אומנות החיטוט: על הספר "פְּשוּטעוֹר" של יגאל סרנה

הספר "פְּשוּטעוֹר – כרוניקה של לב שבור" של יגאל סרנה הוא ספר חושפני. הספר, אשר חלקו אמתי וחלקו בדיוני, מתאר את סיפור פרידתו של סרנה משתי אהבותיו: נטע, בת הזוג שלו למשך חמש שנים, ואימו יולה, אותה הוא מביא אל דירתו הקטנה על מנת שיעבירו ביחד את ימיה האחרונים.

סרנה מלהטט בין עזיבת אהובתו ובין מות אמו שלו ומות אביה של אהובתו, ומשלב יפה בסיפור גם את הדור השלישי, ילדיו מאשתו הקודמת. הוא לא מנגן במפורש על התבניות הפסיכולוגיות השחוקות לפיהן אהבה רומנטית מחליפה אהבה הורית או להפך, אולם התבניות הללו נמצאות ברקע, והקורא רשאי להבין – לרצונו – אם הדברים משורגים זה בזה: האם מערכות היחסים הרומנטיות שלנו קשורות בצורה מסוימת למערכות היחסים שלנו עם הורינו? האם החלטה במערכת יחסים אחת משפיעה על מערכת יחסים אחרת?

*

את "פְּשוּטעוֹר" קראתי בסמוך לפרשיה המשפטית שבה סרנה נתבע בתביעת לשון הרע על-ידי ראש הממשלה ורעייתו. באותה פרשיה סרנה חויב לשלם 115,000 ₪ לבני הזוג נתניהו בשל פוסט שפרסם בדף הפייסבוק ובו טען שרעיית ראש הממשלה זרקה את בעלה מן הרכב שבו נסעו. כמדומני שיש בספר בכדי להאיר את אותה פרשיה, והפרשיה המשפטית עשויה לשפוך אור על הספר.

קו הדמיון הראשון שבין "פְּשוּטעוֹר" ובין אותו פוסט בפייסבוק – או מדויק יותר: העיסוק של סרנה בבני הזוג נתניהו – הוא האובססיה. סרנה ידוע כמי שעסוק באופן כפייתי כמעט בראש הממשלה ורעייתו, למרות שהדבר עלול להתגלות כהרה אסון – כפי שתביעת הפייסבוק מראה – ואותו דפוס מפציע גם בספר, שבו לאורך כ-200 עמודים סרנה מחטט בפצע נטישתה של נטע אהובתו, חיטוט עד זוב דם, חיטוט שמגיע עד פשיטת עורו שלו, בעודו בחיים, כאחד העינויים הנפוצים בימי הביניים.

סרנה משכלל לכדי אמנות את החיטוט בפצעי האהבה. הוא מתאר את חיבוטי הנפש שמלווים כל מי שאי פעם נעזב על ידי אישה, ולפיהם הדיבור על הקשר מחיה אותו מחד אך גם מכאיב מאידך. אלא שגם "חיטוט אומנותי" עלול בשלב מסוים להימאס, ואני תוהה האם סרנה לא חצה את הקו הבלתי-נראה הזה.

קו הדמיון השני הוא העובדה שסרנה אינו חושף רק את עצמו אלא גם את הקרובים לו, ובכך פוגע בפרטיותם. הספר הזכיר לי פרשיה משפטית אחרת, שבה שופט בית המשפט העליון נעם סולברג פסל לפרסום ספר פרוזה בשל היותו תיאור אוטוביוגרפי מדויק של יחסי הסופר עם מי שהייתה בעבר בת זוגו. ועל אף שמדובר בהחלטה משפטית חריגה ויוצאת דופן, כשקוראים את "פְּשוּטעוֹר" בהחלט ניתן להבין את החלטתו של סולברג.

