הסיפורים שהושמטו: על הספר "הפרטים שהושמטו" של תומס ה' אוגדן

את חטאיי אני מזכיר היום. כשהייתי ילד הייתי מוצץ אצבע, תחילת בפומבי, בריש גלי, אך בהמשך, ולמעשה רוב הזמן שמצצתי אצבע – בצנעה. שלא כמו תסביכי ילדות או משובות ילדות אחרות, שלאחר שעוברים אותן או נגמלים מהן לרוב שוכחים אותן – את מציצת האצבע שלי אני זוכר יום-יום, שעה-שעה, מהסיבה הפשוטה שהיא השפיעה על צורת החיוך שלי כמו על חיתוך הדיבור שלי.

מציצת אצבע עומדת גם במרכז ספרו החדש של הפסיכואנליטיקאי תומס ה' אוגדן, "הפרטים שהושמטו". הסיפור נפתח במוות בחוותה של משפחת ברומפמן בטקסס, ארצות הברית, ומשם מתגלגל אל סיפורם של בעלי החווה ארל ומרתה וילדיהם וורן ומלודי. הסיפור נע בין ההווה – המוות, האירועים שקדמו לו והאירועים שבאו אחריו – והעבר, ובעיקר ערש היכרותם של מרתה וארל, ובמרכזו, כמדומה, עומדת מציצת האצבע של בנם וורן. ואני קיוויתי שפתרון החידה שבמרכזו הוא גם פתרון החידה שלי, התרתו היא התרתי. והרי כל סיפור מעניין אותנו, במובן מסוים, בשל השיקוף שהוא מאפשר לנו על עצמנו.

התרה מעין זו לא התרחשה. גם אם נזנח את הבעיה האישית שלי, הרומאן עצמו אינו נותן מענה, מפורש או משתמע, לחידה שבמרכזו. כחלופה לכך אנחנו מקבלים רומאן שטחי למדי, שמציג מספר דילמות אנושיות – ויתור על קריירה לטובת משפחה, קנאה בין אחיות ועוד – בצורה שאינה מעניינת או משכנעת דיה. גם התמה אודות "הפרטים שהושמטו", כלומר הניסיון לפענח או להסביר סיפור או תופעה תוך התגברות והתמודדות עם נרטיבים מנוגדים ועם פערים שונים – אינו חדש כמובן, באשר כל סיפור הוא משחק של הסתר וגילוי, חשיפה וכיסוי.

לתחושת ההחמצה מצטרפת אכזבה מן העובדה שאוגדן לא הצליח לתרגם את הידע שלו בפסיכואנליזה וההבנה העמוקה שלו בנפש האדם לכדי סיפור משכנע. המחבר בחר למסור את הסיפור דרך עדשת "המספר הכל יודע", במקום להיצמד לאחת הדמויות. מחד ניתן להבין כיצד פסיכואנליטיקאי בוחר להיכנס לנעליו של כל-יודע, זה הרי כמעט טבעי; אך מאידך, בטיפול או באנליזה המטפל כן "נצמד" לדמות אחת ומנסה להבין את העולם דרכה.

פרט לכך שהרבה יותר מעניין להבין מהם "הנרטיבים שהושמטו" כאשר עוקבים אחר דמות אחת בלבד, הדבר כמובן יוצר תחושה של משולש אינטימי בין המחבר, הדמות והקורא – אינטימיות שהיא תנאי הכרחי לכל טיפול, ושהיא נעדרת מן הספר. ומכיוון שאוגדן ממקם את הסיפור אצל חוואים דרומיים, מובן גם מדוע הוא מונע מן הדמויות עצמן לעבור "טיפול" – אמיתי, או אחת מחלופותיו. ואם לא די בכך, תורמת לתחושת הניכור תרגום פלקטי למדי שמצליח להרחיק את הקורא אף יותר מן הדמויות ומן הספר.

כך שאת הבעיה האישית שלי אני אעתיק מספת החדר שלי לספת הפסיכולוג – ואולי לכיסא של קלינאי תקשורת? – ואת ההזדהות או את השיקוף לתחושותיי אחפש בספרים אחרים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

כיצד נעשה הנס ומאין צומח יש: על הספר "איך עשית את זה?"/ הלית ישורון

אחת מן ההנאות הקטנות שהחיים מזמנים לבני האדם היא לצפות באמן שעה שהוא עמל על מלאכתו: לראות כיצד הוא בוחר את חומרי הגלם, מתקין אותם, מטפל בהם בנאמנות ובדיוק, עושה בהם כרצונו – בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג, כמאמר הפיוט בערב יום הכיפורים – ולבסוף כיצד הם מתמסרים לידיו, נענים לו.

