מסרים שקטים חודשים עמוק: על "האורחים" של אופיר טושה גפלה

כיצד הייתם מרגישים אם בוקר אחד הייתם מתעוררים ומגלים שהפכתם להיות האדם השנוא עליכם ביותר? זו המציאות בספר "האורחים" של אופיר טוּשֶה גַפלָה: נעליים מסתוריות שמפציעות בפתח ביתם של כל באי עולם הופכות את לובשיהן למושא השנאה שלהם, תהליך שמתחיל את שבוע המטמורפוזה, שהשלכותיו עוד יהדהדו למשך ימים ושנים. במרכז הספר עומד החוקר הפרטי, אדם קור, אשר מאז אותו "גלגול" – כפי שעולה בהמשך הספר, גפלה מרפרר במפורש לספרו של פרנץ קפקא – מתמקד בעיקר בחקירת מקרים של אנשים שנעלמו כתוצאה מהמטמורפוזה, כמה מהם קרובים אליו מאוד.

העולם שגפלה בורא יש מאין מעורר התפעלות במורכבותו: לבד מהמצאת יצורים עלומים שאחראים לכל הצרה שהתרגשה על העולם, הוא כולל אתרים מוזרים כגון ארכיון עצום של נעדרים או שדות של דחלילים לאותם נעדרים. המורכבות הזו, שרק את חלקה תיארתי, נארגת בעיקר בהרבה מאוד חוטים וחוקים.

אותה חוקיות מסועפת מעיקה על הליך הקריאה ומקשה על הקורא לצלול אל תוך הספר. כשג'יי. קיי. רולינג בוראת את העולם של הארי פוטר היא לא דורשת מהקוראים להבין את כל נבכי עולם הקוסמות, אולם במקרה של "האורחים" הבנת אותה חוקיות היא הכרחית, ועל כן מסרבלת את הליך הקריאה ומסכלת את ההנאה מהספר.

אם העולם הפיזי והמטאפיזי שגפלה יוצר הוא רחב באופן מרשים, אוצר המילים והמטאפורות שלו הוא צר מאוד. הספר רצוף בקלישאות ומטפורות שגורות, שנגרסות כחצץ בשיני הקורא. אפילו ההליך שמטרים את המטמורפוזה – לבישת הנעליים שמחכות לכל אחד ואחת על מפתן הבית – משקף מטאפורה שחוקה: הליך המטמורפוזה משמעותו "להיכנס לנעליו" של מושא השנאה של בעל הנעליים. ואם לא די בכך, גם הגיבור הראשי בספר הוא חוקר שמדמה למעשה את הליך הקריאה, שהוא בעיקרו חקירה, דרישה ופרשנות; את אותן תעלומות שקור פותר ניתן היה להותיר לקורא.

"האורחים" מעלה שאלות על שנאה, עד היכן היא שולחת את גרורותיה וכמה היא חסרת-בסיס לעתים, אולם הוא עושה זאת באופן בוטה מדי: כל המסרים מוחצנים וכל השאלות מפורשות: כיצד זה להרגיש שנוא? האם ניתן להיכנס מתחת לעור של אדם אחר? האם ניתן להבין את האחר, ולו הוא האחר השנוא עלינו ביותר? במובן זה "האורחים" הוא כמו ספר ילדים שמעמיד במרכזו תמה מרכזית וגלויה, כמו "העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין (נדיבות מול ניצול) או "דירה להשכיר" של לאה גולדברג (דעות קדומות), רק שעל מנת למסור שאלות אלו לקהל קוראים מבוגר יותר גפלה המיר את הסוגה לפנטזיה.

אין ספק כי השאלות שגפלה מעלה הן שאלות מרתקות וראויות-חשיבה. אלא שלא כמו בספרי ילדים או מניפסטים בהם נדרש שהמסר יהיה גלוי, על מנת שהקורא יחשוב על הדילמות והסוגיות שגפלה מעלה נדרש עיסוק רגיש יותר; הטחת השאלות באופן ישיר יוצרת רתיעה, בעוד טיפול עדין יותר בהן מאפשר להן לחלחל לתודעתו של הקורא. מסרים שקטים חודרים עמוק.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

לקרוא (ולא) לנוח: על "גלות ומלכות" של אלבר קאמי

אסופה של סיפורים קצרים, כמו התרגום החדש ל"גלות ומלכות" של אלבר קאמי, מעלה אצלי דילמה נצחית: האם לקרוא את הספר לסירוגין, לקרוא סיפור אחד, אולי שניים, ולזנוח את הספר לתקופה – או שמא לבלוע את הספר בלגימה אחת.

מחד, סיפורים קצרים הם מאוד מרוכזים ואינטנסיביים, הם דורשים עיבוד, פרשנות, אפילו מנוחה מהתביעה שלהם מהקורא לחשוב; מאידך, כאשר מדובר בסיפורים מצוינים כמו אלו של קאמי, קשה מאוד שלא להתפתות ובתום סיפור אחד ישר לצלול לסיפור השני.

בכל הנוגע ל"גלות ומלכות", הסיפור מצווה עלינו במפורש: לקרוא ולזנוח, לקרוא ולנוח, כמובן לנוח מהקריאה אך לא לנוח ממחשבות על הסיפור שאינו מרפה. בנוסף על תחושת הריכוזיות שהיא מנת חלקם של כל הסיפורים הקצרים, לסיפורים של קאמי מצטרפת הדרישה של הסיפור להתעמק בו. כל סיפור של קאמי, ואין זה עניין של מה בכך, מעלה שאלות קלאסיות של פרשנות – למשל מדוע סיפור שעוסק בסוחר בדים ואשתו נקרא בשם "האשה הנואפת", או מדוע סיפור על אמן פריזאי נקרא "ז'ונאס, או האמן בעבודתו", על-שם יונה הנביא – למרות שבמבט ראשון אין לכאורה קשר לא לניאוף ולא ליונה; בשני הסיפורים הללו הסִימוּלָאקְרָה – קרי שהמסמן, שם הסיפור, מפר את תפקידו להצביע על המסומן, על הסיפור – תובעים מהקורא לחשוב.

אצל קאמי, כמי שיצירתו עוסקת בשאלה הפילוסופית של האבסורד, הדרישה של הסיפורים להתעמק בהם הופכת את מעשה הפרשנות לסיזיפי: למשל, מדוע המורה בסיפור "האורח" אינו מסגיר את האסיר? או מדוע המהנדס מחליט לשאת את האבן בסיפור "האבן הצומחת"? האם ניתן להצדיק מעשים אלו מבחינה מוסרית? בשני המקרים מדובר במעשה אבסורדי, ללא כל סיבה נראית לעין, מה שמכריח את הקורא לתור אחר משמעות. אלא שבסיפורים של קאמי – שלא כמו סיפורים אחרים שאינם מתמסרים בקלות לקורא – שאלות אלו אינן מרתיעות את הקורא אלא להפך: הן מהוות הזמנה, הזמנה למחשבה, הזמנה לפרשנות.

*

בספר "תשובות הגאונים" ניתנו סימנים להיררכיה בין חכמי המשנה והתלמוד: "גדול מרב רבי, גדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו". כלומר, בניגוד למחשבה המקובלת לפיה ככל שהאדם גדול יותר כך יש להוסיף לו תארים לפני שמו – התפישה ב"תשובות הגאונים" היא אחרת: ככל שהאדם חכם יותר, כך שמו מדבר בפני עצמו: הלל הזקן היה יותר חכם מרבן גמליאל או מרבי יהודה הנשיא – שמו הולך לפניו, ולכן די בשמו, הלל; כל תיאור או תואר נוסף רק מקטינים אותו.

נזכרתי בכך כאשר קראתי את הכריכה האחורית של "גלות ומלכות". לטעמי התיאורים בגב הספר צריכים להיות תמציתיים, אולי אפילו לאקוניים, ונעדרי כל פומפוזיות. השם אלבר קאמי, וסיפוריו של אלבר קאמי – ובכל דף שהפכתי בספר המחשבה הזו התחזקה בי – מדברים בפני עצמם. אין צורך בתיאורים מליציים, כמו שהסיפורים בספר הם "פסגה ומיצוי של יצירתו" של קאמי, או "תרגומו המופתי של ניר רצ'קובסקי מביא לנו את קאמי כפי שטרם נשמע". אני מסכים לחלוטין שהתרגום של רצ'קובסקי מעולה, ולתרגם את קאמי זו משימה סיזיפית בפני עצמה – ועל כך יבואו המתרגם ו"הספריה החדשה" על הברכה. אלא שכל תיאור נוסף של קאמי רק מגמדים את הסופר ואת יצירתו.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן