מתנות נתניהו: שטר ושובר בצדו

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חשוד כי קיבל מוצרי יוקרה כגון סיגרים ומשקאות חריפים בשווי מצטבר של מאות אלפי שקלים, מאילי הון, שהמוכר שבהם הוא ארנון מילצ'ן, במה שמכונה פרשת "תיק 1000". אחת מטענות ההגנה של נתניהו, כפי שהוא אמר אותה בעצמו מעל דוכן הכנסת, היא כי "מותר לקבל מתנות מחברים".

כמדומני שבבסיס הטענה של נתניהו עומדת תפישה סוציולוגית לפיה מתנה היא "דבר הניתן חינם", כלשון מילון ספיר; מתנה היא "מחווה רגשית", היוצאת מן הלב וניתנת מרצון. אולם תפישה זו היא תפישה שאבד עליה הכלח.

האנתרופולוג מרסל מוס (Mauss) טען כי בציביליזציות רבות קשרי החליפין והקשרים החוזיים נעשים באמצעות מתנות, המוענקות באופן תיאורטי מרצון, אך למעשה יש חובה לתת אותן, חובה לקבל אותן וחובה להשיב עליהן. מוס הראה כי בני החברה אינם חופשיים שלא לקבל מתנות, כשם שאינם חופשיים לסרב לקבל מתנות; אי נתינה או אי לקיחה של מתנה משולים להכרזת מלחמה. לכן מוס מכנה אותם מערכת העברות טוטאלית מן הסוג הלוחמני.

מוס אמנם חקר את מושג המתנה בקרב חברות פרימיטיביות שונות, אך הוא טוען כי "המוסר והכלכלה הללו פועלים עדיין בחברות שלנו באופן קבוע ובמובן מסוים מתחת לפני השטח  […] אני סובר שגיליתי כאן את אחת מאבני היסוד של האנושיות שעליהן בנויות החברות שלנו".

התובנה האנתרופולוגית הזו, שהיא לכאורה "חדשנית", למעשה חוזרת אל המסד של האנושות. כולנו מכירים את הפתגם העממי "אין מתנות חינם", ולא-לחינם אמר שלמה המלך "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו 27). תסמכו על שלמה החכם באדם, שמלך על ישראל כארבעים שנה – מעט יותר מנתניהו, אם כי בקצב הנוכחי נתניהו יעקוף אותו – שהוא הבין דבר או שניים במשילות ובאינטרסים שחגים סביבה כדבורים.

מערכת היחסים שהתגלתה בין מילצ'ן לבני הזוג נתניהו רק מחזקת את התובנה הזו. לפי הנאמר בתקשורת, מילצ'ן לא בדיוק העניק את השמפניות והסיגרים מתוך רוחב לב, רוח נדיבות, פרץ נתינה או באופן רנדומלי, אלא בהתאם לבקשת – או שמא אפשר לומר דרישת – בני הזוג נתניהו, ובאופן מערכתי ועקבי. ניתן לומר שאפילו נוצרה "כלכלת מתנות" (אל "החליפין" אתייחס בהמשך). זה נכון שבין חברים לא מקובל "לדרוש" מתנות – אבל בני הזוג נתניהו לא חידשו דבר; הם רק נהגו "בחוסר נימוס", כמו הילד ב"בגדי המלך החדשים" שפשוט הפשיט את המלך, כלומר את החברה, ממחלצותיה האטיקטיות, הנימוסיות.

את התובנה הזו הפנימו לכאורה חוקי מדינת ישראל שעוסקים במתנות, כמו חוק המתנה או חוק שירות הציבור (מתנות), שאוסר על עובד ציבור לקבל מתנות, בדיוק בשל החשש למשוא פנים. אלא שחוקים אלו מגדירים "מתנה" כהקניית נכס, מתן שירות או טובת הנאה "שלא בתמורה".

אולם כמו שמוס מראה מראשית הציוויליזציה, וכמו שכולנו למעשה יודעים, אין דבר כזה "מתנה שלא בתמורה"; ניתן אולי לומר שישנה מתנה "שלא בתמורה ישירה" או "שלא בתמורה מיידית" – אך אין דבר כזה "מתנה שלא בתמורה"; לכל מתנה יש חוט בלתי-נראה, שקצהו האחד קשור למתנה ואת קצהו השני מחזיק נותן המתנה.

לכן החיפוש של חוקרי המשטרה העוסקים בפרשה אחר "תמורה", כדי לנסות לבסס עבירה של שוחד -הוא לא רק חסר תוחלת באשר הוא משול לחיפוש "מחט בערימת שחת" – הוא פשוט אינו נכון; התמורה מצויה בתוך המתנה; מתנה היא שטר ששוברו בצדו.

