דברים שאמרתי במסיבת האירוסין של אחותי

דברים שנשאתי באירוסין של אחותי ציפי ובן זוגה נסים (ר"ח ניסן תשע"ז, 29.3.17)

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם. צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע, למהר לצאת מהם – אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות"

(הפתיחה לספר "צדקת הצדיק")

בשבת שעברה קראנו את פרשת החודש, שהיא הפרשה הרביעית בארבע הפרשיות שקוראים בחודש אדר. פרשת החודש מספרת על חג הפסח אותו אנו הולכים לחגוג עוד שבועיים, ועל טקס עשיית פסח, "פסח מצרים", הכולל שחיטה של שה וצלייתו. וממש בלב הפרשה ישנן הוראות אכילה מאוד מפורשות של אכילת הפסח: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'". חנה בבלי בוודאי מתהפכת בקברה..

למה החיפזון? החיפזון לא מהשטן? בקטע שקראנו לעיל, ר' צדוק הכהן מלובלין מנסה לספק הסבר אחד. ר' צדוק אומר שכאשר מבקשים להיכנס בעול עבודת ה' צריך לעשות זאת בחיפזון, צריך לרכוב על הרגע שמתעורר רצון לעבודת ה', שהיא לא דבר טריוויאלי בעולם רצוף תאוות וגירויים, בעולם טעון ספקות וחששות. וגם אז, גם כאשר מבקשים לאחוז בשבריריות הרצון האנושי לעבודת ה', כלל לא ברור שהדבר יצלח – "אולי יוכל". אולי.

החיפזון הוא מן "טקס מעבר", שלב לימינאלי בין מצב טרום עבודת ה' לבין המצב שאחריו. החיפזון הוא לא רציונלי, הוא יסוד מעורר, יסוד מערער, הוא מערער את השורה, מערער את החשיבה הישרה. החיפזון מתיר את כל התאוות שהאדם קשור בהם, מתיר את הספקות והחששות שהאדם סבוך בהם.

אני מבקש להקיש מעבודת ה' לעבודת הזוגיות. אני חושב שאחד הדברים הכי קשים בבנייה של קשר זוגי הוא למצוא רגע של "מפגש רצונות", שיש התלכדות של שני הרצונות של בני הזוג. ולכן לדעתי גם ראשית כניסת האדם לעבודת הזוגיות צריך להיות בחיפזון. בני הזוג צריכים לקפוץ למים, לנער מעליהם את כל החששות, הספקות, הפערים והחסרונות שהם רואים אצל בן או בת הזוג, ופשוט לרצות פשוט לקפוץ למים, לא באופן רציונלי, בחיפזון, מהר. בני הזוג חייבים לאחוז את הרגע שהם רוצים בזוגיות, לנסות לתפוש את "מפגש הרצונות". לא לבטל את הספקות והחששות, אלא פשוט להשעות אותם, להשהות אותם. לא לבחון את הזוגיות, אלא לשהות בה. ורק אחר כך, רק אחרי שהרצון נבנה – אם נבנה – יש מקום לעבודת המשך, לבחון את הדברים במתינות ולאט. רק אחרי פסח מצרים מגיע פסח דורות.

ציפי ונסים,

יש יסוד נסי בזוגיות. היכולת לקפוץ למים ביחד, בחיפזון, מבלי לחשוב, לאחוז ברגע הזה של התלכדות הרצונות, רגע שהוא דק מן הדק – זה בבחינת נס. זה נס שמתרחש אולי כל יום, אבל אני כלל לא בטוח שהתדירות מפחיתה מעוצמת הנס, מ"נסיוּת" הנס. זה עדיין מופלא.

ואתם הצלחתם, זכיתם שהתקיים בכם הנס, זכיתם שקיימתם את הנס, שעשיתם את "יציאת מצרים הפרטית שלכם". שקפצתם למים וקרעתם את הים. קרעתם את הים. ועכשיו פסח, פסח דורות. זה גם עבודה, אבל ציפי ונסים, זה קטן עליכם.