את התובנה האלמנטרית והחשובה הזו הבינה גם הלית ישורון, שבספרה "איך עשית את זה? ראיונות חדרים" כינסה את הראיונות שערכה עם משוררים, סופרים ומסאיות ושפורסמו בשעתו בכתב העת "חדרים". תהיה זו טעות לדעתי לצמצם את הסקרנות של ישורון והקוראים בכניסה לחדרי המשוררים ליצר מציצנות גרידא. בעומק הדברים, הקסם של "איך עשית את זה?" הוא התבוננות בפלא: כיצד נעשה הנס ומאין צומח יש.

הספר כולל שמונה-עשר ראיונות. לצד ראיונות מאירי-עיניים כמו אלו עם מאיר ויזלטיר, יהודה עמיחי, יאיר הורביץ, עמוס עוז, אהרן שבתאי או יצחק לאור, ישנם ראיונות סתמיים או סתומים – לפחות בעיניי, כקורא חצי-הדיוט – כמו אלו של אבות ישורון, יונה וולך, מאיה קגנסקיה, ס. יזהר, נורית זרחי ועוד רבים. אינני חושב שאלו ראיונות "מזיקים" – בבחינת אותו סועד שנכנס למטבח של מסעדת-גורמה בכדי להודות לשף, ולאחר שרואה כיצד מתקינים את המזון הוא חוטף בחילה – הם פשוט כמעט ולא מוסיפים דבר. לפעמים כדאי להותיר את דלת חדרו של המשורר סגורה, ולתת לו לעשות את מלאכתו.

גם קורא שיבקש לראות בספר מן "סדנת כתיבה" – עלול להתאכזב. הספר אמנם מביא את צורת המחשבה וההתבוננות של המשוררים על השירה ועל העולם, אולם החוט השוזר את רוב הראיונות עם היוצרים הוא שאין מתכון. השירים של יהודה עמיחי נכתבו בדרכים, כמו בשעת הליכתו בשוק, והשיטה של מאיר ויזלטיר לכתיבת שירים "היא לנסות לא לכתוב. ויוצא שאני כותב, בסופו של דבר, דבר שמתעקש", או כמו שאומר המשורר יאיר הורביץ "…אין לדחוק את הקץ. בא – בא. לא בא – לא בא".

כיצד מתרגמים את הרשמים הללו לשיטת עבודה? ככל הנראה אי אפשר. בפרפרזה על המשפט האלמותי של סימון דה-בובואר "אדם לא נעשה משורר, הוא נולד משורר". רק מחשבה כזו יכולה להביא את עמוס עוז – אחד מגדולי הסופרים בעת החדשה ובהחלט לא מן הצנוע שבהם – לומר "אני יודע שישנם שניים-שלושה דברים, שהייתי מת לכתוב אילו יכולתי […] זה למעלה מהכוחות שלי".

כך שהכניסה לחדרים של היוצרים אינה מקרבת את הקוראים אל היוצרים אלא להיפך: היא מרחיקה אותם מהם, היא מראה להם כמה המשוררים והסופרים הם כה מוכשרים, ואילו אתה ואת, הקוראות – לא. הקריאה בספר היא כמו חווייתו של משה העומד על הר נבו ומשקיף אל הארץ המובטחת, אליה הוא יודע שלא יזכה להיכנס.

*

כשם שספר שירה אינו רק ספר של שירים אלא יצירה בפני עצמה, עם אמירה, עם משמעות למכלול – תובנה שחוזרת ועולה בספר – כך "איך עשית את זה?" לא רק מאגד ראיונות עם משוררים, סופרים ומסאיות אלא יש בו משמעות למכלול, לרכיבים שבונים את המכלול ולהעמדתם זה לצד זה, כמו גם להשתכללות של הראיונות ולהתפתחותה של המראיינת ישורון.

המפנה מתחולל אצל יאיר הורוביץ, אשר עד אליו הראיונות הם שבלוניים, מהוססים, תבניתיים מדי, ואילו ממנו ואילך מתפתחת יותר שיחה של שקלא וטריא, ושבה גם ישורון יותר נוכחת: היא אמנם נותרת לרוב כמו תלמידה סקרנית המבקשת ללמוד מרבותיה, אך התלמידה הזו נעשית חצופה יותר, לא מוותרת ולא פחות חשוב – גם מעשירה את מרואייניה. אצל ישורון המרואיין הוא לא רק מי שעומד במרכז אלא הוא עובר מסע במהלך הריאיון, הוא מתפתח – אמנות שבאה לידי שכלול בראיון עם יצחק לאור. אין זה שהמרואיין "נשדד" במהלך הריאיון אלא להפך: הוא נבנה, הוא יוצא נשכר.

