על הפלרטוט, או: חשבון הנפש שלי לשנת תשע"ו

בתור אדם שמשתדל להיות קשוב לעצמו ולזולת – רוצה לומר: אדם ביקורתי, שלא לומר אדם שמתמחה בהלאה עצמית – אני מתחבר מאוד לימים הנוראים המצווים עלינו לערוך חשבון נפש. שטף החיים סוחף אותנו לא אחת לזרום, להמשיך הלאה, ואילו הימים הנוראים פוקדים עלינו לעצור, לחשוב, לבוא בחשבון עם עצמנו על ההישגים והחטאים (לשון: להחטיא) בשנה החולפת, ועל המטרות או התיקון שלנו לשנה הבאה.

לכן גם השיחה שהייתה לי לפני כשלושה שבועות עם ידידה טובה, ובה היא ביקרה אותי על כך שבדיבור ובהתנהגות שלי עם נשים יש מן הפלרטוט – הייתה כמו יציקת מים להולכי מדבר, שכן כאמור אני משתדל להיות קשוב לזולת ולתקן את דרכיי בהתאם, והשיחה הטרימה את חשבון הנפש של הימים הנוראים.

השיחה הזו הביאה אותי לארבע מחשבות עצובות ומחשבה שמחה אחת (בבחינת "ארבע לוויות וחתונה אחת"; כידוע כשאנשים אחרים מתחתנים אנחנו עצובים – תודה שהפקרתם אותנו לבד באמת – ואילו כשהם מתים אנחנו שמחים – תודה שהשארתם אותנו בלעדיכם! באמת!).

המחשבה הראשונה, האינסטינקטיבית, הייתה שאם הביקורת הזו נכונה, היא מאוד מצערת, שכן אני מאוד משתדל לא להיות כזה, אני מאוד משתדל להיות נחמד, מאוד משתדל שלא לגרום לאחרים – אנשים וגברים כאחת – אי-נוחות. כלומר, לא רק שגרמתי לאותן נשים אי-נוחות בהתנהגות שלי, אלא שהכוונות הטובות שלי התפרשו אצל הזולת ככוונות רעות, ואין דבר מבאס יותר – אולי לסוב על צעדינו, כמו לחזור הביתה רק בשביל לקחת מפתח או לעשות פעמיים את מבחני ההסמכה, מתחרה בכך – מאשר שאדם בא עם מלוא הכוונות הטובות ואילו הצד השני אינו משתף פעולה. כמו שאתה מבקש לעשות למישהו מסיבת הפתעה ליום ההולדת ואילו חתן או כלת השמחה אומרות שבשבילן יום ההולדת הוא רק עוד יום או אפילו יום אבל.

המחשבות השנייה והשלישית באות מאותו מקום, והוא העובדה שגדלתי בבית ובסביבה דתית. המחשבה השנייה ציערה אותי שכן אני מסכים שכיוון שהתרחקתי מהדרך בה חינכו אותי ואיני מקיים אורח חיים דתי, אכן יש איזה "שחרור רסן" בהתנהגות שלי עם נשים – ועם הזולת בכלל. דברים שלא הרשיתי לעצמי לומר או התנהגויות שלא עשיתי בעבר – "מותרות" לי כעת, ואני מרשה לעצמי "לחגוג" את תהליך ההתרה וההסרה של המוסרות הדתיות החברתיות. וכנראה שחגגתי יותר מדי.

המחשבה השלישית דומה: כאדם שגדל בסביבה דתית, שהיא גם מאוד סגרגטיבית כשלעצמה וגם כמובן מפרידה לרוב בין החינוך של נשים וגברים – קודי ההתנהגות של העולם "שבחוץ" זרים לי. אני לעולם לא אבין את קודי ההתנהגות בסביבה שאינה חלק אינטגרלי מההביטוס שלי. אני כמובן איני חייזר שנחת על עולם אחר, ואני יודע כיצד מתנהגים בחברה מעורבת. אלא שהפלרטוט יושב בדיוק על הנקודה החמקמקה הזו של המותר והאסור, התנהגות עמומה שלמי שגדל בחברה מעורבת יותר קל לזהות אותה. נקודה זו גם מתחברת כמובן למחשבה הראשונה: אמירות שאתה כדתי-מבית חושב כתמימות, אנשים או נשים אחרות שגדלו באטמוספרה אחרת – רואות זאת כלא תמימות כלל. "האוטיזם החילוני" הזה עובד גם לכיוון השני. כתבתי בעבר ("שומרת יציאה: לקראת הלכה חילונית") שפעם הזמנתי ידידה טובה, שהיה לה בן זוג, לצאת לסרט במלוא התמימות והכוונות הטובות, ואילו היא השיבה לי בלאו מוחלט כאילו הייתה זו הצעה מגונה; לא יוצאים לפגישה זוגית עם אשה שיש לה חבר.

המחשבה הרביעית היא העמוקה והאינטימית מכולן, והיא שמכיוון שחשדו וחושדים בי לא אחת שאני הומוסקסואל (פירטתי על כך מעט ברשומה "על הגדרת העצמי וכבוד האדם") – על אף שאני סטרייט, הזהות המינית שלי מאוימת, ואני חש צורך להחצין את "הסטרייטיות" שלי, דבר שמתפרש אצל הצד שכנגד כפלרטוט. הווי כלל נקוט בידכם: התנהגות מוחצנת או אימפולסיבית – ויהא זו אלימות או סתם אקסהיביציוניזם – היא לרוב נובעת מתחושה של איום, בבחינת ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

המחשבה השמחה היא ההיוודעות שלי לכך שההתנהגות שלי עלולה לגרום אי נוחות לנשים מסוימות, והיכולת שלי להכיל את הביקורת הזו ולתקן את דרכיי לקראת שנת תשע"ז הבאה עלינו לטובה, לגמרי לטובה. גמר חתימה טובה.