על ערב סרטי הגמר של בוגרי "סם שפיגל"

ביום חמישי שעבר (28.7.16) נערך בסינמטק ירושלים ערב סרטי הגמר של בוגרי בית הספר "סם שפיגל", מבתי הספר לקולנוע המובילים בישראל. אינני מצוי בעולם סרטי הסטודנטים; ראיתי כמה סרטים כאלו בפסטיבלים שונים, וידעתי שהם קצרים ומן הסתם בוסריים; הגעתי לערב בעקבות הסרט "ביום השישי" שביים חברי עמיחי חסון, בוגר בית הספר, וסקרן אותי לראות את הסרטים האחרים שהוצגו.

רוב רובם של הסרטים היו בוסריים, אולי הייתי אומר אפילו "לא ערוכים" מבחינת הגמירוּת הנרטיבית של הסרט. זה אגב חד משמעית כישלון של צוות מורי "סם שפיגל": דווקא מבחינה "קולנועית" (צילום, עריכת הסרט וכולי) הסרטים היו עשויים טוב, עד כמה שהעין הבלתי-מזוינת שלי יכלה להבחין; אבל מבחינה נרטולוגית, הסיפורים היו קלישאתיים ולא מעניינים. זה נכון שמותר הקולנוע והטלוויזיה על הספר הוא דווקא אותם אספקטים ואפקטים שפשוט לא קיימים בסיפור. אבל גם הסרט שמצולם הכי טוב ועשוי בקפידה, לא מחזיק אם הסיפור שלו לא מעניין מספיק. פשוט לא מחזיק.

יש קווי דמיון בין יוצרי קולנוע בתחילת דרכם לבין סופרים בראשית כתיבתם: גם כותבים צעירים מתחילים לרוב בכתיבה של סיפורים קצרים (הגם שסופרים מנוסים וותיקים "חוטאים" בז'אנר זה, במרכאות או שלא במרכאות). אלא שיש הבדל חשוב: סיפור קצר הוא לרוב סיפור גדוש ועמוס בסמלים, ואילו תכונה זו נעדרת מהסרטים הקצרים שהוצגו בערב הגמר תכונה. ואם היו סמלים, הם לא התעלו הרבה מעל לרמת הקלישאה, הם לא פותחו מספיק בכדי לצאת מידי קלישאה ולהגיע לכדי סיפור.

שני סרטים ב"מופע החימום" היו מעט מעניינים יותר מהשאר (לסרטים שהוקרנו במופע המרכזי של הערב – "הרב"; "צלול"; ו-"212" – לא נשארו כרטיסים ואיני מחווה את דעתי עליהם): "אחותך" של מיכל גסנר ו"ביום השישי" של עמיחי חסון. שניהם הציגו סיפורים שיש להם פוטנציאל להתפתח לסיפורים מעניינים אך "נקטעו באִבם". זו אגב אמנות של יוצרי סרטים קצרים: לדעת לכתוב תסריט שלא יהיה מורכב מדי, שניתן יהיה לעקל אותו ב-10-20 דקות, אחרת כאמור לא מספיקים לפתח את הסיפור. יכול להיות שמשך הקריאה של ספר קצר יימשך אותו זמן, אלא שלא כמו בסרט, סיפור קצר יכול – חייב – להיקרא לאחור, כלומר, הקורא יכול לחזור אחורה. בסרט הדבר כמובן אינו אפשרי – סרט ארוך יפצה על כך בעלילה שמתפתחת בהתאם, אבל סרט קצר לא יכול לעשות זאת.

לכן הסרט הכי טוב בחלק הראשון של הערב היה לדעתי סרטו של יאיר אגמון, "גיבורים". הסרט מציג שני ראיונות שנערכים במקביל במסגרת פרויקט "הגיבורים שלנו": בראשון אילנה דיין מראיינת אדם זקן שעלה ממזרח אירופה לאחר השואה וישר נלחם במלחמת העצמאות; בשני מראיין פלסטיני מראיין אשה פלסטינית שנלחמה באותה מלחמה נגד אותם יהודים.

בשני הראיונות לא ברור מה היה חלקם של "הגיבורים": האם הם באמת היו גיבורים? האם הם נסו על נפשם? האם הם הסתערו זה על זה? והאם הגבורה היא להסתער ולהרוג ולכבוש את הכפר של היריב או שהגבורה היא עצם ההשתתפות? ואולי דווקא הנסיגה ו"השמירה על צלם אנוש" היא גבורה, בבחינת "איזהו גיבור הכובש את יצרו"? כל השאלות הללו נשארו פתוחות, וזו כמובן התכונה הכי חשובה לסיפור טוב: להותיר את הצופה והקורא עם הרבה שאלות פתוחות ברגע שהמסך נכבה.

זה נכון שגם בהצגה של הנכבה מול מלחמת השחרור יש מן הקלישאה – או לפחות יש מן ה"No Story", ה"אין-חדש" – ובפרט שהיוצר בוודאי פונה לאותו קהל שלא נרתע ואולי אף שמח לעשות את ההשוואות הללו; אלא שראשית, הוא לא משווה (לפחות לא במפורש, אם כי זה קצת משתמע) את השואה לנכבה – השוואה כזו הייתה מזניקה את הסרט להיות סרט פוליטי גרידא, מניפסט, פמפלט – ואגמון בזהירות ובחכמה נמנע מכך. אולם מעבר לכך: כאמור, האמנות של הסרט הקצר היא דווקא לא להעמיס במסרים וסמלים מורכבים. בזמן הקצר שהיה בידי אגמון, הוא להטט באמנות בין הצורך להעביר מסר מעט מורכב לבין אילוצי הזמן שאינם מאפשרים שהמסר יהיה מורכב מדי.

מעבר לכך, אגמון משחק ביד אמן – מחבר ומפריד – בין שני המושגים של הזיכרון: זיכרון במובן הצר, כפעולה קוגניטיבית של המוח; וזיכרון במובנו הרחב, זיכרון כחלק מן הנרטיב, כחלק מבניין ההיסטוריה, כזיכרון שמאפיין קולקטיב (אך לא רק): ברור שהתוכנית "הגיבורים שלנו" מבקשת לבנות את הזיכרון השני, הזיכרון הקולקטיבי, ולהנגיד בין שני הנרטיבים – היהודי והפלסטיני – אך במהלך הראיונות הגיבורים עצמם מתקשים להיזכר בהתרחשויות שאירעו להם לפני כמעט שבעים שנה, וכאן בא לידי ביטוי הזיכרון הקוגניטיבי.

כאמור, ההנגדה בין שני הנרטיבים, בין שני הזיכרונות, היא לדעתי הפחות מעניינת ו"חדשנית"; הדבר המעניין יותר הוא הערבוב בין שני המובנים של הזיכרון – כיצד הזיכרון הקולקטיבי דוחק את הזיכרון האנושי, הקוגנטיבי: המראיינים – נציגי הזיכרון הלאומי – דוחקים במרואיינים "להיזכר", לספר את הסיפור שלהם. כלומר, הזיכרון האנושי אינו מבנה את הזיכרון הקולקטיבי אלא להפך: הזיכרון הלאומי בא על חשבון הזיכרון האישי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s