אהבת המולדת או אהבת אישה: על הסרט "בלוז לחופש הגדול"

צילום: מתוך הסרט

צילום: מתוך הסרט

הסרט "בלוז לחופש הגדול" של רנן שור, מספר על חבורה של בוגרי תיכון ערב הגיוס שלהם לצבא, כאשר השנה היא 1970, וברקע מתנהלת מלחמת ההתשה שגובה קורבנות רבים, ובהם בוגרי בית הספר. בשל כך, מחליטים הבוגרים שההצגה שתעמוד במרכז מסיבת הסיום תהווה מפגן מחאה כנגד המצב הפוליטי (זהירות, הרשימה מכילה ספוילרים).

הסרט נתפש כסרט מחאה, הוא עורר הדים רבים וזכה להשפעה ציבורית, אולם לדעתי הקביעה כי מדובר בסרט מחאה אינה חד-משמעית.

על פניו, לא מדובר בסרט מחאה אלא בסרט קונפורמיסטי לחלוטין: הוא מתאר את הבלבול והלבטים שהם מנת חלקם של כל בני נוער והוא מסתיים בכך שכל כשירי הגיוס מתגייסים; אפילו ארל'ה הפציפיסט (דור צויגנבוים) מחליט להתגייס לבסוף.

יותר מזה, העובדה ששניים מן המתגייסים – יוסי צוויליך ומוסי שובל (עמרי דולב ויואב צפיר) – נהרגים במהלך שירותם הצבאי מעידה על אינטגרציה של הפרט עם הקולקטיב, על היטמעות של הבשר של היחיד עם הבשר של המדינה – הרי גופותיהם של צוויליך ומוסי הם שיזבלו ויצמיחו את הפרחים שבהר הרצל באביב.

במונחים של אמיל דורקהיים, מדובר בהתאבדות אלטרואיסטית, קרי, התאבדות שנובעת מעודף אינטגרציה, הפנמת יתר של הערכים הקולקטיביים, עד כדי טשטוש בין הפרט ורצונו לבין רצון החברה. (כאן המקום להעיר שבשני המקרים המוות אינו מוצג בסרט, עובדה הפותחת מרחב של פרשנות, ולפחות במקרה של צוויליך יש מקום לומר שמדובר בהתאבדות, שכן המוות מוגדר כ"תאונת אימונים", שם קוד בצבא להתאבדויות הרבות המתרחשות במהלך השירות הצבאי).

מן הצד השני, יש להסתכל לא רק על התוצאה – העובדה שכולם מתגייסים – אלא גם על הסיבה לכך שהם התגייסו. ונראה לי לומר שכל מי שהתגייסותו מוצגת בסרט, התגייס בכדי להרשים אישה מסוימת, התגייס "בשם האהבה":

כך מוסי מצנזר את הצגת הסיום בכדי שתקנה לו כרטיס כניסה ללהקה צבאית, וכך הוא יוכל לשרת ביחד עם החברה שלו, נעמי (נעה גולדברג); וכאשר נעמי מגלה שזו אכן הייתה המטרה בצנזור ההצגה, היא כועסת עליו – וזה מה שמניע אותו להתגייס בסופו של דבר לצנחנים.

כך גם אפשר להסביר את התגייסותו התמוהה לכאורה של ארל'ה הפציפיסט: ההחלטה שלו להתגייס נעשית לאחר שמוסי מחליט להתגייס, כאשר גם הוא מבין שמה שהניע את מוסי לוותר על שירות בלהקה הוא אהבתו לנעמי; מכיוון שגם ארל'ה מאוהב בנעמי, הוא מקווה – גם אם באופן פנטזיונרי או לא מודע – שכך הוא ירכוש את אהבתה.

ולמרות שזה לא מה שמניע אותו להתגייס, נראה כי העובדה שצוויליך מחליט להתגייס לשירות קרבי נובעת אף היא מתוך רצון להרשים אשה – חווה כרמלי (אריאלה רובינוביץ'). מן השיחה הקצרה שהשניים מנהלים במסיבת הגיוס של צוויליך, עולה כי האחרון מבקש להרשים אותה בכך שהוא יתגייס לצנחנים. אז אמנם שאלת התגייסותו של צוויליך כלל לא מוטלת בספק, אולם נראה שהתגייסותו לשירות קרבי של אדם שמוצג כחסר כל אוריינטציה קרבית – נבעה מן המניעים הלא נכונים, לכאורה.

כך גם ניתן להסביר את העובדה שיום הגיוס של קובי (שרון בר-זיו) אינו מוצג בסרט – וזאת למרות שקובי מוצג כדובר הגדול ביותר של הגיוס לצבא (לצד מוסי, אם כי ברור שנוכח לבטיו של מוסי האם להתגייס לשירות קרבי או ללהקה – הנאום הציוני שהוא נושא בפני ארל'ה כולו מילים חלולות; מוסי גם לא מציין שהוא מתגייס לשירות קרבי בשל מוטיבציה או בשל ערכים כאלו ואחרים, אלא כיוון שיש לו "פרופיל 97"). מכיוון שקובי נישא לשוש (ורד כהן) במהלך הסרט, כלומר הוא לא מתגייס בשם האהבה, אלא מן הטעמים הנכונים – הגיוס שלו אינו חלק מהסרט. כך גם אפשר להסביר את העובדה שהגיוס של הנשים אינו מוצג בסרט – למרות שבאפילוג מרגו (שחר סגל) נותן לכך פירוש אחר – הגיוס שלהם לא נועד להרשים, ולכן הוא אינו חלק מן הסרט.

האם העובדה שכל בני החבורה מתגייסים "בשם האהבה" נותנת מענה לשאלה האם מדובר בסרט מחאה או לא? עדיין אני לא בטוח שיש לכך תשובה חד משמעית: מחד ניתן לומר כי אהבה היא ערך נעלה, היא חוצה גבולות ועמים ואויבים, ובמובן זה כן מדובר בסרט מחאה, בבחינת "עשו אהבה ולא מלחמה" – לפחות במקרה של ארל'ה נראה כי זה המקרה: הוא ממשיך להחזיק בדעותיו, והוא משמיע אותם גם על האוטובוס שמסיע אותו מהבקו"ם לבסיס הטירונים; להפך – ככל שהאדם מוכן להקריב יותר – וגם להקריב את דעותיו במובן מסוים – בשם האהבה, הדבר מעיד עד כמה חזקה ועצומה היא אהבתו; זה לא מעיד על שינוי הדעות שלו. אם הוא נדרש לכרות את יד ימינו (כשם שמצהירים גולי בבל אם ישכחו את ירושלים, כמסופר בתהלים קל"ז) או להתגייס לצבא – זה היינו הך, הוא יעשה הכל "בשם האהבה".

מאידך – האם זה משנה? זה נכון שהצבא מעדיף את בניו חדורי מוטיבציה, ובוודאי שיש קורלציה בין מוטיבציה לאינטגרציה והפנמה של הערכים הצבאיים וטיב השירות הצבאי. ועדיין, מבחינת הצבא אין זה משנה האם החייל מסתער בשם אהבת המולדת, אהבת האישה, כדי לא לאכזב את חבריו לצוות או כי המפקד הבטיח למי שמסתער שמחכה לו סופגנייה בסוף הקרב. העיקר שיסתער.

ואולי אפילו להפך: העובדה שחיילים מתגייסים על מנת להרשים נשים מעידה שמערכת האינדוקטרינציה הישראלית עובדת מצוין: הנשים הן אלו שמפנימות את העובדה כי חובה להתגייס, ולפיכך הן מצפות מהגברים הישראליים שיתגייסו לשירות קרבי – דבר שמשרת כמובן את המדינה והצבא. העובדה שמערכת החינוך הישראלית אולי אפילו מכוונת את ערכיה אל לבן של הנשים, על מנת שאלו יגבירו את מוטיבציית הגיוס של הגברים, מעידה כאלף עדים על הצלחתה (ובפרט אם חושבים על נשים כסוכנות "אתיקה של דאגה" – במונחים של קרול גיליגן – ועל הכוח שיש להן למנוע מלחמות, כשם שעשו הנשים ב"ליסיסטרטה").

אז אמנם אין תשובה ברורה לשאלה האם מדובר בסרט מחאה או לא, אולם העמימות הזו, העובדה שסרט או סיפור אינם מכווינים אותנו למסקנה או תשובה ברורה, היא שמצביעה על גדולתו של הסרט.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s