כי חששתי שבהשתתפותי אני אטול חלק במפעל הטראגי הזה, לפיו נרצחי הטרור הפלסטיני מבססים את קיומה של הישיבה בעתניאל.

מה שהכריע את הכף היה דווקא המייל שקיבלנו מהישיבה ובו נמסר לנו מידע שימושי על "הלווייתו של הקדוש מיכי מרק הי"ד" (ההדגשה שלי), ואז הבנתי שהחשש שלי היה מוצדק. מיכי – כאמור, למיטב ידיעתי – היה אדם רחב-לב, ואולי אף צדיק; אבל הוא לא היה קדוש. אני יהודי מאמין, אני מאמין במושג "קדושה", אך אני לא מכיר בני אדם קדושים במציאות הנוכחית. קדושתו של מיכי ניתנה לו במותו.

כאשר מעלים אדם לדרגת קדוש לאחר מותו, הופכים את המוות שלו לנעלה, למוצדק, אולי אף להכרחי. כשמיכי הועלה לדרגת קדוש במותו, במקום שמותו יערער את האמונה בצדקת ההתיישבות ביהודה ושומרון, במקום שהוא יעורר למחשבה האם הדבר נחוץ – הוא גרם בדיוק להפך: הוא רק חיזק את ההתנחלות של הישיבה בדרום הר חברון.

כש"קורבנות הכיבוש" נחשבים קדושים, הם למעשה כמו מחבלים שאהידים. מיכי או נרצחי טרור אחרים אינם מחבלים חלילה אלא אזרחים תמימים שנרצחו, והתיישבותם בשטחי הכיבוש אינה מעשה טרור. וכמובן הם אינם רוצים למות. אך סביבתם הקרובה רואה ערך במוות.

אמצעי התקשורת שסיקרו את ההלוויה מיקדו את תשומת הלב באותם נערים שקראו בהלוויה ל"נקמה". נערים אלו הם באמת מיעוט, המחליש את מפעל ההתנחלויות (וראשי הישיבה בעתניאל מגנים אמירות כאלה בעקביות ובנחרצות, ולא מטעמים טקטיים). בהפניית הזרקור לנערים אלו, התקשורת הסיחה את דעת הציבור מההשלכות הנוראיות יותר של ההלוויה: כל הלוויה כזו היא מפגן תמיכה במפעל ההתנחלויות. ולכן התגובה של הממשלה לכל אירוע טרור היא בנייה בהתנחלויות.

חיזוק מפעל ההתנחלויות יביא לעוד "קדושים", שנהרגים סתם, וחוזר חלילה – לא בגלל שההתנחלות או הכיבוש הם הסיבות לטרור; הטרור מצד העם הפלסטיני קדם לכיבוש שטחי הגדה המערבית ב-1967, ולצערי – ולוואי שאתבדה – הטרור כנראה יימשך גם בתום הכיבוש. כאשר רואים ב"קורבנות הכיבוש" קדושים אין זה שהמתים הם המחיר של הכיבוש אלא זה הופך את מפעל ההתנחלויות למין win-win situation, שמתדלק את מעגל הדמים הזה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s