כאוהב שלבו נשבר כל-כך הרבה פעמים אני מבין כמובן את החיטוט האובססיבי של סרנה בפצעיו המדממים. אך יחד עם זאת, כאדם שרגיש מאוד לפרטיותו נדהמתי מהחשיפה של סרנה את קרוביו. גם אני, כאדם שחוטא בכתיבה, חוטא בפגיעה בפרטיותם של אחרים; אלא ש"פְּשוּטעוֹר" אינו עוד פוסט בפייסבוק או בלוג אנונימי. לדעתי, ואולי כמו אותו פרסום על בני הזוג נתניהו, ב"פְּשוּטעוֹר" הפר סרנה את האיזון העדין שבין חופש הביטוי לבין הפגיעה בפרטיות.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

כותל בלא נחת: על הסרט "הקיר"

הסרט "הקיר" של מורן איפרגן  מעורר אי נחת. הסרט משלב שני סיפורים: הסיפור הראשון הוא הסיפור החזותי, ובו איפרגן מצלמת את הכותל המערבי במשך שנה שלמה. על רקע הצילומים הללו מתרחש הסיפור השני, ובו אנו שומעים את איפרגן משוחחת בטלפון עם קרוביה, ובהם אימה, אחותה וחברתה הקרובה. ברי כי הייחוד או הפואנטה של הסרט הוא ההתלכדות של השניים: צילומי הכותל על רקע השיחות האינטימיות של איפרגן. כל אחד כשלעצמו אינו מעניין דיו, לפחות לא ברמה כזו שמצדיקה סרט.

השילוב בין השיחות של איפרגן והצילומים של הכותל יוצר אי נחת. לא הפלישה למרחב הפרטי של איפרגן היא שיוצרת תחושה זו, אלא דווקא הצילומים של הכותל, שכן אם לוקחים את התפילה ברצינות, כשיחה אינטימית שבין האדם לבין בוראו – צילומים של אדם מתפלל הם פולשניים מאוד, ואפילו ללא שאנו שומעים את תוכן התפילה. במקום שהסרט יעורר תחושה של אינטימיות עם המתפלל, הוא מעורר אי-נוחות.

התחושה הזו הזכירה לי את הגבול שבין ארוטיקה לפורנוגרפיה; החדירה למרחב התפילה של האדם המתחטא בפני בוראו היא קצת פורנוגרפית. יכול להיות שהצילומים של הכותל לבד לא היו מספקים את התחושה הזו, אלא שהשילוב של הצילום עם השיחות האינטימיות שאיפרגן מנהלת הם שמחדירים לאדם את התחושה: אני צופה ושומע דברים שאני לא אמור לצפות בהם או לשמוע אותם.

דווקא משום שהחוויה של התפילה היא חוויה אינטימית מאוד, הכותל המערבי עצמו מעורר אי-נחת. הכותל הוא לפני הכול מקום תפילה, מקום של קרבת אלוהים – גם בשימושו כיום ובוודאי כשריד בית המקדש, ומצד שני הוא מקום שפרוץ לארבע רוחות; אין בו את החום והחמימות של בית הכנסת, של השטיבלך. מבחינה טכנית הכותל הוא "רשות הרבים", וזה מה ש"איפשר" את הצילומים שם; אולם מבחינה מהותית הכותל הוא "רשות היחיד", הוא המקום שבו כל אחד ואחד מתייחד עם בוראו.

האינטימיות של הכותל בוודאי חוללה, או הורחבה, לאחר מלחמת ששת הימים. אם בעבר הכותל היה סמטה צרה ואינטימית, כיום הוא רחבה ענקית, הוא אתר לאומי. השניוּת לפיה הכותל הוא הן אתר תפילה והן סמל לאומי נוכחת מאוד בסרט. אם אינני טועה, הפעמים היחידות שבהן הטלפון של איפרגן דומם ואנו שומעים את הקולות הבוקעים מן הכותל הם בטקסים לאומיים או כשחיילי צה"ל מגיעים לכותל.

כלומר תחושת אי-הנחת, הפלישה שהסרט יצר היא אינה חדשה; היא קיימת כבר מעצם הפיכתו של הכותל ממקום תפילה אינטימי לאתר לאומי.

לא בשמיים היא: 5 הערות על הסרט "וונדר וומן"

1. יש קסם באומנות פופולרית דווקא בגלל שהיא "שטחית", שכן היא מציפה את ה"תת מודע הקולקטיבי", קרי היא משקפת באופן יחסית פשוט (ופשטני) את התבניות הבסיסיות ביותר של האנושות, "ללא כחל ושרק", ללא איפור. וונדר וומן הוא סרט טוב מאוד, דווקא בגלל שלצד היותו סרט פעולה טוב, הוא גם מעלה שאלות פילוסופיות (על סף הקיטש, אך לא חוצה את הסף) שמעסיקות את העולם כולו.