לכאורה יש כאן פער בין "המשפט" ל"מציאות": התמורה של נתניהו למילצ'ן היא לא דבר שהמשפט יכול "לתפוש" אותה, ואולי אפילו אינו צריך להעניש בגינה. אלא שבדיוק לשם כך נקבעה בחוק העונשין עבירת המרמה והפרת אמונים. אחד המקרים הפרדיגמטיים של עבירה זו, הוא מצב של ניגוד עניינים, כאשר בתי המשפט פירשו זאת כך שאין צורך שעובד הציבור יפעל בניגוד עניינים, אלא די בכך שהוא ייקלע למצב כזה. על אחת כמה וכמה אם הוא נכנס לכך מרצון.

כאשר נתניהו הסכים לקבל – שלא לומר דרש – מתנות בעשרות אלפי שקלים הוא העמיד את עצמו במצב של ניגוד עניינים, וההיקלעות למצב זה, הגם שלא הצמיחה למילצ'ן "תמורה" והגם שטרם התקבלה החלטה או נעשתה פעולה שנגועה בשיקולים זרים – מהווה כשלעצמה "הפרת אמונים". התמורה היא חלק מהמתנה; המתנה היא שטר – ששוברו בצדו.

מודעות פרסומת

שיח חירשים: על "אקווריום" של יערה שחורי

"אקווריום", ספרה השלישי של יערה שחורי, מספר על משפחה של לקויי שמיעה: במרכזו ניצבות צמד הבנות לילי ודורי אקרמן, ומסוככים עליהן, נוכחים-נעדרים, זוג ההורים, אלכס ואנה. הספר מלווה את לילי ודורי החל מילדותן בעיר הגדולה; עבור בהתמקמות מחדש במושב דרומי, וכן הפיצול שנכפה עליהם, כאשר דורי נשלחת לפנימייה מיוחדת; וכלה במפגשן המאוחר בבגרותן.

הספר מפנה את הזרקור לקהילת החירשים, אחת מאוכלוסיות בעלי-המוגבלויות הפחות מורגשות, שהיא מעין רואה ואינה נראית. שלא כמו בעלי מוגבלויות אחרות, כמו העיוורים או בעלי מוגבלות מנטלית, שהנראוּת שלהן גדולה יותר וזוכות לחשיפה רבה יותר, נדמה כי קהילת החירשים שקופה יותר, ולכן הצוהר ששחורי פותחת לקהילה זו מזמין יותר, מסקרן יותר.

אלא שהצוהר הזה, לצערי, נפתח באופן צר למדי. שחורי מצליחה להבין את המשמעות העמוקה של לקות השמיעה, אשר מעבר למוגבלות הפיזית היא יוצרת "הפרעת תקשורת", היא מבודדת את החירשים במין בועה – אקווריום – שמעצימה, שמהווה מין מכפיל כוח, של הלקות הפיזית. בשפה רגישה, משעשעת לפרקים גם אם לעתים מסורבלת – שחורי מעמידה עולם שנעלם מעיני בני האדם.

דווקא בשל כך, לדעתי יש החמצה גדולה בכך שבמהלך הספר הערפל סביב החירשות של אחת הבנות מתפזר, כאשר החירשות מתגלה כאבחון לקוי. נכון אמנם שהמשמעות של מהלך זה היא יצירת אינטימיות, או אינטימיות מזויפת, מכמירת-לב, בין שתי האחיות, או אפילו בקרב כל המשפחה; אולם בכך שחורי מפספסת, סוטה במעט מהסיפור המרכזי, שהוא שרטוט נאמן של עולמם של החירשים. כאשר מציבים חירשות אמתית וחירשות מדומה בשורה אחת, לטעמי הדבר מפגין זלזול – גם אם לא מכוון ולא מודע – בקשיים המרובים של החירשים.

מעלתו השנייה של "אקווריום" היא התוויית שני מחנות שנמצאים במין התגוששות מתמדת של יחסי אהבה-שנאה: "הממסד" וקהילת החירשים. בעוד לאחרונים יש מין "גאוות יחידה" שיוצרת אצלם תחושה של שמירה על הייחודיות שלהם, על הנבדלות שלהם – על הזהות שלהם – לראשונים יש רצון לשייך את החירשים ל"קהילת הנורמליות", מתוך איזו אמונה בצדקת הדרך שאלו "החיים הטובים".

מכאן ש"אקווריום" התכתב אצלי עם הטקסטים המהפכניים של מישל פוקו, שטען כי דרך מוסדות שונים, הממסד למעשה שולט בבני אדם, מפקח עליהם, מנרמל אותם. כשם שבתי הסוהר פועלים למשמע את האדם תחת אצטלה של שיקום וטיפול בעבריין, כך גם החברה, תחת אצטלה של הטבה עם החירשים, למעשה מפקחת עליהם ומנרמלת אותם. אותם מכשירי שמיעה הם מעין חרב פיפיות, שמצד אחד מאפשרת לחירשים לשמוע, אך מאידך היא כמו איזה מכשיר ציתות, מצלמה נסתרת, שהחברה מתקינה על אוזניהם של לקויי השמיעה.

