דברים שאמרתי במסיבת האירוסין של אחותי

דברים שנשאתי באירוסין של אחותי ציפי ובן זוגה נסים (ר"ח ניסן תשע"ז, 29.3.17)

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם. צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע, למהר לצאת מהם – אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות"

(הפתיחה לספר "צדקת הצדיק")

בשבת שעברה קראנו את פרשת החודש, שהיא הפרשה הרביעית בארבע הפרשיות שקוראים בחודש אדר. פרשת החודש מספרת על חג הפסח אותו אנו הולכים לחגוג עוד שבועיים, ועל טקס עשיית פסח, "פסח מצרים", הכולל שחיטה של שה וצלייתו. וממש בלב הפרשה ישנן הוראות אכילה מאוד מפורשות של אכילת הפסח: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'". חנה בבלי בוודאי מתהפכת בקברה..

למה החיפזון? החיפזון לא מהשטן? בקטע שקראנו לעיל, ר' צדוק הכהן מלובלין מנסה לספק הסבר אחד. ר' צדוק אומר שכאשר מבקשים להיכנס בעול עבודת ה' צריך לעשות זאת בחיפזון, צריך לרכוב על הרגע שמתעורר רצון לעבודת ה', שהיא לא דבר טריוויאלי בעולם רצוף תאוות וגירויים, בעולם טעון ספקות וחששות. וגם אז, גם כאשר מבקשים לאחוז בשבריריות הרצון האנושי לעבודת ה', כלל לא ברור שהדבר יצלח – "אולי יוכל". אולי.

החיפזון הוא מן "טקס מעבר", שלב לימינאלי בין מצב טרום עבודת ה' לבין המצב שאחריו. החיפזון הוא לא רציונלי, הוא יסוד מעורר, יסוד מערער, הוא מערער את השורה, מערער את החשיבה הישרה. החיפזון מתיר את כל התאוות שהאדם קשור בהם, מתיר את הספקות והחששות שהאדם סבוך בהם.

אני מבקש להקיש מעבודת ה' לעבודת הזוגיות. אני חושב שאחד הדברים הכי קשים בבנייה של קשר זוגי הוא למצוא רגע של "מפגש רצונות", שיש התלכדות של שני הרצונות של בני הזוג. ולכן לדעתי גם ראשית כניסת האדם לעבודת הזוגיות צריך להיות בחיפזון. בני הזוג צריכים לקפוץ למים, לנער מעליהם את כל החששות, הספקות, הפערים והחסרונות שהם רואים אצל בן או בת הזוג, ופשוט לרצות פשוט לקפוץ למים, לא באופן רציונלי, בחיפזון, מהר. בני הזוג חייבים לאחוז את הרגע שהם רוצים בזוגיות, לנסות לתפוש את "מפגש הרצונות". לא לבטל את הספקות והחששות, אלא פשוט להשעות אותם, להשהות אותם. לא לבחון את הזוגיות, אלא לשהות בה. ורק אחר כך, רק אחרי שהרצון נבנה – אם נבנה – יש מקום לעבודת המשך, לבחון את הדברים במתינות ולאט. רק אחרי פסח מצרים מגיע פסח דורות.

ציפי ונסים,

יש יסוד נסי בזוגיות. היכולת לקפוץ למים ביחד, בחיפזון, מבלי לחשוב, לאחוז ברגע הזה של התלכדות הרצונות, רגע שהוא דק מן הדק – זה בבחינת נס. זה נס שמתרחש אולי כל יום, אבל אני כלל לא בטוח שהתדירות מפחיתה מעוצמת הנס, מ"נסיוּת" הנס. זה עדיין מופלא.

ואתם הצלחתם, זכיתם שהתקיים בכם הנס, זכיתם שקיימתם את הנס, שעשיתם את "יציאת מצרים הפרטית שלכם". שקפצתם למים וקרעתם את הים. קרעתם את הים. ועכשיו פסח, פסח דורות. זה גם עבודה, אבל ציפי ונסים, זה קטן עליכם.

כשהיינו קטנים, עשינו מספר פעמים את ליל הסדר אצל הדודים דורית ונסים בשערי תקווה. ובני הדודים המקסימים והספרדים שלנו היו תמיד נוהגים "לכבד" אותנו בבמבה וופלים – עוד בתקופה שלפני "האפיפיות" – ועוד כל מיני קטניות שהיה להם בבית. וציפי הייתה נוהגת להרבות ולספר, כמו שרק ציפי יודעת, בטראומה שהבמבה של פסח חרתה בבשרה. אז ציפי ונסים, מה זה פסח דורות בשבילכם, כשיש במבה, ואורז, וחומוס, ואהבה, הרבה אהבה. קטן עליכם.

בשמי ובשם ההורים, האחים והאחיות, הגסים והגיסות, האחייניות והאחיינים, מאחלים לכם מזל טוב עד לב השמיים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s