כשהיינו קטנים, עשינו מספר פעמים את ליל הסדר אצל הדודים דורית ונסים בשערי תקווה. ובני הדודים המקסימים והספרדים שלנו היו תמיד נוהגים "לכבד" אותנו בבמבה וופלים – עוד בתקופה שלפני "האפיפיות" – ועוד כל מיני קטניות שהיה להם בבית. וציפי הייתה נוהגת להרבות ולספר, כמו שרק ציפי יודעת, בטראומה שהבמבה של פסח חרתה בבשרה. אז ציפי ונסים, מה זה פסח דורות בשבילכם, כשיש במבה, ואורז, וחומוס, ואהבה, הרבה אהבה. קטן עליכם.

בשמי ובשם ההורים, האחים והאחיות, הגסים והגיסות, האחייניות והאחיינים, מאחלים לכם מזל טוב עד לב השמיים.

היכן את יהדות הגולה? על הספר "הנני" של ג'ונתן ספרן פויר

מעטים הפעמים שהקורא מוצא את עצמו, או את בן דמותו, בתוך הטקסט. לפעמים, אולי ברוב המקרים, זה עלול להביך: כאילו מישהו התקין מצלמה בביתו של הקורא ותיעד את חייו, הקורא חש שחדרו לו לפרטיותו; לעתים זה עשוי להחמיא – הנה, החיים שלי ראויים להתבוננות, לספר, לסרט. התיעוד מהדהד את חייו של הקורא, מעבה אותם, "מכפיל" אותם.

במקרה שלי והספר "הנני" של ג'ונתן ספרן-פויר, מדובר היה במפגש מכונן, מפכח, פוקח-עיניים. "הנני" מלווה את חייה ואת משבריה של משפחת בלוך, ההורים ג'ייקוב וג'וליה, הוא סופר ותסריטאי והיא אדריכלית, שלושת ילדיהם סאם, מקס ובנג'י, וכלבם ארגוס. ואחד מקווי הדמות של ג'ייקוב, שבשום אופן הוא לא אדם כושל, שהוא פשוט פחדן. וכשחשבתי על עצמי, ועל כמה שאלות שמטרידות אותי בחיי הפרטיים, הזדהיתי מאוד עם דמותו של ג'ייקוב. בשל כך, אנצור את הספר "הנני" בלבי, גם אם כלל לא ברור שהוא יגרום "הארה" כזו לקוראים אחרים.

"הנני" הוא ספר שמומלץ – גם אם לא חובה – לקרוא. הספר מעלה תובנות ומחשבות מעניינות על החיים ועל החיים היהודיים, שופע משחקי מילים ושנינויות אינסופיות שגרמו לי לחיוכים רבים ואף לפרצי צחוק לא רצוניים, דבר המעיד גם על התרגום הנאמן והיוצר של קטיה בנוביץ'. חבל רק שחדות הלשון הזו מאפיינת את כל הדמויות – בני משפחת בלוך, קטנים כגדולים, ואף דמויות נוספות בספר – דבר הפוגע באמינותן, כאילו בעולמו של הספר כל בני האדם שנונים ובכל רגע הם ממתינים לשלוף פאנץ' מהשרוול.

לכך יש לצרף את העובדה כי "הנני" סובל ממגרעותיו המוכרות של ספרן-פויר מספריו הקודמים: הגודש המילולי והסגנוני, הדחף להדהים, הצמא המלאכותי להרשים – כל אלו הינם טובים כשהם במידה, אולם ב"הנני" הם עולים על גדותיהם, מציפים, לפעמים אפילו חונקים.

*

דמות היהודי שעולה מ"הנני" היא של אדם שמתעסק באופן תדיר בשאלות של זהות ומורשת יהודית, ומסופקני אם תמונה זו משקפת את רוב יהודי ארצות הברית. שאלות הזהות מפוזרות בכל הספר, אולם הן מרוכזות סביב בר המצווה של הבן הבכור סאם, וסביב מלחמת גוג ומגוג קיומית שספרן-פויר החליט להשית על מדינת ישראל. המלחמה הזו מאיצה את העיסוק בשאלות הזהות של ג'ייקוב ומשפחתו אולם ניכר בה המאמץ של המחבר לכתוב ספר "גדול מהחיים", במקום לעסוק באותן שאלות באופן צנוע יותר. כשם שהמלחמה בספר היא מיותרת, כך גם הכנסתה לספר היא טפלה מעט.