כששחורי מציגה את התמונה כך, מבעד לעיניהם של לקויי השמיעה, השאלה שמרחפת מעל מערכת היחסים הזו באותיות קידוש לבנה היא: מי באמת החרש כאן? בעיות התקשורת אינן רק של החירשים, אלא הן בעיה הדדית: קצר תקשורתי מאפיין גם את יחסה של החברה אל קהילת החרשים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

האם בית המשפט צריך להוביל שינוי חברתי? על הספר "ניצב כל הלילות"

%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%91הספר "ניצב כל הלילות" הינו ספרה השני של הרפר לי, מחברת יצירת המופת "אל תיגע בזמיר". "ניצב כל הלילות" מתרחש שני עשורים לאחר "אל תיגע בזמיר", כאשר ג'יין לואיז פינץ', המכונה סקאוט, חוזרת מניו-יורק לחופשה בעיירת נעוריה מייקום, אלבמה, ומגלה שערכים כגון שוויון בין שחורים לבנים, שאולי ברורים מאליהם בניו-יורק, ואולי אף היו חלק מן המורשת עליה גדלה בשנות ילדותה – כבר אינם חלק ממייקום אליה חזרה כעת.

"ניצב כל הלילות" הוא למעשה כתב היד הראשון של הרפר לי. לאחר שהמחברת שלחה את הספר להוצאת הספרים, הוא עבר שכתוב יסודי ולבסוף ראה אור כספר המוכר לנו – "אל תיגע בזמיר". רק ב-2015, כמעט 60 שנה לאחר מכן, יצאה אותה גרסה ראשונית כספר בפני עצמו, בשם "ניצב כל הלילות".

סיפור החיים של הספר גורם לו לסבול משתי גירעונות. ראשית, כיוון ש"ניצב כל הלילות" הוא כתב היד הראשון של המחברת, הוא סובל מבוסריות שמאפיינת ספרי ביכורים. הדבר ניכר למשל באבחון הפסיכולוגי הרדוד שדוד ג'ק מנסה לאבחן בעזרתו את החוויה שג'יין לואיז עוברת במייקום.

מאידך, כיוון ש"ניצב כל הלילות" הוא הספר השני של הרפר לי שיוצא, הוא לוקה ב"סינדרום התקליט השני", שמסמן מקרים בהם זמר או להקה מוציאים תקליט ראשון מאוד מוצלח, ומתקשים לשחזר זאת בתקליט השני. אלא שהתסמונת הזו היא סובייקטיבית יותר מאשר היא אובייקטיבית, היא מצביעה על הציפייה הגבוהה של המאזינים לאור ההצלחה של התקליט הראשון. באופן דומה, כיוון ש"ניצב כל הלילות" נקרא בצמוד ל"אל תיגע בזמיר", ההשוואה מבליטה את העובדה כי "ניצב כל הלילות" אינו מגיע לקרסוליו של הספר זוכה פרס הפוליצר "אל תיגע בזמיר".

הדפיציט הזה ניכר למשל בוויכוח של ג'יין לואיז ואביה אטיקוס בסוף הספר. הוויכוח מתנהל אמנם תחת הזעזוע הכללי של סקאוט מהגזענות במייקום, אך הוא נעדר את ההד של הדיון המשפטי ב"אל תיגע בזמיר", במשפט בו אטיקוס הלבן מגן על גבר שחור. הדברים מתבלטים על רקע העובדה שגם ב"ניצב כל הלילות" יש משפט פלילי של גבר שחור מול גבר לבן, אולם המשפט הזה לא מקבל ביטוי בספר.

כמו "אל תיגע בזמיר", גם "ניצב כל הלילות" מעלה שאלות מעניינות על שינוי חברתי ועל המשפט. סקאוט מגלמת את הקושי של "הדור הצעיר" שנולד "עיוור צבעים" – שבשבילו שוויון בין שחורים ולבנים זה דבר מובן מאליו – להפנים את העובדה ששינויים חברתיים, ובפרט אצל אנשים מבוגרים יותר, לוקחים זמן. במהלך הספר היא גם מבינה שהעיוורון הזה עלול להוביל לשאננות, אם לא נעמיד שומר, ניצב כל הלילות, שישגיח על כך שההישגים החברתיים שהשגנו יישמרו, שלא נקבל אותם כמובנים מאליהם.