2. הסרט "וונדר וומן" שייך לסדרת גיבורי העל אך גם זר לה. בעוד לרוב בסרטים מעין אלו אנחנו רגילים למופע של טובים מול רעים, "בני האור מול בני החושך", וונדר וומן עושה פרובלמטיזציה לחלוקה הזו. נכון אמנם שסיפור הבסיס הוא שהאנגלים הם הטובים ואילו הגרמנים הם הרעים, אולם התובנה הסופית של הסרט היא ש"רע" ו"טוב" אלו תבניות מעשה ידי אדם. לקראת סוף הסרט "ארס", "אל המלחמה", אומר שהוא אמנם "מטפטף" לשני הנצים רעיונות למלחמה, אך הוא שב ומדגיש – הבחירה היא בידם. הוא רק "מזמן" להם את הרעיונות האלו, והם יכולים להחליט האם להיות רעים או טובים. בשלב מסוים וונדר וומן מבינה זאת גם ולכן היא אינה הורגת את האנשים שמאחורי מכונת המוות – כי מבחינתה אין פגם באנשים – אלא היא רק מנסה לעצור את המלחמה.

לכן לסרט יש שני סופים: הסוף השני הוא הסוף הפחות משמעותי והוא הקרב שבין שני האלים; הסוף הראשון הוא המשמעותי יותר ובו סטיב טרבור הוא זה שגורם לסיום המלחמה, כאשר קרב האלים הוא רק נספח לה. יש לשים לב כי בסרט יש שלושה רבדים של קיום: באמצע יש את הרובד של החברה האנושית הממוסדת, לפיה צבאות ומעצמות נלחמות זו בזו; ברובד העליון יש את מלחמת האלים, המלחמה שבין ארס לוונדר וומן; אולם יש את הרובד התחתון, ובו נמצאים האנשים שבשולי החברה, הם לא חלק מהחברה הרשמית או מהצבא הרשמי, וגם אם סטיב הוא קצין או קצין לשעבר, הוא פועל בניגוד לפקודות, כלומר שלא במסגרת הרשמית. לא הצבאות הממוסדים הם אלו שמנצחים את המלחמה, אלא חבורת קבצנים לא רשמית. לא האלים מנצחים את המלחמה, אלא בני האדם; לא בשמיים היא.

3. על התובנה כי הבחירה בין רע וטוב נתונה לבני האדם מסכימים שני האלים, ארס ו-וונדר וומן; ויותר מזה, שניהם מסכימים שיכול להיות עולם טוב יותר. אלא שאם ארס חושב שעל מנת ליצור עולם כזה יש להשמיד את האנושות, וונדר וומן מניחה כי הדרך לעולם טוב יותר אינה במחיקה של העולם הישן – אלא בתיקונו. הוויכוח הזה מרפרר לוויכוח שבין משה רבנו ואלוהים לאחר חטא העגל (שמות לב), לפיו אלוהים הוא "שמבקש" ממשה רבנו להשמיד את עם ישראל לאחר החטא, שכן אין לו תקנה, ואילו משה מתעקש להשאיר את העם בחיים, ואולי מסמן את המתווה לתהליך התשובה היותר אמתי: בעל תשובה יכול למחוק את עברו אולם התשובה היותר-אמיתית היא זו לפיה בעל התשובה משתמש בחומרים שגרמו לו לחטוא על מנת לקיים עמם "מעשים טובים", מצוות וכיו"ב; הדרך לטוב אינה עוברת במחיקת הרע אלא בתיקונו.

4. וונדר וומן הוא סרט פמיניסטי לא רק בגלל שבמרכזו עומדת גיבורה אישה, ושבדרך לניצחון היא מנצחת שני "גברים" (הן את הגנרל לודנדורף והן את האל "ארס") – אלא דווקא בגלל כל הנ"ל. זה נכון שיש אספקטים שאני מצאתי כ"בעייתיים" מבחינה פמיניסטית, כמו התמקדות ביופייה של וונדר וומן (בניגוד לרוב גיבורי העל, היא אינה לובשת מסכה על הפנים; ואולי יש בכך אפקט של העצמה, כקונטרה לכיסויי הראש והפנים במסורות הדתיות?) או העובדה שהציבו מולה גם אשה שהיא שורש כל הרע, דוקטור רעל (אם כי ניתן לומר שהיא "רק ממלאת פקודות" של הגנרל). אלא שכאמור הסרט יוצא מן השורה של סרטי העל, הוא עושה פרובלמטיזציה של התבניות הבסיסיות, כמו "טוב" ו"רע", וממילא גם "נשים" ו"גברים" או חלוקת תפקידים בין נשים וגברים. זה נכון אמנם שוונדר וומן משתמשת ב"אסטרטגיות גבריות" (מלחמה) על מנת להגיע להכרעה; אלא שהיא מבינה שהמלחמה לא פותרת כלום.