השאלות הללו מזמינות את הקורא להשתתף בשיח הזהות וההזדהות. "הנני" רומז לעמדה שנשמעת תדיר בתקשורת ולפיה התנהגותה הלא-מוסרית של מדינת ישראל מרחיקה ממנה את יהודי ארצות הברית הצעירים. אינני מחזיק בעמדה לפיה אין ליהודי ארצות הברית, או ליהדות הגולה בכלל, זכות להביע או להשפיע על המתרחש במדינת ישראל, שהיא מדינת כל היהודים, כאשר בסופו של יום האזרחים הישראליים הם אלו שהולכים לקלפי.

מאידך, אני סולד מן האמירות המשתמעות שלפיהן על מדינת ישראל "להתאים את עצמה" להלך הרוח בקרב יהדות ארצות הברית או בתמיכה מותנית-הזדהות עם המדינה של יהודים אלו. כשם שהתמיכה של מדינת ישראל ביהדות הגולה איננה צריכה להיות מותנית בהזדהותה עם דעתם של יהודי הגולה; כשם שהתמיכה של אזרחי ישראל במדינה איננה צריכה להיות מותנית הזדהות – אם רצוני לא יתממש אני עוזב את הארץ – זו לדעתי העמדה המוסרית שיהודי ארצות הברית צריכים להחזיק בה: תמיכה מוחלטת במדינה שהיא ביתם, עם הזכות להסתייג ממעשיה, מבלי לאיים על נטישתה אם רצונם לא יתמלא.

פורסם לראשונה באתר "מגפון" כפי שניתן לראות כאן

חפזון

רֵאשִׁית

כְּנִיסַת הָאָדָם לַעֲבוֹדַת הַזּוּגִיּוּת

צָרִיךְ לִהְיוֹת

בְּחִפָּזוֹן.

.

צָרִיךְ לְנַתֵּק עָצְמוּ

מִכֹּל תַּאְווֹת עוֹלָם הַזֶּה

צָרִיךְ לִשְׁמֹר הָרֶגַע

שֶׁמִּתְעוֹרֵר בּוֹ רָצוֹן לְזוּגִיּוּת

וְלַחְפֹּז

עַל אוֹתוֹ רֶגַע

לְמַהֵר לָצֵאת מֵהֶם

אוּלַי יוּכַל.

.

וְאַחַר כָּךְ שׁוּב יֵלֵךְ

בִּמְתִינוּת.

וּלְאַט.

לגעת בפחד, או: כיצד הספר "הנני" שינה את חיי

סוף הסיפור "עד עולם" של ש"י עגנון, מתוך תמונה שתלויה על קיר בחדרי

יומולדת ל"ב, עת חגגתי 32 חורפים, תפש אותי במצב רוח סתוי. חשתי ש"משהו תקוע": נכנסתי לקהילת המחקר מתוך מחשבה רומנטית שהגעתי ליעד, שכאן ביתי – כמו שכתב עגנון יפה בסיפור "עד עולם"; מתוך תפישה שאני צולל אל תוך הררי הידע האנושי ומבקש להוסיף להרים אלו עוד נדבך משלי. אך לא חשתי כך.

עברתי לחיות חיי רווקות בתל אביב, העיר ללא הפסקה, על מנת שאוכל למקסם את החופש שלי, ועדיין מעיבה עליי התחושה שאני בן 32 ועדיין רווק. משהו לא עובד. וביום ההולדת שלי שאלתי חברים מה לדעתם הבעיה, מה שבדיעבד התדרדר למרחץ-דמים ביקורתי עוד יותר, וניסיתי לברר את זה עם הפסיכולוגית שלי – אך תשובה אין. משהו תקוע.

עד שקראתי את הספר "הנני" של ג'ונתן ספרן פויר. אקדים ואומר שהספר עצמו הוא חביב ביותר, אני מוכן להסתכן ולומר שהוא אפילו ספר טוב – אכתוב עליו ביקורת לכשאסיימו – אם כי בהחלט לא "יצירת מופת". אך הספר הוא לא הסיפור. זה לא ספר לעזרה עצמית או מודעות עצמית, וזה אפילו לא ספר פרוזה שמביע תמה מסוימת והרעיון הזה נוגע בך; הסיפור הוא המפגש ביני לבין הספר, ובמקרה זה הדמות הראשית בספר, ג'ייקוב בלוך. לבלוך יש קריירה משגשגת ומשפחה מוצלחת, אך יש לו גם מאפיין אחד משמעותי: הוא פחדן. ואז זה היכה בי: אני פשוט פחדן.

העובדה שאני פחדן היא הגורם המארגן של חיי, היא המכתיבה הראשית את חיי. היא כמו החלק החסר בפאזל, שעל פיו מסתדרים כל שאר החלקים. התובנה הזו תמיד הסתובבה "אצלי", תמיד הייתה באזור התת-מודע, ולעתים אפילו צפה. יכולתי להסביר לעצמי באמצעותה כמה וכמה בחירות שעשיתי בחיים, אך אף פעם לא ייחסתי לה גורם מכריע.

כי זו בדיוק הבעיה כאשר ניסיתי להסביר לעצמי כמה וכמה בחירות שעשיתי בחיים – תמיד היו הסברים חלופיים. יותר מזה: תמיד היו רציונליים מצוינים לעשות את הבחירות שעשיתי, רציונליים כל כך טובים שהם היכו אותי בסנוורים, הם סימאו את עיניי מלראות את הסיבה האמתית שמאחורי הבחירה שלי: שעשיתי את הבחירה הזו מפחדנות.

למשל, חשבתי על זה לראשונה בכל הנוגע לכך שאני מתעב שקרנים (כמו שכתבתי ברשומות "על שקרים ופטרונות"). אני חושב שאין מי שיחלוק על כך ששקרים זה לא דבר חיובי, לפחות ברוב המכריע של המקרים. ופירטתי ברשומה הנ"ל גם מדוע אני שונא שקרנים. אבל בשורש, אני שונא שקרנים מפני שאני בעצמי חושש לשקר, מהמפחד שמא אתפס בקלקלתי. תמיד חשבתי על עצמי במונחים "אידאולוגיים", "נורמטיביים", מדוע באמת אסור לשקר, אבל בתכל'ס כאשר אני יודע באפשרות שקרובה לוודאי, מעל לכל ספק סביר, שאין חשש שאתפס, גם אני משקר. הוא הדין, כמדומני, בכל הנוגע לשאלה מדוע אני "אזרח שומר חוק". ושוב, יש את כל הסיבות בעולם מדוע לשמור על החוק, וברור גם שמוטב לשמור את החוק "מאהבה" ולא "מיראה"; אבל כשאין שום סיכוי שאתפס, שאין חשש שתהיה סנקציה, גם אני עובר על החוק.

אגב, בכל נסיעותיי באוטובוסים, ובכלל לכל מקום שאליו אני הולך, אני מקפיד לקחת איתי ספר לקרוא, מנהג שהנחילה לי אימא יקרה לי. ותמיד חשבתי על כך במונחים של ניצול זמן ואפילו כהזמנה לשיחה עם מי מבין נוסעי – ובעיקר נוסעות – האוטובוסים. אלא שכשהבנתי שאני פשוט פחדן, הבנתי שאני משדר בדיוק את ההפך – אני משדר סגירות. כאן קוראים, נא לא להפריע. במקום שהספר ישמש הזמנה לשיחה הוא משמש מחסום או הגנה מפני שיחה.

זו גם הסיבה ש"בחרתי" – האם בחירה היא באמת בחירה שהיא מונעת מפחד? – לעשות תואר שני, קרי מתוך הפחד מהחיים שם בחוץ. ושוב – היו לי את כל הסיבות להאמין שעשיתי את הבחירה הנכונה: יכולת הכתיבה שלי, והאהבה שלי לצלול בים הידע, והרצון ליצור דבר בעולם, לחדש, להעמיד משהו שיהיה בעל קיום אחראי – בקיצור לחיות חיי נצח. ומה שעוד יותר מבלבל – שאני די טוב בזה. כלומר, זה לא כמו שדג מפחד לחיות מחוץ למים, אין שום אינדיקציה לכך ש"אני לא אמור לעשות את זה", "זה לא המקום שלי". יכול להיות – אולי אפילו בהחלט  – שזה המקום שלי. הבעיה שלי היא שהבחירה הזו נובעת מפחד, מהחשש לצאת לחיים האמיתיים, להתמודד, להיאבד, לטעות, להתנסות. הבעיה היא הפחד.

יכולתי להמשיך ולהסביר כך בחירות אחרות שעשיתי בחיים, כמו גם אנקדוטות חשובות פחות, אך כמדומני שהנקודה הובנה. אין לי ספק שכולנו מפחדים, ברמה כזו או אחרת; וברור לי שהפחד – מעבר לתרומה שלו לקיום האנושי, כפחד מפני סכנות – הוא גורם חיובי, למשל בפחד לעבור על החוק מהחשש להיתפס. הבעיה היא שאצלי לפחות הפחד הוא הגורם המכונן, המכוון, המכתיב, שלמרות שהן יכולות להיות בחירות נכונות, הן לא בחירות אמתיות, הן לא באמת בחירות.

החתונה כפארסה: על הספר "והכלה סגרה את הדלת" לרונית מטלון

לנובלה "והכלה סגרה את הדלת" של רונית מטלון, יש את כל הנתונים על מנת להיות סיפור טוב: שם מסקרן, שהסגירוּת שצפונה בו פותחת שלל אפשרויות למחשבה; מרחב לימינאלי, שמתמקד בחתונה, אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחברה ובחברה הישראלית בפרט, ועוד בשעות הגבוליות שקודמות לחתונה, ביום שמכנס אליו את פסגת כל המתחים של התקופה שמטרימה את החתונה; וכמובן ספר חדש של מטלון, שכל ספר חדש שלה גורם לי אישית להתרגשות.

והסיפור אכן מתחיל טוב. מצד אחד של מפתן הדלת – כמובן, סמל לימינלי מובהק – מסתגרת בחדרה הכלה מרגי, כמה שעות לפני חתונתה, מסיבות שאינן ברורות. ומן העבר השני נמצאים אימא של מרגי ואילן החתן, שמנסים לשכנע את מרגי לצאת או לפחות להסביר את התנהגותה, כשבהמשך מצטרפים גם משפחתו של אילן. לא זו בלבד שיש כאן משבר רומנטי רציני בין אילן ומרגי, אלא שמשפחות החתן והכלה דואגות לטפטף לזוג את כל השיקולים הכלכליים ו"הנימוסיים" הכרוכים בביטול החתונה.

אלא שמכאן הנובלה רק מתדרדרת. במקום לנסות להתמקד בפן הרגשי של החתונה, של המשבר שעובר על הזוג, או בהשלכות העמוקות שבביטולה, מטלון לוקחת את הסיפור לכיוון הקרקסי, כזה שהופך את כל הסיטואציה מטרגדיה לפארסה.

נכון אמנם שדווקא במעמדים כאלו ישנו צורך לתקוע את הסיכה בבלון המנופח שנקרא "חתונה" ולהוציא ממנו קצת אוויר; אולם אמיתה זו נכונה עד לגבול מסוים. על פרשת הדרכים שבתחילת הנובלה, כאשר למטלון הייתה אפשרות לבחור בין סיפור עמוק אך סרקסטי לבין סיפור משעשע וקרנבלי, הבחירה באפשרות השנייה היא לתחושתי הדרך הקצרה-ארוכה, דרך קלה שמותירה על הקוראים רושם קלוש.

ואם לא די בכך, מטלון מורחת את השעות הספורות האלו על פני 130 עמודים. אין ספק שניתן לתאר גם תקופה קצרה מכך בנפח עמודים כפול מכך – הדוגמא הראשונה שעולה לי לראש היא "חדר" של יובל שמעוני; אך הדברים נכונים רק כשמבקשים לצלול לעומק, כמו ששמעוני עושה; הם פחות רלוונטיים לסיפור קליל, כמו בסיפור "והכלה סגרה את הדלת". מתיחת הקוראים עד אין סוף בשאלה האם הכלה פתחה את הדלת או לאו משולה בעיני להתעללות. החומרים שמהם בנוי הסיפור מתאימים יותר לסיפור קצר מאשר לנובלה.

המרחב הלימינלי שבו הסיפור מתקיים הזכיר לי את סיפור הילדים המפורסם של חיה שנהב, "מיץ פטל". כזכור, בסיפור הזה האריה והג'ירפה מבקשים לגלות מי הוא מיץ פטל, ולכן הם מתחבאים בסמוך לביתו ומחכים שייצא. מיץ פטל פותח את הדלת בחשש ובזהירות: בפעם הראשונה הוא חושף את רגליו, בשנייה מציצות רק אוזניו, ובפעם השלישית הוא נגלה כולו.

כידוע גם סיפורי ילדים טומנים חופן של תובנות עמוקות. התמות של שני הסיפורים הן כמובן שונות מאוד, ובמיץ פטל אלו נוגעות לשאלות של סוציאליזציה, הכרת האחר או אפילו הפער שבין "השם" ל"מהות", פער שבא לידי ביטוי בשאלה "מיהו מיץ פטל". כל השאלות הללו מתכנסות למעשה לאותו מרחב לימינאלי שהסיפור מיץ פטל עוסק בו. חבל שהנובלה "והכלה סגרה את הדלת", שמתמקדת באותו מרחב לימינאלי, אינה מבקשת לעסוק לעומק בשאלות דומות.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

יהדות שפופה: על הספר "תיאולוגיה של חסֶר" של ישי מבורך

בתקופה האחרונה אני מוטרד מאוד מהפער שבין היהדות, כפי שאני מכיר אותה – כהגות שכלל לא ניתן לאמוד את אופקיה – לבין היהדות כפי שהיא מתווכת לציבור הרחב דרך התקשורת והמערכת הפוליטית. נדהמתי כששמעתי לא מזמן אדם שאני מאוד מעריך, שלא ניתן לחשוד בו בצרות מוחין, מדבר על הדת בשטחיות שמאפיינת את השיח הציבורי, עד כי התקשיתי להאמין שמדובר באדם שאני מכיר.

זה נכון שאין אפוטרופוס לרדידוּת, וגם אינטלקטואלים אינם חסינים מפני נהירה אחר מידע מתווך-פוליטיקה; ועדיין, אם כך חושבת האליטה האינטלקטואלית, הרי שעל התורה לחגור שק ולהתאונן לפני ריבונו של עולם על בניו שעשאוה ככינור שמנגנים בו לצים.

בנסיבות כאלו, ספרו החדש של ישי מבורך, "תיאולוגיה של חסֶר – על אמונה שלאחר התוהו" – הוא חגיגה של ממש (גילוי נאות: מבורך הוא קרוב משפחה שלי). מבורך, שהקדיש חלק נכבד מחייו להוצאתם לאור של כתבי רבו, הרב שג"ר (הרב שמעון גרשון רוזנברג), יוצא לראשונה מתחת לאדרתו של מורו, ומעמיד הגות עצמאית, מעניינת ומאתגרת מחשבתית, שמציגה את היהדות באור חדש, ובו בזמן דוברת את השפה האקדמית של העלית האינטלקטואלית, כמעט ברמה של "שפת אם".

ולא פחות חשוב, מבורך עושה זאת ללא מורא וללא משוא פנים. הוא אינו חושש להתעמת עם החילונים, שניסו למגר את הדת כאילו הייתה "גידול שפיר", אך נחלו בכך כישלון, או לסנוט ביהודים מודרניים שמשווקים את הדת כתורת ניו-אייג', תוך שהוא מכנה כ"חוויה נוצרית" תפילות קרליבך ומניינים ניאו-חסידיים נוסח "בית אביחי" ופסטיבל הפיוט. הגם שהוא יוצא נגד תפישות לאומניות, ואף תומך בשיח עם החמאס, מבורך מתנגד ליהדות הליברלית שמבקשת לנטרל את האלימות והפרוורסיה המצויות בלב הדת, אשר מציגה את הדת כ"מערך של עצות לחיים טובים ומסודרים או לחילופין כיצירת אמנות אסתטית ומרשימה". בספר משלי נאמר "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ". אז אמנם מבורך אינו אביהם של ישראל, אך נדמה כי הוא אוהב את כל שבטי עם ישראל במידה שווה (אולי למעט החרדים, שמקומם נפקד מהספר).

*

"תיאולוגיה של חסר" מחולק לשלושה חלקים המורכבים משני פרקים כל אחד. בחלק הראשון, "אלפים נפולים" – שבו עדיין ניכרים בכתיבתו עקבות הרב שג"ר – מבורך מבקש לבנות את התאוריה שלו על היהדות כתאולוגיה שמאפשרת את האמונה בעידן הפוסט-חילוני, בעידן הפוסט-טראומתי של השואה. זו תאולוגיה שמכירה בכך שהיהדות עדיין חיה וקיימת, שהיא עדיין קיימת כשארית, היא "מה שנשאר"; היא צנועה, היא מוטבעת באדם, ולכן לא ניתן לאבד אותה. הקיום של האמונה אינו נושא שום משמעות ומכאן התוקף שלה: התוקף שלה הוא טוטלי בשל החיפוש התמידי אחר המשמעות, חיפוש שלעולם לא ישיג את מטרתו.

את "אל הפרוורטי", חלקו השלישי של הספר – לחלק השני אגיע תכף – שבו מבורך מתאר את היהדות ואהבת האישה כפרוורסיה, אני מוצא כמין נספח רעיוני, ולתחושתי הוא חצי אפוי: להשוואה בין אהבת האל לאהבת האישה יש אמנם שורשים ביהדות, אך היא מאולצת ולא הכרחית בהקשר שבו מבורך מדבר, ויש שיאמרו אף "מסוכנת" מבחינה פמיניסטית, בהשלכותיה המהותניות, העושות מיתולוגיזציה, להבדלים בין נשים וגברים. נוסף על כך, מבורך "מצרף" לפרק פרשנות פוליטית עכשווית שהגם שהיא איננה תלושה לחלוטין מההקשר, היא אינה נטועה די בספר. בהקשר זה, גם שזירת הפרקים זה בזה – לבד מתעלול סמנטי לפיו המשפט האחרון בפרק הוא שם הפרק הבא אחריו – הייתה יכולה להיעשות באופן מהודק יותר.

החלק השני, "פי שניים", הוא בעיני המעניין ביותר. בחלק הזה מבורך מרחיב על רעיון "התוקף", אותו מצב קיומי שמפריע את האדם היהודי מן "הטבעי ההגמוני" האנונימי אל הפרטיקולריזם של היות בעל שם פרטי – שֵם ישראל. אותו "תוקף" דורש מהיהודי להסב את מבטו ללא הרף בחיפוש אחר משמעות בשל היעדר המשמעות שבהווייה הדתית.

כשקראתי את הדברים נזכרתי בספר "המרד השפוף" של גדי טאוב, אשר מתאר את הביקורת הפוסטמודרנית כמרד בקומה שפופה, שאין בו שום התלהבות נעורים. "כאילו יותר משיש כאן פרישה של אוונגרד אומנותי לוחם מתוך איזו קהילה תרבותית שליטה", כותב טאוב, "יש כאן מושבת גולים מאונס, שמנסה להקים לעצמה איזה מינימום אפשרי בתוך מה שנראה לה כחלל תרבותי שהתרוקן."

נכון אמנם שכתיבתו של מבורך נעדרת את אותה משחקיוּת פוסטמודרנית שטאוב מתאר, ואי אפשר להאשים את כתיבתו בחוסר רצינות. אולם עדיין, הקריאה שלו את היהדות היא "קריאה שפופה"; היהדות מוצגת כחסרת מעוף, כהפרעה, כמועקה, והיהודי נידון להיות חסר בית, להיות בגלות נצחית.

מבורך, אני מעריך, יאמר "אִין הָכֵי נַמֵּי", אכן כך! היהדות היא לא אופיום להמונים, היא לא מוצר צריכה בשווקים הרוחניים – דבר שמבורך מתאר כ"פרויקט דתי של הכחשת שואה" – היהדות היא בראש ובראשונה חוב. זה פשוט כך ואי אפשר אחרת. אלא שלעניות דעתי, בתור שכזו "התוקף" שלה מוגבל אך ורק למי שנולדו לתוכה ומבקשים "לתקף" אותה; היא אינה יכולה להוות נקודת משיכה למי שמבקש – יהודי או לא יהודי – להתעניין בה, להתרשם ממנה, להתבשם ממנה. היא מינורית; היא מבקשת מעט, ו(לא) משיגה מעט.

המינוריות הזו עומדת גם במרכז דבריו של מבורך על היות היהודי כ"אדם ללא בית". את העמדה הזו שואב מבורך מהוגים כגון רבי נחמן מברסלב ופרנץ רוזנווייג (ומעט מפרויד והרמן כהן). לא ניתן להתעלם מכך שכל ההוגים הללו אכן חיו בגלות, ומכאן שהניכור שלהם לעצמם הוא מובן, אולי אפילו מֻבְנֶה.

אולם היכן היא "תורת ארץ-ישראל"? האם לא צריך לכונן הגות חדשה, ארץ-ישראלית? (שגם אני, כמו מבורך, מסכים שאסור לה להיות לאומנית). הפרק הראשון בספר מתאר את האמונה הפוסט-שואתית, ונדמה כי אין חולק על כך שיש לחשב מסלול מחדש ולכייל את היהדות והאמונה לאחר השואה. אך האם הקמת מדינת ישראל לאחר השואה – שכיום, לאחר כ-70 שנות קוממיות, קשה להגדירה עוד כאפיזודה חולפת – אינה ציון דרך משמעותי? מבורך מפלרטט מעט עם משמעות הקיום היהודי בארץ ישראל, אך לא אוחז את השור בקרניו. ראיית ארץ ישראל כ"כיסופים" ותו לא מחמיצה לדעתי נדבך מאוד מרכזי ביהדות.

*

הדבר שאותי אישית הכי ערער – במובן החיובי של המילה – בספר "תיאולוגיה של חסֶר" הוא האפילוג "המלך צועד שנית", המהווה מין "מסה על התפילה", הרחבה וכוונון של דברים שהיו מפוזרים בלב הספר.

כמדומני ששתי התפישות המקובלות להבנת התפילה הן התפילה כבקשה-ממוענת-ציפייה – לייבוביץ' יאמר, תפילה הרואה באלוהים כספומט – או התפישה הנגדית "המוציאה" את אלוהים מהתמונה, תפישה שמתמקדת בשאלה כיצד התפילה מחלחלת פנימה ומשפיעה על המתפלל.

מבורך לא מחזיק באף אחת מתפישות אלו. להבנתו, התפילה היא פשוט הכרחית, היא חלק מהגוף (ולא מהנפש), מהעודף של ההוויה, היא האלוהי החרות בגופו של אדם – היא פעולה שאינה מבטיחה דבר וגם פעולה שלא מהווה איזו תרופה או תרפיה. ל"ב שנים שאני חי, ועד כה לא שמעתי פרשנות כה אמתית וישירה על מהות התפילה.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן