בזמן שכתבנו, או: מדוע אני שונא את התזה שלי?

את הטקסט הבא כתבתי במסגרת סדנת תזה בתואר שני במשפטים. מטרת המטלה הייתה לכתוב: "מדוע אני שונא את התזה שלי?" זו הייתה המטלה הכי מהירה וקלילה שלי בקורס

יום העצמאות, שנת 2050. כל המשפחה יושבת בקהל – גם המנחה או המנחה לא ייעדרו – על דוכן המכובדים יושבים נשיא המדינה, ראשת הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון, שר החינוך ואחרים. ואז מגיע הרגע לו חיכינו: מנחת הערב מכריזה שחתן פרס ישראל לחקר המשפט לשנת התת"י הוא אתה; שכלת פרס ישראל על מפעל חיים היא את.

ובכן, זה לא הולך לקרות. התזה שנכתוב תיקרא על ידי חמישה אנשים לכל היותר – ששה, ואני מפסיד עליך – וגם אם נכתוב דוקטורט, ונפרסם מאמרים שיהדהדו בכל העולם – מה זה יהדהדו? שעון הביג-בן בלונדון לא זוכר הדהודים כאלו מאז ההפצצה של גרמניה על לונדון במהלך מלחמת העולם השנייה – התרומה של המחקר שלנו לעולם תהיה אפסית.

ובזמן שכתבנו היינו יכולים לסייע לאשה עגונה לקבל גט, לכתוב כתב תביעה שיחזיר ללקוח שלנו את רכושו, לעתור לבית המשפט נגד ועדת התכנון והבניה המקומית שאינה מאפשר לשכן הנכה שלנו להוסיף מעלית כך שיוכל להגיע לדירתו, לשחרר מבית הסוהר חפים מפשע – "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" – ולהכניס לכלא את אלו שמקומם מאחורי סורג ובריח.

כי זה מה שאנחנו עושים, אנחנו עורכי דין, אנחנו סוכני השינוי של החברה הישראלית, ידינו האחת שלוחה אל ספר החוקים והשנייה מושטת אל מבקשי המקלט – האנשים שמחפשים במשפט עיר מקלט, שיקל את סבלם, שיתיר את מצוקתם, שיפתור את הסכסוך שהם נקלעו אליו, בצר להם. אבל אנחנו כתבנו.

ושמענו אותם צועקים. שמענו את מהגרות העבודה, והאלמנות, והאסירים – אסירים-בכוח, ואסירים-על-לא עוול – והנכים, ו"סתם" אנשים מסוכסכים, ולא הבנו מי זה צועק? למה כאשר סוף סוף יש לי בוקר פנוי מדאגות ועיסוקים ויש לנו 4 שעות לשבת ולכתוב את התזה – למה אתם מפריעים לנו? למה אי אפשר להתרכז? אז עצמנו עינינו מלשמוע את זעקתם.

סגרנו את החלון, והתיישבנו לכתוב.

או, סוף-סוף קצת שקט.

מודעות פרסומת

חבר אמת או תסמונת האשה המוכה? על "2666" של רוברטו בולניו

את הספר "2666" של רוברטו בולניו התחלתי לקרוא בראשית שנת 2016 – זה היה כל-כך מזמן שאני אפילו לא זוכר בדיוק מתי; אני רק זוכר שחבר ראה אותי קורא את הספר העצום הזה, ואיחל לחייל – כלומר לי – בהצלחה. מאז הספקתי לגשת למבחני לשכת עורכי הדין, להיכשל בהם, לעבור מירושלים לתל אביב, לגשת שוב למבחני הלשכה, לעבור אותם בהצלחה, להתחיל תואר שני, להגיש הצעת תזה, וכעת – בשעה טובה ומוצלחת – סיימתי את הספר.

וכל אותה תקופה קראתי כמובן ספרים אחרים – כעשרה ספרים, להערכתי – בין לבין. אך כמו בתסמונת האשה המוכה, לפיה אשה שעוברת התעללות לא מצליחה להשתחרר מבן זוגה המכה ותמיד חוזרת לזרועותיו – גם אני תמיד חזרתי ל-2666. מה יש בו בספר שלופת אותך? שלא מאפשר לך, הקורא, להשתחרר, להמשיך הלאה?

2666 מורכב מחמישה סיפורים שונים כמו ברומן שרשרת, לפיו סיפור אחד מוביל לסיפור העוקב: בראשון ארבעה חוקרי ספרות המתמקדים ביצירתו של הסופר הגרמני בנו פון ארצ'ימבולדי מנסים לאתר את הסופר הנודע, ובמסעם מגיעים לטרה סנטה שבצפון מקסיקו; שם הם פוגשים את פרופ' אמלפיטאנו, אף הוא ארצ'ימבולדיסט, והוא עומד במרכז הסיפור השני; באותה טרה סנטה מתרחשות סדרה של רציחות, שעיתונאי מצפון אמריקה מסקר אותם, ועל כך מספרים הסיפורים הרביעי והשלישי, בהתאמה; ולבסוף, הסיפור החמישי מספר על חייל גרמני במלחמת העולם השנייה שמחליט להיהפך לסופר.

השרשור בין חמשת הסיפורים נעשה ברישול: אמנם ארצ'ימבולדי הוא החוט השוזר את כל העלילות, אך הוא לא נוכח בכל הספרים. אין זה גם שסיפור אחד מוביל לסיפור הבא אחריו בקשר סיבתי אלא ב"קשר מיטונומי", כלומר כל סיפור מוביל לסיפור העוקב בקשר של מקום או של אדם, בכל סיפור מופיע אדם או מקום אליו התוודענו באחד הסיפורים הקודמים. גם טוויית או קשירת כל חוטי העלילה ביחד נעשה במין אגביות, כמו אב הקולע צמה לבתו המאחרת לבית הספר – כך נראה הספר.

לאור האמור, 2666 מעלה את שאלת צוואת המחבר. כפי שמסופר בפתיחת הספר, ועוד יותר בפירוט בסופו, בולניו ביקש לפרסם את הספר כחמישה ספרים נפרדים, אך מטעמים שונים החליטו יורשיו לפרסם את כל הסיפורים בכרך אחד. האם זה היה מעשה נבון? האם האינטואיציה של הסופר תמיד נכונה יותר? האם יש להקנות בכורה לרצון המת, לכבוד המת? והיכן היו יצירותיו של פרנץ קפקא, אם מקס ברוד היה נשמע לצוואתו ומחליט לשרוף אותן? כך או כך התוצאה היא מפלצתית, ביטוי שהמתרגם, אדם בלומנטל – שבהחלט עשה עבודה מעולה – מרבה להשתמש בו – ספר שמפרנס שמונה מאות שבעים ושתיים עמודים (ללא עמודי פתיחה ואחרית דבר).

2666 משובץ במשפטים מתפתלים נוסח יעקב שבתאי, אולם בעוד אצל שבתאי התחושה היא של מעט המחזיק את המרובה ("זיכרון דברים" שלו, למשל, הינו פחות משליש באורכו מאשר 2666), הנותן תחושה של עוד, ב-2666 התחושה היא בדיוק להפך, של "מרובה המחזיק מעט", תחושה של סחרור, תחושה שאין אוויר – I can't breathe. אי אפשר לנשום.

אז מה גרם לי לחזור לספר שוב ושוב? בספרים ארוכים יש משהו מנחם, כמו חבר שאתה יודע שלעולם לא יעזוב אותך, ותמיד ניתן יהיה לתנות בפניו את צרותיך. העובדה שהספר הוא לפרקים הזוי, פשוטו כמשמעו, גם היא מהפנטת, ומספר קטעים בספר גרמו לי לצחוק בקול רם. ועדיין, כמו בתסמונת המוזכרת למעלה, נדמה לי שהתשובה המלאה היא בגדר תעלומה.