5. כתבתי ברשומה קודמת ("ממשה רבנו ועד הארי פוטר: הגיבור לבד בעולם") שישנם מספר מוטיבים שמאפיינים את כל גיבורי העל – החל מסופרמן וכלה בהארי פוטר, ולרבות גיבורי על כמו משה רבנו, ישו ומוחמד – שכל הגיבורים הנ"ל גדלו כיתומים ובמשפחה מאמצת. מכך אפשר ללמוד על חוויית הבדידות שמאפיינת כל מנהיג כמו גם את העובדה שהגיבורים הם שליחים של כל הקהילה/ האנושות. הגיבור הוא יתום על מנת להפקיע אותו מהספרה הביתית והמשפחתית ולומר לו שמעתה הוא שייך לאלוהים או שייך לחברה שאותה הוא צריך לשרת. הדבר נכון גם ל"וונדר וומן", שכן דיאנה גדלה בין האמזונות שהן "אימותיה המאמצות", ולפי המסורת שנמסרה לה אין לה אבא אלא היא נוצרה מ"חומר". גם היא, כמו כל הגיבורים, לבד בעולם

לדעת למחוק: על הספר "לרגל עבור מקום אחר" של אורין מוריס

הספר "לְרַגֵּל עבור מקום אחר", ספרו הראשון של אורין מוריס, סיקרן אותי. מוריס, בעברו מבקר הספרות של עיתון "מקור ראשון" וכיום כותב רשימות ביקורת ל"הארץ" – חצה את הרוביקון שמאיים על מבקרי הספרות והפך מאחד שכותב "על" לאחד שכותב "את", מעבר שהוא קודם כל תודעתי שכן הוא דורש מן המבקר להשהות את מנגנוני הביקורת הפנימיים שלו. אחרת, או שהמבקר כלל אינו מצליח לחצות את נהר הסמבטיון הזה, או שמרוב ביקורת עצמית המבקר עלול לאבד את עצמו לדעת, כמו ברוך קורצווייל, מבקר הספרות הנודע של "הארץ", שהתאבד בערוב ימיו לאחר צאת ספרו הראשון והאחרון.

ומוריס בהחלט השהה את מנגנוני הביקורת שלו. "לרגל עבור מקום אחר" סובל מכל הבעיות שמאפיינות ספר ביכורים, אלא שאם בספרי ביכורים אחרים מגרעות שונות מוציאות זו את זו (למשל נפיחוּת מחד וחוסר ביטחון בטקסט מאידך), בספרו של מוריס, בשל אופיו האקלקטי, כל המגרעות דרות בכפיפה אחת: לצד הנרקיסיסטיות שמפציעה בספר ושמבקשת לְמָעֵן לקורא את הרושם כי הכותב עומד מאחורי הכתיבה שלו, הספר שופע במנגנוני הגנה שמעידים על חוסר ביטחון: החל בכריכה האחורית שמתארת את הספר כ"מגעיל, דוחה, מיזנתרופי, פורנוגרפי", עבור במשחק השחוּק שבו פרטים ביוגרפיים ומדומיינים משמשים בערבוביה, וכלה בהתקפות חוזרות ונשנות על "מצב הספרות", לרבות מכתב דחייה מהוצאת "ידיעות ספרים", התקפות שמאפשרות לכותב לומר למעשה – זה לא אני, זה אתם. והכתיבה הפאסיבית-אגרסיבית הזאת רק ממחישה כַּמָּה מוריס כָּמֵהַּ לאהבה.

עוד מאפיין בוסרי של הספר הוא הגיבוב של חומרים שונים זה לצד זה, ללא מלאכת ברירה או סידור, גיבוב שמגובה בסיפור – אמיתי? בדיוני? אני כבר התעייפתי מלהרהר בכך – לפיו מוריס הוא רק המביא לבית הדפוס של עזבונו המלא של בחור שקפץ אל מותו.

