יש נסים בעולם: על הספר "שירה גאולה" של נועה ירון-דיין

במרכז הספר "שירה גאולה", ספרה השני של נועה ירון-דיין, עומדת שירה גאולה, בת להורים חוזרים בתשובה שמתדרדרת לחיי הרחוב הירושלמים, ומתוך כך מתגלגלת לסובארו ישנה עם שני חסידי ברסלב שבתמימות האופיינית לחסידות זו, חושבים שהם בדרך להביא את הגאולה.

העוצמה הגדולה של הספר היא בשתיים: ראשית, ירון-דיין עושה את הכמעט בלתי-אפשרי – דבר שהוא בגדר נס בעצמו – ומצליחה לגרום לקורא הנאור לאמץ את נקודת המבט הדתית ולהאמין שיש נסים בעולם. מסעם המופלא של שירה וחבריה אהרון, אלון ודביר יכול להתפרש כרצף אירועים מקרי אשר יד הגורל משחקת בו, אולם הקורא נשבה בקסמיה של החבורה המוזרה הזו עד שהוא מתחיל להטיל ספק בראיית העולם המפוכחת שלו. ומהמקום שבו נטמן זרע הספק – שם צומחת האמונה.

בעניין זה, נדמה לי שירון-דיין יכולה להיקרא בשורה אחת עם כותבות וכותבים הנמנים על הז'אנר המכונה "ריאליזם מאגי", דוגמת גבריאל גרסיה-מארקס או מאיר שלו הישראלי, המבקש לעשות טריוויאליזציה למאגי והזרה לריאליסטיות. אלא שאם כותבים אלו משתמשים באמצעים אחרים על מנת לגרום לקורא להאמין כי הדברים התרחשו באמת (ריחוק בזמן או במקום, עדות מפי השמועה), ירון-דיין עושה זאת, ובהצלחה, באמצעי מפתיע יותר: תפישת העולם האמונית.

העוצמה השנייה של הספר הוא ביכולתה של המחברת ללהטט בשפת הרחוב, לשרוק אותה, לדבור אותה – וזאת כאמור לצד שליטה מרשימה בז'רגון הברסלברי – באופן שגורם לקורא לצלול לתוך הספר ולאבד עניין בעלילה עצמה.

השפה הזו היא שסייעה לי לצלוח קטעים שלמים של הטפות דתיות ואפולוגטיקה דתית המפוזרים בטקסט. זה נכון אמנם שהמסע של שירה גאולה מבירא עמיקתא לאגרא רמא ("מבור עמוק לגג גבוה") אינו מגיע לסיומו – אולי כיוון שהמסע של האדם המאמין לעולם לא מגיע לסיומו; וזה נכון גם ש"הרצאות" אלו מושמות בפיהן של דמויות שונות; אולם לדעתי ניתן היה למתן את אותן התבטאויות על מנת להפוך את הטקסט לנגיש יותר לקוראת.

נוסף על כך, וכפי שהשם של הספר יכול להעיד, הספר לוקה במטאפוריזציה מוגזמת שמאפיינת אולי אגדות חז"ל וסיפורי מעשיות של ר' נחמן מברסלב או סיפורים קצרים – אך לא רומן מודרני. השימוש במטפורות יש בו לדעתי בכדי לזלזל בקורא שנדרש אך ורק "לתרגם" את המטאפורה, במקום לעבור הליך ארוך של פרשנות ופענוח של האובייקט שאותה מטאפורה מייצגת. הדוגמא הפשוטה ביותר היא שם הגיבורה שהוא שם הספר: במקום שהקוראות יבינו שהגיבורה או אפילו העולם עוברים תהליך של "גאולה" – המחברת מאכילה אותן בכפית את התובנה הזו.

החיסרון המרכזי לדעתי של הספר הוא העובדה שהסיפור מגיע לקצו באמצעות גורם חיצוני לעלילה, מה שמכונה בספרות "דאוס אקס מכינה" ("האל מתוך המכונה"), והסוף אינו נובע מן הסיפור עצמו. ניתן לומר שהדבר משתלב בנראטיב הנסי שהכותבת מבקשת להוביל, לפיו אין דבר כזה "מחוץ לעלילה", כי את העלילה אלוהים כותב – "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"; אולם לדעתי, סוף מוצלח יותר לסיפור יהיה כזה שבו הגיבורים בעצמם מתירים את סבך הקשרים שהם יצרו, סוף כזה שבו הם עצמם מביאים את הגאולה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שאפשר לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s