פורסם לראשונה במגפון, כפי שאפשר לראות כאן

יש לה פוטנציאל: על "ילדים" של תמר מרין

הספר "ילדים" של תמר מרין מספר על זוג הצעירים אדם ואדוה, הוא סופר בראשית דרכו והיא תלמידה חדשה לתואר שני בספרות, שמבקשים להשתחל, ביחד ולחוד, אל תוך הברנז'ה הספרותית ונבכי העולם האקדמי הספרותי (שלעתים נדמה שאין די חציצה בין שניהם, והספר הזה כמשל). העלילה מסתבכת, כמו שאומרים – כך מרין אוהבת לכתוב בספר – כאשר אדוה מתאהבת באביבה, עורכת ספרים בכירה ואשתו של אודי, המנחה של אדוה בתזה.

כמו ילד מוכשר אך קשה, שכאשר מתאמצים לקמפלמנט אותו, לומר עליו מחמאה, אז אומרים שיש לו המון פוטנציאל – כך גם מרין. המשלב הגבוה של השפה, השימוש הרב במטאפורות, חלקן חדשניות ובלתי צפויות – מלמדים על הכישרון הרב של מרין. בנוסף, יש בספר הרבה מאוד רמזים, או "שערים" לתובנות מעניינות. לדוגמא, בלבלוב הרומן של אדוה המקביל לתחילת עבודתה על התזה שלה יש בכדי ללמד על השווה – או השונה – ביניהם.

אולם רוב התובנות האלו אינן מפותחות בעליל. למשל, היקלעותה של אדוה לחדר העבודה של הסופר יצחק שץ, מושא התזה שלה, הייתה יכולה לשמש מפתח להבנת היחס שבין מושא היצירה הקונקרטי לבין מושא היצירה המדומיין, זה שהוא תוצר של דיאלוג בין המושא של הכתיבה שץ, לבין אדוה הכותבת – תודעתה, תרבותה והפרשנות שלה לכתיבתו של שץ.

בנוסף, עבודתה של אדוה כמקריאה ספרים בספריה לעיוורים אינה מפותחת עד תום. אין אנו עדים למשמעות הטרנספורמציה שהספר עובר מהמילה הכתובה למילה המדוברת כמו גם לחוויית העיוור כאשר הוא קורא  – כלומר, שומע – ספר. גם הסיפור שאדוה מקריאה "אהבת אם", על אשה המרעילה את ילדיה – יכול להיקרא במקביל לתהליך הנפשי שאדוה עוברת או למשמעות ההרסנית שעלולה להיות לילדים – אולם כאמור, מהלך זה אינו מפותח דיו. כמו צרור מפתחות של סוהר או של סרס"פ בצבא – יש כמובן קווים מקבילים בין השניים – למרין היו מספר רב של מפתחות לתובנות מעניינות, אך היא אינה מנצלת אותם לפתוח לקורא שערים של הבנה, חידוש ומשמעות.

יש ב"ילדים" בכדי ללמד משהו על "מהו מחבר", או מחברת במקרה הזה. התשובה של "ילדים" לשאלה מהי מחבר היא שהמחברת חיה במין פיצול אישיות, היא ישות נפרדת מהאישיות שכתבה את היצירה; רק כך ניתן להבין שמרין, שלבד מהיותה סופרת היא גם חוקרת ספרות ומבקרת ספרות – יכולה לכתוב ספר שלוקה בכל הפגמים שספר בוסרי יכול ללקות בהם.

מצד אחד, ברור לי שמרין החוקרת לא הייתה מוצאת כל עניין בספר כזה, ומרין המבקרת הייתה קוטלת ספר כזה שכתב אדם אחר. מאידך, יש כאן הדרכה טובה לסופרים בתחילת דרכם, שחוששים לכתוב יצירה שלא תהיה מאסטר-פיס, שלא תעמוד בקריטריונים שהם מציבים לעצמם כקוראים. אם כל סופר היה חש חרדת-כתיבה כזו בכל פעם שהוא ניגש לכתוב, אם כל סופר היה נוצר את מקלדתו אם הוא היה חושב שהוא לא עומד לכתוב ספרות מופת, נראה לי כי 95% מהספרים לא היו נכתבים.

מצד שלישי – אולי מוטב שכך.

התפרסם לראשונה באתר האינטרנט "מגפון" כפי שניתן לראות כאן