שיח חירשים: על "אקווריום" של יערה שחורי

"אקווריום", ספרה השלישי של יערה שחורי, מספר על משפחה של לקויי שמיעה: במרכזו ניצבות צמד הבנות לילי ודורי אקרמן, ומסוככים עליהן, נוכחים-נעדרים, זוג ההורים, אלכס ואנה. הספר מלווה את לילי ודורי החל מילדותן בעיר הגדולה; עבור בהתמקמות מחדש במושב דרומי, וכן הפיצול שנכפה עליהם, כאשר דורי נשלחת לפנימייה מיוחדת; וכלה במפגשן המאוחר בבגרותן.

הספר מפנה את הזרקור לקהילת החירשים, אחת מאוכלוסיות בעלי-המוגבלויות הפחות מורגשות, שהיא מעין רואה ואינה נראית. שלא כמו בעלי מוגבלויות אחרות, כמו העיוורים או בעלי מוגבלות מנטלית, שהנראוּת שלהן גדולה יותר וזוכות לחשיפה רבה יותר, נדמה כי קהילת החירשים שקופה יותר, ולכן הצוהר ששחורי פותחת לקהילה זו מזמין יותר, מסקרן יותר.

אלא שהצוהר הזה, לצערי, נפתח באופן צר למדי. שחורי מצליחה להבין את המשמעות העמוקה של לקות השמיעה, אשר מעבר למוגבלות הפיזית היא יוצרת "הפרעת תקשורת", היא מבודדת את החירשים במין בועה – אקווריום – שמעצימה, שמהווה מין מכפיל כוח, של הלקות הפיזית. בשפה רגישה, משעשעת לפרקים גם אם לעתים מסורבלת – שחורי מעמידה עולם שנעלם מעיני בני האדם.

דווקא בשל כך, לדעתי יש החמצה גדולה בכך שבמהלך הספר הערפל סביב החירשות של אחת הבנות מתפזר, כאשר החירשות מתגלה כאבחון לקוי. נכון אמנם שהמשמעות של מהלך זה היא יצירת אינטימיות, או אינטימיות מזויפת, מכמירת-לב, בין שתי האחיות, או אפילו בקרב כל המשפחה; אולם בכך שחורי מפספסת, סוטה במעט מהסיפור המרכזי, שהוא שרטוט נאמן של עולמם של החירשים. כאשר מציבים חירשות אמתית וחירשות מדומה בשורה אחת, לטעמי הדבר מפגין זלזול – גם אם לא מכוון ולא מודע – בקשיים המרובים של החירשים.

מעלתו השנייה של "אקווריום" היא התוויית שני מחנות שנמצאים במין התגוששות מתמדת של יחסי אהבה-שנאה: "הממסד" וקהילת החירשים. בעוד לאחרונים יש מין "גאוות יחידה" שיוצרת אצלם תחושה של שמירה על הייחודיות שלהם, על הנבדלות שלהם – על הזהות שלהם – לראשונים יש רצון לשייך את החירשים ל"קהילת הנורמליות", מתוך איזו אמונה בצדקת הדרך שאלו "החיים הטובים".

מכאן ש"אקווריום" התכתב אצלי עם הטקסטים המהפכניים של מישל פוקו, שטען כי דרך מוסדות שונים, הממסד למעשה שולט בבני אדם, מפקח עליהם, מנרמל אותם. כשם שבתי הסוהר פועלים למשמע את האדם תחת אצטלה של שיקום וטיפול בעבריין, כך גם החברה, תחת אצטלה של הטבה עם החירשים, למעשה מפקחת עליהם ומנרמלת אותם. אותם מכשירי שמיעה הם מעין חרב פיפיות, שמצד אחד מאפשרת לחירשים לשמוע, אך מאידך היא כמו איזה מכשיר ציתות, מצלמה נסתרת, שהחברה מתקינה על אוזניהם של לקויי השמיעה.

כששחורי מציגה את התמונה כך, מבעד לעיניהם של לקויי השמיעה, השאלה שמרחפת מעל מערכת היחסים הזו באותיות קידוש לבנה היא: מי באמת החרש כאן? בעיות התקשורת אינן רק של החירשים, אלא הן בעיה הדדית: קצר תקשורתי מאפיין גם את יחסה של החברה אל קהילת החרשים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s