תובנה נוספת שעולה ממכלול הראיונות היא המקום העצום שתופשת היהדות אצל משוררים רבים. אם הדברים היו נכונים אך ורק למשוררים דתיים דוגמת חביבה פדיה והרולד שימל או כאלו שגדלו בבית דתי כמו עמיחי – החרשתי, אלא שהדברים נכונים גם אצל משוררות אחרות, כמו אצל יונה וולך או יצחק לאור. לדעתי ניתן ללמוד מכך על החשיבות של היהדות ושל הדת בכלל לחייהם של אנשי רוח כמו משוררים, ולהצטער על כך שהיהדות "התלכלכה" בפוליטיקה ואינה מגיעה באופן נקי לקהל הרחב.

לקיבוץ הראיונות יחד יש משמעות נוספת של קנוניזציה. בהקדמה לספר ישורון מציינת כי העיקרון המארגן של הראיונות היה יוצרים ויוצרות שעניין אותה לפגוש. אולם דברים שנכונים למספר ראיונות שהתפרסמו בנפרד, במרווחי זמן גדולים, נכונים פחות כשמאגדים אותם יחד; דברים שהתפרסמו בכתב עת "ברנז'אי", עומדים פחות כשמדובר בספר שיוצא באחת מהוצאות הספרים המרכזיות בישראל.

כיצירה עצמאית אי אפשר להתעלם מכמה שמות מפתיעים שנכללו בפנים כמו מחמוד דרוויש או ישראל פנקס, וממי שנמצא בחוץ, כמו דוד אבידן, דליה רביקוביץ', אגי משעול או משוררים צעירים אחרים. לא יכולתי שלא לתהות האם הכללתם בפנים של ראיונות שלא התפרסמו ב"חדרים", כמו עם ארז ביטון (שהריאיון עמו נערך עובר לזכייתו בפרס ישראל) ושמעון אדף – היא חלק מההליך הזה, ושאולי גם מטעמי תקינות-פוליטית הוכנסו לספר על מנת לאזן את הדמוגרפיה העדתית? יחד עם זאת, אין בתהיות אלו בכדי לפגום בחשיבות של הספר ובהנאה שלי ממנו.

כשחשבתי על הקנוניזציה נזכרתי בדברים שיאיר הורביץ אומר בספר: "אותם חֶברֶה'ס שהיו אתי בבית-הספר, היו אתי גם בתנועה, אז לא די שמיררו את חיי בבית-הספר, הם גם מיררו את חיי בתנועה. ובאמת אני חייב להגיד, שכשיש שבחים על שירי או אומרים עלי מלים חמות זה עובר לי בצד, זה לא מביא עלי שמחה. זה לא נוגע לי. רק דבר אחד: תחושה של ניצחון בעיקר על הימים ההם. כל שיר שלי כיום, שזוכה במלה טובה, אני אומר לעצמי, הנה דפקתי את ההם. זה הכוח שדוחף אותי מבחינת המחמאה שלאחר השיר. אתם שם אפסים, אותם אתם שלעגתם לי אז, היום איפה אתם ואיפה אני."

כמדומני, שכל משורר שמבין כיצד קשים חייהם של רוב המשוררים ומוצא עצמו בתוך "איך עשית את זה?" יכול לומר לעצמו בגאווה: "הנה. דפקתי את ההם. איפה הם ואיפה אני".

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

הכישלון לעשות מהתורות תפילות: על הספר "קבלה ופסיכואנליזה" של חביבה פדיה

הספר "קבלה ופסיכואנליזה – מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית" של חביבה פדיה, עורר את חשדי-סקרנותי כבר בשל כותרת הספר ובשל המחברת. פדיה, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון, משוררת וסופרת – מצויה הן בעולם המחקר והן בעולם היצירה. כשאיש או אשה נטועים בשני עולמות או יותר, לרוב תהיה זליגה בין העולמות: לפעמים ייווצר אפקט סינרגטי, והעולמות יפרו זה את זה, לעתים – לדעתי ברוב הפעמים, אם כי אפשרות זו אינה בהכרח מוציאה את האפשרות הראשונה – עולם אחד יבוא על חשבון עולם אחר, שכן "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד", תמיד התמחות אחת תבוא על חשבון השנייה.