ואני חושב כי אחד הדברים החשובים בכתיבה הוא לא היכולת לכתוב אלא היכולת למחוק, לסנן, למיין, למנן. יכול להיות שמוריס אכן סינן את החומרים שכתב הוא עצמו או אולי אותו בחור; אך מקריאת הספר דווקא עולה שמלאכת בורר כזו לא נעשתה, ומכאן שמוריס צריך היה להיתלות בתירוץ לפיו הוא רק המביא לבית הדפוס ושיש חשיבות להביא את הדברים בשלמותם; הבאת הדברים בשלמותם נכונה אולי מנקודת המבט של מנהל עזבון, אך לא כשכותבים פרוזה.

כשקראתי את "לרגל עבור מקום אחר", נזכרתי בקטע קצר מתוך סדרת הטלוויזיה "רחוב סומסום". במערכון בשם "לוּ הייתי יודע שתבוא היום", עוגי מגיע ללא הודעה מוקדמת לביתו של אריק, והאחרון, שהביקור תפס אותו ללא כיבוד לאורח הנכבד, מתחיל לאלתר עוגה. אריק מכין את העוגה כך שהוא שופך לתוך קערה אחת את הביצים עם הקליפות שלהן ואת חלק מהמצרכים עם האריזות שלהם, מכניס לתנור את הקערה עם כל המצרכים ומוציא מתוכו עוגה יפה עם נרות, עם נרות.

כמו אריק מ"רחוב סומסום", גם אורין חשב שאם הוא רק יכרוך יחד סיפורים וטקסטים שונים ויזרוק אותם תחת גלגלי מכונות הדפוס, ייצא מזה ספר. גם אם נניח שמוריס מבשל עם המצרכים הנכונים, עדיין יש לו עבודה רבה בסינון החומרים ועיבודם. יש מקרים בחיים בהם בררנות עלולה להיות לרועץ, בבחינת "מי שמסנן לא..", וגומר. לצערי אין זה המקרה של "לרגל עבור מקום אחר".

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מה בין המדעים ההומניים למדעים הריאליים?

אוניברסניטה

מפת האוניברסיטה מצפון לדרום והשביל שחוצה אותה מסומן באדום

את אוניברסיטת תל אביב חוצה שביל מדרום לצפון, שביל שמתחיל בפקולטה להנדסה ומסתיים בפקולטה לרפואה, ומחלק את האוניברסיטה לשני יקומים מקבילים: במזרח המדעים הריאליים – הנדסה, מדעים מדויקים, מדעי החיים, רפואה; ובמערב המדעים ההומאניים – מדעי החברה, הרוח והאומנויות. כשלמדתי ספרות ומגדר בגלגול הקודם שלי, מו"ר פרופ' גדי אלגזי היה חוזר ומזהיר אותנו: אל תעזו לחצות את הקו האדום הזה, אתם לא רוצים למצוא את עצמכם ביקום הריאלי; ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

בימים אלו אני עורך את המחקר הפסיכולוגי שעומד במרכז התזה שלי, ועל מנת לקושש כמה שיותר נבדקים פניתי במייל לעשרות מרצים ומרצות שאני לא מכיר, מכל רחבי הפקולטה, וביקשתי לגזול 10 דקות מזמן השיעור על מנת לערוך את המחקר. רובם הגדול לא השיבו, רובם הפחות גדול השיבו בשלילה, ומיעוטם נענה בחיוב. ומה מסתבר? למעט מרצה אחת (שהייתה בחו"ל, והמתרגלת שלה מילאה את מקומה) – לא היה ולו מרצה אחד מהמקצועות ההומניים שהסכים שאכנס לשיעור שלו; לעומת זאת, ביקום הריאלי נכנסתי ל-10 כיתות לימוד שונות.

כמובן, לכל המרצים יש תירוצים למכביר שמסתכמים בגדול באמרה "הזמן קצר והמלאכה מרובה" – אבל הדברים כמובן נכונים למרצים משני היקומים; בקיצור במדעי הרוח "חפרו" (לא רציתי לכתוב ז*** ת'שכל, אבל הנה כתבתי) כמו שרק ברוח יודעים לחפור, ובמדויקים פשוט נתנו לי לתקתק את הניסוי.

כיצד ניתן להסביר זאת? לכאורה היינו מצפים שאנשים שראשם ורובם בסוכה ההומאנית יגלו קצת אמפתיה והומאניות כלפי מסטרנטים צעירים וחסרי מנוח, בבחינת "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", רוצה לומר – "יאללה יאללה, נגב ת'חלב מהמאסטר שלך, לפני שני רגעים היית מסטרנט חצוף כמוני." אבל לא כך.