הלהט של סקאוט לשוויון בין שחורים ללבנים מבליט גם ניואנס אחר, שלעתים נשכח בישראל. ברקע של הספר עומד פסק הדין בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה, בו בית המשפט העליון של ארה"ב דחה את דוקטרינת "נפרד אבל שווה", וביטל את ההפרדה הגזעית במועצת החינוך. ועל אף שסקאוט דוגלת בשוויון מוחלט בין שחורים ללבנים, בוויכוח שהיא מנהלת עם אביה היא כועסת מאוד על בית המשפט. "הדבר היחיד שמפריד בינינו לבין מהומת אלוהים", אומרת ג'יין לואיז, "הוא החוקה, ובית המשפט פשוט בא ובמחי יד ביטל תיקון שלם" (התיקון המצהיר על הפרדה בין הממשל הפדרלי לסמכויותיהן של המדינות).

פסק הדין בראון נתפש בתודעה כאחד מפסקי הדין המעצבים של ארה"ב ושל זכויות האדם בכלל (למרות שאכיפתו ויישומו נתקלו בקשיים עצומים לאורך זמן רב). אולם "ניצב כל הלילות" מדגיש כי יש סכנה גדולה בכך שבית המשפט נוטל את מושכות השינוי החברתי.

לפעמים נדמה כי בוויכוח המתגלגל על מקומו של בית המשפט העליון בישראל יש שני צדדים, "בני האור ובני החושך", ולכל אדם שבעד זכויות האדם אין ברירה אלא להיות בצד של "בני האור". הספר "ניצב כל הלילות" מעמיד בסוף המשוואה הזו סימן שאלה, ומראה כי ניתן להיות פרו-זכויות אדם ועדיין לבקש מבית המשפט – לצד תפקידו להיות שומר החברה – שלא ישבור את הכלים, שיעצור מעט את שעטת הסוסים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

אינטימיות

אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים (חגיגה יד:)

 

תַּת-מוּדָע מַגְדִּישׁ אֶת הָאֱנוֹשׁוּת

עוֹלֶה, יוֹרֵד, עוֹלֶה. דּוֹרֵשׁ

אָהֲבָה, מַעֲנִיק

לְלֹא גְּבוּלוֹת.

אֵין מְחִצּוֹת.

אֵין אֲנִי אֵין זוּלַת

יֵשׁ סַקְרָנוּת מִתְגָּרָה, מְצִיצָה

אֵין טַקְט. יֵשׁ כֵּנוּת מַשְׁפְּרִיצָה,

מֵצִיפָה, מַטְבִּיעָה, מַטְעָה –

כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה

כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

מהומה רבה על לא מאומה: על הספר "פֶּקַח" של יהודה ויזן

את הספר "פֶּקַח" של יהודה ויזן ניתן לקרוא בשני מישורים. במישור הראשון מדובר ברומן שעוסק בבחור בשם "פֶּקַח", שם-עט של גבר צעיר המבקש להיכנס אל "ארון הספרים של הספרות העברית". "הזמן הסיפורי" משתרע מהרגע שפֶּקַח שולח את כתב היד שלו להוצאת ספרים ועד ליום בו הוא מקבל מהמו"ל מכתב תשובה. בתווך, אנו מתוודעים לניסיון בוסרי של פקח להתחיל עם קופאית ממוצא אתיופי, מערכת היחסים שלו עם אביו ואמו וכן לחיי הספרות "השוקקים" בבטלון-עילית.

במישור השני "פֶּקַח" הוא מותחן פסיכולוגי שלו שני גיבורים, המחבר והקורא. במהלך המותחן, המחבר והקורא משתתפים במין "משחק מוחות", במסגרתו המחבר מבקש לשכנע את הקורא כי מדובר ברומן חשוב – באמצעות הפרסונה שלו כמשורר ועורך של כתב העת "דחק", שנתמכה בראיון מחמיא ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"; דרך הציטטות שויזן יורה לכל עבר כמו רובה על מצב אוטומט, והמציבים אותו כאדם משכיל.

ולעומת זאת הקורא, בסך-הכל בעצמו אדם משכיל וכו', שגם קרא את ברנר, גנסין ושות', לא מבין ממתי טיוטה או סקיצה שכרוכות יפה נחשבות לרומן? ועל מה המהומה על לא מאומה? ומכיוון שעל כפות המאזניים ניצבים הספר מול חוש השיפוט העצמי של הקורא, מדובר למעשה ב"משחק סכום אפס", שבו הקורא חייב – לטובת שפיותיו – לבחור באפשרות האחרונה.

פֶּקַח הוא ספר בעל אופי מימיקי, חקייני. הוא שופע בפרפרזאות, רפרנסים וציטוטים מן התנ"ך, הספרות העברית החדשה וגם הספרות והתרבות הכללית. אולם בעוד ויזן מתאר את כל אלו כ"מגוון מסחרר של מחוות", אני מוצא בהם סוג של "name-dropping", שהמחבר משתמש בו על מנת לבצר את מעמדו העליון על הקורא, שמצביע, יותר מהכול, על חוסר הביטחון העצמי של המחבר, שנאלץ להיתלות באילנות גבוהים – ראו, אלו הם חבריי – על מנת שיעריכו אותו. וכאשר נתלים באילנות גבוהים, שכל קשר בינם לבין המחבר הינו מקרי בהחלט, הנפילה לקרקע המציאות יכולה להיות כואבת במיוחד.

ויזן מציין בכריכה האחורית את מקורות ההשראה שלו, ומזכיר את ג'יימס ג'ויס, וולטר ומנדלי מוכר ספרים. מכל השמות הללו, "פֶּקַח" הזכיר לי בעיקר את הספרות של מנדלי מוכר ספרים, שם-העט של שלום יעקב אברמוביץ': האופי הסאטירי, שם העט של פקח, התיאורים האסטניסים של הטינופת, ואפילו שם העיר "בטלון" לקוח מתוך "מסעות בנימין השלישי" של אברמוביץ'.

פרט להבדלים מהותיים של איכות, יש הבדל מהותי ביותר והוא מושא הסאטירה: אצל אברמוביץ' (ובמובן מסוים גם אצל וולטר) מושא הסאטירה העיקרי הוא הדת, או הנבערוּת שהיא מטילה על מאמיניה, ואילו אצל ויזן מושא הסאטירה היא הספרות, או "מצב הספרות". ירצה בכך או לא, בכך ויזן משייך עצמו ל"מסורת" כתיבה נוספת והיא הכתיבה הארס-פואטית, קרי כתיבה שעוסקת במעשה-הכתיבה או בספרות עצמה.

בעוד אברמוביץ' ראה בתפקיד הסופר כ"הצופה לבית ישראל", כמי שמחליף את התפקיד המסורתי של הנביא המקראי ומראה להמון הנבער את האור, ויזן, כמו שאר הספרות הארספואטית, ואולי הספרות העברית בכלל – מתנער מהתפקיד הזה (בראיון הנ"ל ב"7 לילות", ויזן יוצא במפורש נגד סופרים מסוימים אשר הם "פרשנים פוליטיים בעיני עצמם. כל אחד נהיה לך הצופה לבית ישראל"); במקום שיעניינו אותם החברה, בני האדם או "החיים" – מעניינת אותם יותר מכל הברנז'ה, או יחסי הכוחות, בסביבה הקרובה שלהם.

קטונתי מלהעביר ביקורת כללית על מצב הספרות הישראלית, כמו שויזן עושה. אולם אם ויזן מחפש מהיכן להתחיל, אולי כדאי שיתחיל מכאן.

פורסם לראשונה ב"מגפון", כפי שניתן לראות כאן

השופט כשליח ציבור: על הביוגרפיות של משה לנדוי ומאיר שמגר

בשבועות האחרונים ניהלתי שיח ער ונוקב עם שניים מגדולי השופטים שקמו למדינת ישראל, משה לנדוי ומאיר שמגר. השיח לא התנהל במישרין – לנדוי הלך לבית עולמו ב-2011, ואילו שמגר, שיבדל לחיים ארוכים, אינו מחוג מכריי – כי אם באמצעות הביוגרפיות שלהם: על הראשון, שהיה נשיא בית המשפט העליון החמישי, קראתי בספר "משה לנדוי, שופט", הביוגרפיה שכתבה עליו מיכל שקד; ואת שמגר, הנשיא השביעי של בית המשפט העליון, הכרתי מתוך "תם ולא נשלם", האוטוביוגרפיה שכתב שמגר בעצמו.

השיח בין לנדוי לשמגר – שמא נכון יותר לומר המחלוקת, או היריבוּת? – לא החל עכשיו; ראשיתו עוד בימים ששמגר כיהן כיועץ המשפטי לממשלה ולנדוי כשופט בבית המשפט העליון, והמשכו כאשר השניים כיהנו בבית המשפט יחדיו. והשיח הזה ממשיך כאמור גם כעת, כאשר שני הספרים אודותיהם מתכתבים בחלקים נרחבים. ואל השיח הזה בין שני הרים גדולים אלו, מבקש אני כעת להכניס את ראשי.