אצל פדיה, לפחות ככל שזה בא לידי ביטוי בספר, כמדומני שתופעת העולמות המתנגשים שתיארתי באה לידי ביטוי באיזו גרפומניה – לא מתוך חוסר כישרון אלא להפך, מתוך "עודף כישרון", מתוך הליכתה הקבועה במספר מסלולי יצירה, שהמחברת אינה מצליחה לנתב אותם למסלולים נפרדים: שפתה ולשונה של פדיה נותרות בלתי מפוענחות להדיוטות, לעתים קרובות. כמו בהרבה מקרים שבו חוקר או חוקרת כותבות ספר מעניין שאינו עומד בסטנדרטים מחקריים (חדשנות, שפה מדעית "רזה", דיוק), התוצאה היא מן שעטנז, והכתיבה העיונית לא מצליחה לפשוט את מחלצותיה המחקריות. מאידך, היתרון בעודף הכישרון של פדיה הוא בפנינים שונות המפוזרות בין דפי הספר ושיש להן ערך כשלעצמן.

החשד או הסקרנות השנייה שלי קשורה בעבותות לזו הראשונה והיא נוגעת לעצם החיבור בין קבלה לפסיכואנליזה. חיבור כזה עשוי להיות מפרה, אך גם עלול ליצור רדוקציה – סכנה שהמחברת ערה לה ומתייחסת אליה בהקדמה לספר, אך אינני בטוח שהיא מצליחה להימלט מפניה. אולי תורמת לתחושת הרדוקציה "הרמייה" שהקורא חש כאשר הוא מגלה שחלקים נכבדים בספר כלל לא עוסקים בקבלה או בפסיכואנליזה, כי אם בתורות מזרח שונות.

גם בחלקים שכן עוסקים ספציפית בקבלה ובפסיכואנליזה, לא מובן מה הערך של השוואה זו. ברבות מן המקרים המחברת "נעצרת" בהעמדת סטרוקטורות מרשימות, הקבלות שונות שמראות שיש הרבה מן המשותף לקבלה ולפסיכואנליזה, אך היא אינה מצליחה להתעלות לכדי הפריה של עולם אחד את השני. יכול להיות שפדיה מסתפקת בארגז כלים לקורא עצמו כך שיבין את עצמו טוב יותר, והארגז הזה מאגד כלים הן מעולם הפסיכואנליזה והן מעולם הקבלה, אלא שלתחושתי יומרתה של המחברת רבה יותר – או שמא הציפייה שלי מן המחברת גדולה יותר? – ומעבר לדמיון מסוים בין הכלים השונים, הם אינם "נדבקים" זה לזה.

לדעתי, הפרובלמטיות שבספר אינה נובעת רק מן הצימוד של הפסיכואנליזה והקבלה – ובפרט כשאני לא מצאתי ערך מחקרי או עיוני מהקבלת הקבלה לפסיכואנליזה – אלא מכך שכל אחת מן התורות הללו כשלעצמה היא "אנטי-מחקרית" בבסיסה: כמובן שיש ערך לחקור את הקבלה או הפסיכואנליזה, אולם הערך העיקרי שבכל אחת מהן הוא חווייתי, הערך נוצר מן השהייה בהן, ההתנסות בהן, הלימוד כשזה נוגע לקבלה והטיפול כשזה מגיע לפסיכואנליזה או תורות טיפוליות אחרות. כמדומני שגם פדיה מבינה שיש חומה מסוימת שצריך לנפץ, ולכן אין זה מפתיע שבין דפי הספר מפוזרות עצות טיפוליות שונות, אימונים והדרכות משל היה זה ספר עזרה עצמית.

הן הקבלה והן הפסיכואנליזה דורשות עבודה, ועבודה כזו אינה יכולה להיעשות רק מקריאה או אפילו מן העצות שפדיה מחלקת בספר. המחברת מציינת מספר פעמים בספר שהיהדות חוצבת אפיקים שונים על מנת לחדור אל האדם, אם זה באמצעות הסיפור, הניגון או דרכים אחרות. גם עבודה אקדמית מרשימה ביותר יכולה לחלחל אך ורק ברמת הידיעה, אולי אפילו הבנה (שהיא רמה אחת עמוקה יותר) אך בכל פנים אינה מגעת לכדי הפנמה או הטמעה. בכדי שייווצר חלחול לתודעה של האדם, נדרשים לימוד או טיפול, ואת זה פדיה, עם כל כישרונה המתפרץ, לא הצליחה לעשות.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן