הכישלון לעשות מהתורות תפילות: על הספר "קבלה ופסיכואנליזה" של חביבה פדיה

הספר "קבלה ופסיכואנליזה – מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית" של חביבה פדיה, עורר את חשדי-סקרנותי כבר בשל כותרת הספר ובשל המחברת. פדיה, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון, משוררת וסופרת – מצויה הן בעולם המחקר והן בעולם היצירה. כשאיש או אשה נטועים בשני עולמות או יותר, לרוב תהיה זליגה בין העולמות: לפעמים ייווצר אפקט סינרגטי, והעולמות יפרו זה את זה, לעתים – לדעתי ברוב הפעמים, אם כי אפשרות זו אינה בהכרח מוציאה את האפשרות הראשונה – עולם אחד יבוא על חשבון עולם אחר, שכן "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד", תמיד התמחות אחת תבוא על חשבון השנייה.

אצל פדיה, לפחות ככל שזה בא לידי ביטוי בספר, כמדומני שתופעת העולמות המתנגשים שתיארתי באה לידי ביטוי באיזו גרפומניה – לא מתוך חוסר כישרון אלא להפך, מתוך "עודף כישרון", מתוך הליכתה הקבועה במספר מסלולי יצירה, שהמחברת אינה מצליחה לנתב אותם למסלולים נפרדים: שפתה ולשונה של פדיה נותרות בלתי מפוענחות להדיוטות, לעתים קרובות. כמו בהרבה מקרים שבו חוקר או חוקרת כותבות ספר מעניין שאינו עומד בסטנדרטים מחקריים (חדשנות, שפה מדעית "רזה", דיוק), התוצאה היא מן שעטנז, והכתיבה העיונית לא מצליחה לפשוט את מחלצותיה המחקריות. מאידך, היתרון בעודף הכישרון של פדיה הוא בפנינים שונות המפוזרות בין דפי הספר ושיש להן ערך כשלעצמן.

החשד או הסקרנות השנייה שלי קשורה בעבותות לזו הראשונה והיא נוגעת לעצם החיבור בין קבלה לפסיכואנליזה. חיבור כזה עשוי להיות מפרה, אך גם עלול ליצור רדוקציה – סכנה שהמחברת ערה לה ומתייחסת אליה בהקדמה לספר, אך אינני בטוח שהיא מצליחה להימלט מפניה. אולי תורמת לתחושת הרדוקציה "הרמייה" שהקורא חש כאשר הוא מגלה שחלקים נכבדים בספר כלל לא עוסקים בקבלה או בפסיכואנליזה, כי אם בתורות מזרח שונות.

גם בחלקים שכן עוסקים ספציפית בקבלה ובפסיכואנליזה, לא מובן מה הערך של השוואה זו. ברבות מן המקרים המחברת "נעצרת" בהעמדת סטרוקטורות מרשימות, הקבלות שונות שמראות שיש הרבה מן המשותף לקבלה ולפסיכואנליזה, אך היא אינה מצליחה להתעלות לכדי הפריה של עולם אחד את השני. יכול להיות שפדיה מסתפקת בארגז כלים לקורא עצמו כך שיבין את עצמו טוב יותר, והארגז הזה מאגד כלים הן מעולם הפסיכואנליזה והן מעולם הקבלה, אלא שלתחושתי יומרתה של המחברת רבה יותר – או שמא הציפייה שלי מן המחברת גדולה יותר? – ומעבר לדמיון מסוים בין הכלים השונים, הם אינם "נדבקים" זה לזה.

לדעתי, הפרובלמטיות שבספר אינה נובעת רק מן הצימוד של הפסיכואנליזה והקבלה – ובפרט כשאני לא מצאתי ערך מחקרי או עיוני מהקבלת הקבלה לפסיכואנליזה – אלא מכך שכל אחת מן התורות הללו כשלעצמה היא "אנטי-מחקרית" בבסיסה: כמובן שיש ערך לחקור את הקבלה או הפסיכואנליזה, אולם הערך העיקרי שבכל אחת מהן הוא חווייתי, הערך נוצר מן השהייה בהן, ההתנסות בהן, הלימוד כשזה נוגע לקבלה והטיפול כשזה מגיע לפסיכואנליזה או תורות טיפוליות אחרות. כמדומני שגם פדיה מבינה שיש חומה מסוימת שצריך לנפץ, ולכן אין זה מפתיע שבין דפי הספר מפוזרות עצות טיפוליות שונות, אימונים והדרכות משל היה זה ספר עזרה עצמית.

הן הקבלה והן הפסיכואנליזה דורשות עבודה, ועבודה כזו אינה יכולה להיעשות רק מקריאה או אפילו מן העצות שפדיה מחלקת בספר. המחברת מציינת מספר פעמים בספר שהיהדות חוצבת אפיקים שונים על מנת לחדור אל האדם, אם זה באמצעות הסיפור, הניגון או דרכים אחרות. גם עבודה אקדמית מרשימה ביותר יכולה לחלחל אך ורק ברמת הידיעה, אולי אפילו הבנה (שהיא רמה אחת עמוקה יותר) אך בכל פנים אינה מגעת לכדי הפנמה או הטמעה. בכדי שייווצר חלחול לתודעה של האדם, נדרשים לימוד או טיפול, ואת זה פדיה, עם כל כישרונה המתפרץ, לא הצליחה לעשות.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s