ואולי יש בכך מענה מסוים: האנשים הריאליים עוסקים במחקרים אמפיריים באותה תדירות שהיהודי והיהודייה אומרים ברכת "אשר יצר", ומכאן שהם באמת מזדהים עם אותו מסטרנט, במקום מסוים; לעומת זאת, אנשי הרוח והחברה הם בבחינת "צדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה",קרי יושבים ועוסקים בחכמה, ואין להם פנאי לזוטות מעין אלו.

ישנה בדיחה מפורסמת על אותו מרצה לאתיקה ומוסר שנמצא עושה "תשמיש המיטה" (לא רציתי לכתוב מ*** :-)), את תלמידותיו הצעירות. ושתהו בפניו הכיצד מרצה לאתיקה ומוסר עושה מעשים לא מוסריים, הוא השיב: כשפרופ' למתמטיקה מלמד על משולשים ישרי-זווית, מצפים ממנו שיתנהג כמו משולש ישר-זווית?! כלומר זה שאדם מלמד על מוסר, אין זה אומר שהוא יתנהג כאדם מוסרי.

ובהצלחה לכולנו עם המשולשים ישרי-הזווית.

שתי הערות בעניין זכייתו של דויד גרוסמן בפרס "מאן בוקר"

1. "סוס אחד נכנס לבר" הוא ספר מחורבן (ניתן לראות את הביקורת שכתבתי על הספר כאן). כבר לאחר שיצא הספר "נופל מחוץ לזמן", כתבתי כי מאז שבנו של גרוסמן, אורי גרוסמן, נהרג במלחמת לבנון השנייה – משהו בכתיבה של גרוסמן כבה, ואילו משהו בדרייב הפוליטי שלו נדלק, כלומר האסון הפרטי שלו הוציא אותו משלוות הנפש הדרושה לכתיבת פרוזה.
וציינתי שם כי כבר כתבה מורתנו ורבתנו וירג'יניה וולף כי לכל סופר נדרש "חדר משלו", קרי שלווה, מרחב שקט, משכורת צנועה. אז אמנם גרוסמן בוודאי יכול להתרווח בתנאים החומריים בחווילתו אשר במבשרת ציון, אך נכון לעכשיו השקט הנפשי אבד לו.
גרוסמן יותר מראוי לזכות בפרס על "מפעל חיים", אך על "סוס אחד נכנס לבר" לא.
2. רוגל אלפר כתב אתמול (16.6) ב"הארץ" כי הזכייה היא של גרוסמן בלבד ולא "שלנו"; גרוסמן אינו שחיין אולימפי ואפילו לא קיבל מימון מדינתי (כמו שמקבלים לרוב סרטים שזוכים בפרסים בינלאומיים). פרט לעובדה שמדובר בחשיבה פשטנית וא-סוציולוגית (הרי גם תייר ישראלי בחו"ל – ירצה או לא – הוא שגריר של ישראל) – במקרה של גרוסמן הדברים לא נכונים במובהק. גרוסמן אינו "שגריר ישראלי בעל כורחו" (כמו אותו תייר לעיל) – הוא שגריר ישראלי מרצון, מטעם עצמו; הוא מדברר את משנתו הפוליטית מעל כל במה אפשרית. הוא לא עוד סופר מ"הברנז'ה" שמחזיק בדעות שמאלניות, אלא הוא חוזר ושונה ומשלש את דעותיו הן לקהל הישראלי והן לקהל בחו"ל. אין לי ספק, שהפרס שניתן לו הוא "פוליטי", במובן זה שהוא ניתן לגרוסמן באשר הוא גרוסמן – נציג של ישראל היפה, השפויה, הליברלית וכולי – ברור לי ש"שונאי ישראל" רואים אותו כך.
כמו שרק עגנון הסופר היהודי והסופר-יהודי יכול לזכות בפרס נובל דקה לפני 1967, כך גם גרוסמן. הפרס לא ניתן ל"סוס אחד נכנס לבר" ולא ניתן לגרוסמן; הפרס ניתן לנציג ישראל השפויה, הליברלית וכולי וכולי, והנציג של "ישראל השנייה" (הראשונה?) הזו הוא דויד גרוסמן.
מזל טוב דויד גרוסמן.