*

שני הספרים מחדדים את ההבדלים שבין שתי הסוגות, אוטוביוגרפיה וביוגרפיה, ומדוע, לדעתי, מותרת השנייה על הראשונה. הספרים מתחלקים סכמתית לשני חלקים: הראשון עוסק בראשית חייהם הפרטיים של לנדוי ושמגר. בשלב הזה, ספרו של שמגר מתעלה על זה של לנדוי, משתי בחינות: ראשית, כיוון שמדובר באוטוביוגרפיה, היא עשירה יותר בפרטים אישיים ואנקדוטות ששמגר מספר בגוף ראשון. לכך נוספת העובדה שחייו של שמגר הצעיר היו הרפתקניים במיוחד, שכן שמגר לחם בשורות האצ"ל ובשל פעילותו זו אף היה כלוא באפריקה למשך 4 שנים, עד לאחר קום המדינה.

לנדוי אמנם כתב לעצמו זיכרונות, ושקד אף ראיינה אותו, אולם ברי שדברים שנכתבים בכלי שני "צלולים" פחות; מה גם שמסלול חייו של לנדוי הוא מסלול קלאסי של יהודי באירופה במאה העשרים: הוא נולד בגרמניה, למד משפטים בלונדון, החל לעבוד כעורך דין בארץ ישראל, ומשם דרך כוכבו עד שנהיה לנשיא בית המשפט העליון. אין בחייו לא מסיכוני חסמב"ה ולא מעלילות שמגר. את הרפתקאותיו הצבאיות המשיך שמגר, במובן מסוים, בקריירה צבאית: מכיוון שלמד משפטים בהתכתבות בעודו בשבי, לאחר קום המדינה עבר לפרקליטות הצבאית עד לעמדת הפרקליט הצבאי הראשי, ומשם למשרד היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון.

היתרון של ז'אנר הביוגרפיה בא לידי ביטוי בחלק השני והארי של הספרים המתייחס לקורות-חייהם המשפטיים של לנדוי ושמגר. בעוד התיאור של שמגר נותר תמציתי ויבש, תוך שהוא מנפק מדי פעם תובנות מעניינות ומעניינות פחות, הכתיבה של שקד שופעת והניתוחים שלה את פסקי הדין של לנדוי ואת המשפט בכלל – מרתקים. גם פרשיות שמוכרות לי ולציבור הישראלי לעייפה – מקבלות אצל שקד פנים חדשות ונצבעות בפרשנויות מאירות עיניים, הן למשפטן והן להדיוטות.

כזה הוא למשל התיאור של משפט אייכמן, שלנדוי ישב בו כאב בית הדין. כולנו מכירים את התמונות של אייכמן בתא הזכוכית, התיאורים של חיים גורי וחנה ארנדט או המופע התיאטרלי של היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. אולם לנדוי הוא זה שפיקד על כל המבצע. הוא שלט, כמעט אפשר לומר "ביים", את אחד המשפטים החשובים ביותר של מדינת ישראל. הוא ליהטט בין העובדה שהיה מדובר במשפט פלילי לכל דבר ועניין; החשיבות הרבה של המשפט במדינת ישראל הצעירה; וכן החשש שמשפט כזה יהפוך למשפט ראווה, לפסדו-משפט.

ובתוך כל האיזון הזה, הוא ידע לתת את הבמה הראויה לעדים. כפי ששקד מתארת בהרחבה, משפט אייכמן משקף באופן מובהק ביותר את מה שאחר-כך יוכר במחקר המשפטי כצורך בנתינת "קול" לקורבנות עבירה, לתת להם להשמיע את דברם ללא תיווך של גורמים חיצוניים. גם אם הערך המשפטי של העדות – כפי שלנדוי מציין בעצמו בפסק הדין במשפט אייכמן – הוא יחסית מועט, יש לכך ערך תרפויטי. וכפי ששקד כותבת בחכמה, במשפט אייכמן לנדוי גם דאג שיהיה לכך ערך חינוכי: פרישת סיפור "השואה", וצמצום החלק של "הגבורה".

*

אם משפט אייכמן היה ציון דרך משמעותי ביותר בקריירת השפיטה של משה לנדוי, את משפטו של פושע נאצי אחר, איוון דמאניוק, שמגר מתאר כ"משפט הקשה ביותר שחוויתי בימי חיי". באותה פרשה בית המשפט העליון החליט לזכות מחמת הספק את דמאניוק מהאישום לפיו הוא "איוון האיום" מטרבלינקה, למרות שככל הנראה היה שומר במחנה סוביבור – אולם עובדה זו לא נטענה בכתב האישום ודמאניוק לא היה יכול להתגונן מפניה, ולכן זוּכה. את פסק הדין בעניין דמאניוק חתם שמגר במילים שגם נתנו לספר את שמו – "תם – ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם".

מצער שאת התובנה על קוצר ידו של השופט והמשפט שמגר לא הפנים לתוך מה שהוא אחד ממפעלי חייו, מה ששקד מתארת כמהפכת הסבירוּת, אך אפשר לכנות בשפה פשוטה יותר כ"מהפכת השפיטוּת", קרי הרחבת סמכויותיו של בית המשפט העליון והסטת מרכז הכובד שלו מהכרעה בסכסוכים בין שני צדדים אל עבר פיקוח הדוק יותר על רשויות השלטון. המשכה של מהפכת השפיטות הוא המהפכה החוקתית, שבשיאה קבע שמגר, באחד מפסקי הדין האחרונים שלו, כי לבית המשפט סמכות לבטל חוק בשל התנגשות עם חוק יסוד.

המשמעות העיקרית של "הכל שפיט" היא האשליה שהכול פתיר, שלבית המשפט יש את הכלים לפתור את כל החוליים של החברה הישראלית. שמגר אמנם "מתלונן" לא אחת בספרו כי הציבור נעזר בבית המשפט יותר מדי, אולם במקום להראות לעותרים אלו את הדלת החוצה או להפנותם לכנסת או לממשלה, שמגר מחליט לדון בעתירות אלו לגופן. "לא פעם מוצא עצמו בית המשפט נדרש לתת פתרון לבעיה, שגורם אחר – כשיר יותר, מבין יותר – היה אמור לעסוק בה", כותב שמגר. "גם אל שולחני הגיעו סוגיות המשלבות גוון פוליטי, אידיאולוגי וחברתי, שהייתי צריך לתת להם פתרון. מרגע זה לא יכולתי לברוח מהן."

זה נכון שבית המשפט בהגדרתו הוא פאסיבי, הוא פועל רק כאשר פונים אליו. אולם שמגר לא מתאר פאסיביות, הוא מתאר את השופטים כמריונטות שמופעלות על ידי עותרים. נכון גם שרוב העתירות הללו נדחות, אולם זה הצד השני והגרוע של המטבע: כפי ששקד כותבת בביוגרפיה של לנדוי בהתייחסה למהפכה של שמגר, "פחות ברור אם הדבר תרם להגנה על זכויות של בני-אדם אמיתיים. כמאז ומתמיד, רק אחוזים בודדים מהעתירות שהוגשו התקבלו… נראה היה כי צדק לנדוי כשחשש כי פסק הדין דפי זהב [שביסס את מהפכת הסבירות – א' נ'] ייטע בלב הציבור תקוות שווא לכך שכל עוול אמיתי או מדומה יבוא על תיקונו בבג"צ באמצעות עילת חוסר הסבירות".

נטיעת תקוות-שווא בלב הציבור, כמו גם ירידה תלולה באמון הציבור בבית המשפט העליון – כפי שמראים מחקרים וסקרים בעקביות מאז סוף המאה ה-20 – באים לידי ביטוי בסוגיה הפוליטית ביותר שבית המשפט העליון עסק בה, והיא כמובן מעמד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה המשמעותית ששמגר ולנדוי נפגשו, כאשר לנדוי ישב בהרכב של חלק מהמשפטים שהוגשו ועסקו בשטחים אלו – דבר המראה שגם הוא לא חסין מאשליית הכוח של בית המשפט – ואילו מאיר שמגר, אז היועץ המשפטי לממשלה, טען שלבית המשפט העליון יש סמכות לדון בעתירות. העמדה הרשמית של הממשלה הייתה שאין נקיטת עמדה בשאלת מעמדם של השטחים הכבושים, אך מדינת ישראל מקבלת על עצמה מרצון את גישת המשפט הבינלאומי. התוצאה המעשית היא, בעיקר, שבג"ץ מתערב אך ורק בעתירות של פלסטינים שנוגעות לבעלות על קרקע פרטית.

כפי שיודע כל מתמחה זוטר, ומתמחה בבית המשפט העליון או מחלקת בג"צים בעיקר – הדבר הראשון שמבקשים לבדוק כאשר מוגשת עתירה לבג"ץ הוא מהן עילות הסף בגינן ניתן לדחות את העתירה, כאשר אחת מהן היא עילת "חוסר סמכות". טענה כזו לא טען שמגר, ככל הנראה בגיבוי הממשלה, כששקד מציינת את התקווה לסיום הכיבוש במהרה או אשליית הכיבוש הנאור כסיבות אפשריות לכך. התוצאה היא שאולי הפלסטינים מנצחים פה ושם "בנקודות", אך כולנו מפסידים: הימין מטיח בבית המשפט שהוא מתעבר על ריב לא לו ורוצה לעלות עליו עם די-ניין; משמאל מאשימים את בית המשפט שהוא לא עושה מספיק והוא נותן גושפנקא חוקתית לכיבוש; ובין הפטיש לסדן נמצאים אנחנו, תושבי השטחים ואזרחי מדינת ישראל.

שקד מעלה את השאלה "מה היה קורה אילו" בית המשפט היה קובע שהוא חסר סמכות לדון בעתירות שנוגעות לשטחים שאז עוד נחשבו רק "מוחזקים". אני מרשה לעצמי לנחש: שלא תחת המטריה של בג"ץ, הכיבוש היה מסתיים בהרבה פחות מחמישים ושנה והרבה פחות דם היה נשפך. "יש שופטים בירושלים", הביטוי האלמותי שטבע מנחם בגין, נאמר אמנם לאחר אחת העתירות של פלסטינים שלא התקבלו, אלא שאותן עתירות ביססו את התבוססות מדינת ישראל בשטחים, בשל העובדה שיש שופטים בירושלים, שעינם פקוחה כביכול על המתרחש.

סוגיה זו מזכירה את הבדיחה העצובה על הצפרדע הנמצאת בתוך סיר מים חמים, כאשר מדי פעם בפעם מישהו מגביר את הלהבות עד שהמים רותחים והצפרדע מתבשלת למוות. והצפרדע אינה קופצת החוצה, כי בסך הכל נעים וחמים לה. אילו בג"ץ היה מרתיח את הסיר מיד וקובע שהנושא אינו שפיט, מדינת ישראל הייתה מבינה מהר מאוד שאם היא לא יוצאת מהמים סופה אבדון. אבל בג"ץ דואג שלפלסטינים ולישראלים יהיה חמים ונעים, ומבלי שנשים לב, המים רותחים ומבעבעים.

*

שקד פותחת את ספרה בציון העובדה כי למעט הביוגרפיה שכתבה פנינה להב על הנשיא שמעון אגרנט, אין בישראל ביוגרפיות של שופטי בית המשפט העליון, ו"ראויות להיקרא בשם זה" (להבנתי שקד מבקשת להשמיט את הספר שכתבה נעמי לויצקי על אהרן ברק, "כבודו"). גם אם נניח בצד אוטוביוגרפיות, כמו אלו של חיים כהן או יצחק אולשן, הנתון הזה אומר דרשני: במדינת "מלוא כל הארץ משפט", ששופטי בית המשפט העליון נחשבים לגיבורי תרבות, ניתן היה לצפות לגלריה רחבה יותר של ביוגרפיות. מדוע זה לא קורה?

במובן מסוים, התשובה לכך מצויה בשני הספרים הללו. כאמור, בשניהם מהלך הדברים הוא זהה: הם נפתחים בראשית חייהם הפרטיים של לנדוי ושמגר עד לתחילת הקריירה המשפטית, עוברים לתיאור התקדמותם בסולם המקצועי, ושם הם פחות או יותר מסתיימים. כך שהתמונה המצטיירת היא כזו: שופט אמנם לא נולד שופט, אולם מרגע שעטה על עצמו את גלימת השופט – תמו חייו האישיים, וכך עד סוף ימיו; מעתה ואילך רק עשייה ציבורית. אין כמעט עדות לתפישות חזקות של צדק עוד בחייהם המוקדמים (כמו הסיפורים על משה רבנו בספר שמות פרק ב), ואין ביטוי לחלחול של תפקידם הציבורי אל חייהם האישיים, או להפך.

אצל שמגר הדברים זועקים. למשל, שמגר כאמור לחם באצ"ל, וידע על בשרו מהו מעצר מנהלי. במסמך שכתב בשנות השבי בקניה הוא יצא נגד דיכוי של פעילי תנועת שחרור או תנועה מהפכנית, כפי שהוא ראה את האצ"ל, וטוען שדיכוי זה נעשה מטעמי תעמולה בלבד. האם הדבר השפיע על תפישתו את המעצרים המנהליים של הפלסטינים או את תנועת השחרור הפלסטינית בכלל? אין על כך תשובה בספר.

החציצה המוחלטת בין החיים הציבוריים לחיים הפרטיים, הן אצל לנדוי והן אצל שמגר, נועדה ליצור תדמית של שופט חסר-פניות, המסור כולו לעבודת ציבור וכל מעייניו נועדו לעשיית משפט וצדק. מעת שמונה לשופט, השופט הוא שליח ציבור, ותו לא. כמדומני שזו הסיבה שאין בישראל ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות של שופטים – לשופטים אין חיים פרטיים; ואת מה שיש להם לומר, הם אומרים דרך פסקי הדין.

אני לא בטוח שאם היינו נחשפים לרבדים אישיותיים ולחייהם הפרטיים של השופטים בבגרותם – הדבר היה גורע מן התדמית המקצועית של השופט. וגם אם כן, אינני בטוח שהתועלת בחשיפת פניהם האנושיות של השופטים איננה שווה את זה. מכיוון שמעטות הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות על שופטים, כפי ששקד כותבת, נקווה שהביוגרפיה הבאה שתכתב על שופט תשפוך מעט אור על הממשק שבין קריירת השפיטה לחייו הפרטיים.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שאפשר לראות כאן