איך זה שחייל אחד לבד מעז: על הספר "הקמע של דֶדֶה" של יוחאי אופנהיימר

הספר "הקמע של דֶדֶה" של יוחאי אופנהיימר, החזיר אותי באחת לשירות הצבאי שלי לפני למעלה מעשור. הדמות הראשית בסיפור היא דדה, מש"ק מודיעין בבסיס שכוח-אל בסיני, בשנים שבין מלחמת יום הכיפורים להסכם השלום עם מצרים, כשרוחות של שלום-פוסט מלחמה מנשבות בארץ. ובתוך אווירת התקווה והחשדנות שאפפה את המדינה, הבסיס שדדה משרת בו נתון במלחמה-זוטא משלו, ומפקד הבסיס מנסה לנווט את בסיסו השוקע בתוך הסערה שפקדה אותו.

טלטלה זו תחילתה בהפרה של הכללים הצבאיים הנוקשים. סדר, משמעת והיררכיה פיקודית הם האדנים עליהם הצבא מושתת – כך ישרקו לכם כל קצין וכל טירון; אלא ש"הקמע של דדה" מציג מציאות אחרת, שבה ההיררכיה הפיקודית פוגעת בצבא, ודווקא התנגדות לה – כפי שאופנהיימר מתאר באופן עשיר ורגיש – מחזקת אותו.

ההתרחשויות באותו בסיס ממחישות שבנסיבות מסוימות "סרבנות אפורה", ואפילו סירוב פקודה ממש – גם אם אין היא "פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה", כלשון השופט בנימין הלוי בעניין הטבח בכפר קאסם – הוא המעשה המוסרי יותר, המעשה הנכון יותר. דדה וחבריו אינם אנרכיסטים, הם לא מתכוונים לערער את הביטחון הלאומי אלא להפך, כמעט אפשר לומר שהם פועלים בשמו. הם מראים כי בין ציות עיוור לסרבנות גיוס יש מנעד שלם של אפשרויות, ושגם לחיילים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון יש כוח רב בידיים. וביני לבין עצמי תהיתי: כיצד הייתי יכול אני להפעיל מעט התנגדות להלימות פטישי מפקדיי במסגרת שירותי הצבאי?

לצד סיפורו של הבסיס הצבאי, אנו מקבלים הצצה גם לחיזוריו הבוסריים של דדה אחר נשים, כמו גם תמונה של משפחתו של דדה ומערכת היחסים המורכבת שלו עמה. מסכת חיזוריו הרומנטיים של דדה נעה בין הנאיבי, לפתטי והטורדני ומתוארת באופן מדויק ומעורר הזדהות, אך תיאור משפחתו של דדה מעט קהה וחסר. גם הקישור שנעשה לכאורה בין שואה לגבורה, ובין עבודתו של האב ב"יד ושם" לבין שירותו הצבאי של דדה מעט נדוש ומאולץ. לשבחו של אופנהיימר ייאמר כי הוא מטפל בו באופן עדין שלא גולש למחוזות הסנטימנטליות והשמאלץ.

*

קראתי פעם רשימה שכתבה הסופרת והפובליציסטית שהרה בלאו, שבה היא מבקשת לסייע לסופרים בראשית דרכם לצלוח את המחסום הבלתי-עביר שנקרא "מימוש (חוסר) כישרון". באותה רשימה בלאו הציעה להתייחס לכתיבת ספר פרוזה כמו אל כתיבת שרשרת של רשימות קצרות. לכתוב טור של 600 מילים אני יודעת, אמרה לעצמה בלאו הצעירה, אז פשוט אכתוב הרבה מאוד רשימות כאלו – להלן: פרקים – שכולן ביחד ישתרשרו לכדי רומאן.

"הקמע של דדה" הוא ספר הפרוזה הראשון של אופנהיימר, משורר ופרופסור לספרות באוניברסיטת תל אביב. אינני יודע האם אופנהיימר קרא את הרשימה הנ"ל של בלאו, אך במהלך הקריאה חשתי לפרקים שכך מתאפיינת כתיבתו. הכתיבה של אופנהיימר בהירה, קולחת ומעוררת מחשבה, אולם לעתים נדמה שמבחינה פיגורטיבית – גם אם לאו דווקא מבחינה נרטיבית – כל פרק נכתב בפני עצמו, וחסר איזה חוט צורני שישזור אותם. "הקמע של דדה" הוא בהחלט ספר טוב, אולם כמדומני שעריכה מעשירה ומתערבת יותר הייתה הופכת אותו לספר טוב מאוד.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן